"מרי לו" המחודש: לפעמים סיוטים מתגשמים
הזמרים שאינם שחקנים והשחקנים שאינם זמרים, גיא זו-ארץ בעל המבטא הגרוע ושיר מורנו הבוסרית – כולם זועקים מעל הבמה שהכל חארטה ו"מרי לו" כאן רק בשביל השואו. כשההצגה כל כך סתמית, דביקה ולא אמינה, המבקר לא חושש להישמע קטנוני // ביקורת
''מרי לו'', הדרן יזמות והפקות, חסידה ומוזע הפקות
עוד כותרות ב-nrg:
• דנה ברגר: הכל טוב, חוץ מהקול
• תאיר ראדה: צלילה לענן הקונספירציה
• "באטמן נגד סופרמן": בקרב הזה, הקהל ניצח
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
הבעיה נמצאת לא רק במחזה הגנרי, אלא גם בביצוע עצמו: השחקנים הם לא זמרים, הזמרים הם לא שחקנים והרקדנים לא יצליחו להציל את העסק. כולם עושים כמיטב יכולתם, מחויכים למדי ומאמינים שיש להם משהו טוב ביד, אבל כלום לא יכול לחפות על הליקויים שנמצאים בבסיס המופע.
מתקשה לסחוב את ההצגה על גבה. אסף הרץ ושיר מורנו ב''מרי לו''
צילום: גיא יחיאלי
האקסיומה המקובלת מתייחסת למחזות זמר המתבססים על מכלול יצירתו של אמן בפרט ולהפקות מסחריות בכלל ככישלון אמנותי והצלחה קופתית, אך השואובינזס לא מתחלק לשחור ולבן. קיימים גוונים נוספים: יזם שמניעיו הם לאו דווקא איכות התוצר הבימתי לא בהכרח יעלה חלטורה בדיוק כמו שתיאטרון רפרטוארי מן המניין יכול להיכשל עם סופוקלס ולהצליח עם ריי קוני. מבקרים, במקרים דוגמת זה, מתנהלים לעתים כעדת רבנים חמורי סבר שלא מוכנה להכשיר שה תמים, ולכן אולי מתייחסים למוסד הביקורת כאליטיסטי. האמת היא שמבקר עם טעם מסוים, שכבר צפה בכמה הצגות, לא יכול לעמוד אילם גם אם הקהל נהנה עד השמים. מין קטנוניות שכזו.
• "מפיסטו" בקאמרי: הקלות שבהתמסרות אל הרוע
• "סיפור הפרברים": הרגש אבד באירוע בימתי מפואר
• "אשה בורחת מבשורה": יש בשורות מהן אי אפשר לברוח
שום מעמד מרגש לא נחסך מהצופים. אסף הרץ ב''מרי לו''
צילום: גיא יחיאלי
עלילת "מרי לו", שהיה להפקת קאלט בתיאטרון הלאומי של 2002 וסימל עידן אחר של תיאטרון – הידד למיוזיקלס הגדולים, תחי גינוני הז'אנר - עוסקת במרים לובוביץ', נערה החולמת להיות כוכבת, ובגבריאל, המחזר התמים שלה, שמפנטז על קולנוע. התקוות של שניהם מתבדות בקרקע המציאות, האהבה לא ממש מתממשת, וברקע הדיסקו ומכנסי הפדלפון. בתוכן כשלעצמו אין ברק אמיתי, למעשה קשה לקרוא לקרעי העלילה שהרכיבו דן אלמגור וסטיבן דקסטר על פי סיפור מאת מירית שם אור "מחזה" במובן המוכר של המילה. נניח את זה בצד, כי זו פלטפורמה בלבד למוזיקה של צביקה פיק – שירים נוסטלגיים וקלילים, חדורי תקווה ואופטימיים, שניתן להעמיד להם מיזנסצנות נפלאות.
ההומו הסטריאוטיפי ביותר שהדעת מעלה. טום באום ב''מרי לו''
צילום: גיא יחיאלי
שום מעמד מרגש לא נחסך מהצופים – החל ממות אביו של הגיבור ב"נאסף תשרי" ועד וידויים אישיים ב"לא אני הוא האיש" וכו'. האווירה הקלולסית נמהלת בישראליות דביקה. החורים בתסריט כאילו זועקים "הכל חארטה. תתייחסו למעטפת, עזבו אתכם מהפרטים הקטנים". המטרה מוגשמת בסופו של דבר: הצופה מפזם לו מדי פעם בפעם, מתמקד בשואו ובתוספות שההפקה המחודשת, גם כן בבימוי דקסטר, מעניקה לתמהיל: וידאו ארט (בעיצובו של יואב כהן), עיבודים חדשים ושילוב כוכבי השעה, שחלקם פשוט לא נועדו לבמה. מי, בימינו, צריך לבזבז שלוש שנים על בית ספר למשחק או לקבל הדרכה קולית, כשפשוט אפשר להיות סלב ולקפוץ למים העמוקים?
מושלמת בדמות הביץ'. מאיה בוסקילה ב''מרי לו''
צילום: גיא יחיאלי
שר נפלא אבל עושה מבטא גרוע. גיא זו-ארץ ב''מרי לו''
צילום: גיא יחיאלי
מילא אסף הרץ (גבריאל) שבורך בכריזמה שמפצה על חוסר בשעות טיסה, אבל שיר מורנו כמרי לו מתקשה לסחוב את ההצגה על גבה. חסר סקסאפיל או יצר שנחרת בהם כאן ועכשיו. גיא זו-ארץ הוא ריקרדו, האמרגן התככן, שאמנם שר נפלא אבל עושה מבטא גרוע. מאיה בוסקילה כקלרה, אמו החורגת של גבריאל, צעירה מלהיות אמם של סמי - ישראל אטיאס העצי ופרדי – אותו מגלם טום באום כהומו הסטריאוטיפי ביותר שהדעת מעלה, ובכל זאת מושלמת בדמות הביץ'. הילה סעדה כאלה המאוהבת היא היחידה שמגלמת דמות עגולה ומתגלה כסולנית משובחת. גאלה קוגן שמעניין לראותה בתפקיד חניכה בתיאטרון ראויה ליותר מסיגי העממית.
"מרי לו" נופלת לתהומות בעיקר בגלל ליהוק כושל. על המלאכותיות, השטחיות, חוסר האמינות וחוסר התשוקה עוד אפשר להחליק – וגם זה רק מאחר וציפיות המבקר נמוכות כשמדובר במחזמר מסחרי כל כך. כשהביצוע עקום - ההפקה עקומה.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם