ראשי » תרבות » ספרות

אמיתי ולא אמיתי: קרבן הפסח בשנות האלפיים

לא משנה איך תסתכלו על זה, העלאת קרבן בטקס של "המחשה ותרגול" לרגל חג הפסח הוא למעשה צורך להעיד על אמונה באל באמצעות דם שפוך. מן המטאפורי אל הליטראלי וההפך, מסביר ד"ר חן מרקס מה נשתנה בשנות האלפיים מימי קדם, ומה באמת עומד מאחורי המנגל המסורתי בהר הזיתים

ביום שני האחרון, 18.4.16, התקיים על הר הזיתים בירושלים טקס הקרבת קרבן הפסח. כן, בדיוק כמו שאתם מדמיינים: אנשים ששם משפחתם כהן ולוי, לבושים לבן, שרים שירים; ובין הקרואים, טלה (תינוקי קטן של כבשה) שלא יודע בדיוק למה הוא נכנס, עוד כמה שניות וגרונו של הטלה ישוסף, עורו יופשט, ובשרו ישלח אל האש.

עוד כותרות ב-nrg:
• ההסברה הכי טובה לישראל - בערבית
• שוב בעירום: הפרובוקציה החדשה של ריהאנה
• ח"כ בהלול ישתתף בטקס יום השואה האלטרנטיבי
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

"המחשה ותרגול" הכריזה המודעה שהזמינה את הציבור לטקס, כאילו הצהירה: כאן, לא במילים ריקות עסקינן, אלא בדבר עצמו, "מוחשי": אפשר ללטף את הכבש, להאכיל אותו, לשחוט אותו, לצלות, ואז לאכול. לא במקרה, לצד המילים "הכניסה חופשית" מופיעה במודעה ההבטחה: "כזית מבשר הכבש יחולק למשתתפים" – ואכן, הטלה שנצלה על הר הזיתים, לכשעצמו, לא שונה מכל מנגל שעשיתם בחייכם, אבל הדיבור עליו שונה לגמרי.
כותרת האירוע העמידה את הקורא על המציאות המוזרה, הטאוטולוגית שעתידה להתרחש: אנו דנים כאן בסיפור אמיתי, ולא אמיתי - בו זמנית. מן הצד האחד "המחשה", אמיתית מאין כמוה (בשנה שעברה התנהל הטקס בחסות עריית ירושלים, והשנה הופיע בו חבר כנסת מטעם מפלגת השלטון, ובנוסף, ראש שבט אפריקני – אשר טוען בתוקף ששורשי שבטו בעשרת השבטים האבודים). ומן הצד השני "תרגול": לא הדבר עצמו, אלא הכנה לקראת הרגע בו המזבח יוצב בהר הבית, והקרבן יזכה לגושפנקה הדתית שחסרה לו (וכך, מרמזת המילה "תרגול", לתרגיל שלפני הקרב על הר הבית – בהנחה שהמוסלמים לא יהיו אדיבים מספיק כדי לפנותו מרצונם החופשי).
כל שיחה על מה שהתרחש בהר הזיתים תאחז בשתי קצוות החבל: זו תהיה שיחה על האירוע שהתרחש "באמת", ובו זמנית שיחה על הטקס שהתקיים "בכאילו". על מנת להבין את המיתוס שנרקם מול עינינו יש צורך לעיין במילים שנבחרו ככותרת האירוע: "קרבן הפסח". "קרבן" במובנו הפשוט ביותר הוא הרגע בו המאמין בוחר להשמיד רכוש לכבודו של האל. זו פעולה שנובעת מצורך נפשי: מן הצד האחד, המאמין רוצה לכבד את האל, ומן הצד השני המאמין רוצה להשפיע על האל באמצעות מעשה מוחשי שמעיד על נאמנותו.

• 700 ש"ח תמורת השתתפות בטקס "קרבן הפסח"

הקרבן המפורסם ביותר בתרבות העברית הוא קרבן שכלל לא התרחש - סיפור עקדת יצחק. בספר בראשית אלוהים מבקש מאברהם להקריב את הדבר היקר ביותר עבורו, את בנו יחידו אותו הוא אוהב; ואברהם קם, לוקח את בנו, והולך לבצע את דרישת האל. ביסודו, סיפור עקדת יצחק מניח שהמבחן העליון לנאמנות המאמין הוא קרבן אדם (צאצא אהוב). אך בסוף סיפור העקדה מתרחשת תמורה – החלפת הקרבן: יצחק ניצל, ואת מקומו על המזבח תופס האיל. בכך מצהיר התנ"ך: מעקדת יצחק ועד ימיו של הקורא אין צורך בהקרבת ילדים כדי לרצות את אלוהים, ניתן להסתפק בשחיטת חיה.

הדים לתמורה, להחלפה הזו, אפשר למצוא גם בקורבן שנהוג לכנות "פסח מצרים". "פסח מצרים" הוא הקורבן שציווה אלוהים את בני ישראל במצרים (שחיטת שה, ומריחת דמו על מזוזות הבית).  הקרבן, ומריחת דמו, הם שני חלקים מעסקה שמבצעים ישראל עם אלוהים: בליל הפסח אלוהים מתעתד לעבור במצרים ולהרוג את הבנים הבכורים, ובני ישראל מבצעים החלפה – מותו של השה, תמורת המשך חייו של הבן הבכור. אם זהו החלק הראשון של העסקה, החלק השני הוא פרסומה ברבים (מריחת הדם על מזוזת הדלת). באמצעות מריחת הדם על משקוף הדלת, מצהירים יושבי הבית ברבים על נאמנותם לאל העליון, ובנוסף הם מסבים את תשומת ליבו של אלוהים לפעולת ההחלפה שהתבצעה בביתם.חשוב לשים לב, האנשים שהתקהלו בהר הזיתים לא "תרגלו" את קרבן "פסח מצרים", אלא את קרבן ה"פסח לדורות" – קרבן שהתחייבו ישראל להקריב בכניסתם לארץ – קרבן שהוא בעצם פעולה שתפקידה להנכיח ולשמר את זכרו של קרבן "פסח מצרים" העתיק, הראשוני, זה שבזכותו נצלו ממוות בניהם הבכורים של ישראל במצרים. למעשה, הפעולה שהתרחשה על הר הזיתים היא לא יותר מבבואה של קרבן ("תרגול על יבש" של קרבן ה"פסח לדורות") – שהוא לכשעצמו לא יותר מבבואה של קרבן אחר, קדום בהרבה ("פסח מצרים").

מהיכן באה התשוקה של משתתפי ה"המחשה והתרגול" להקרבת הקרבן? ראשית מדיבורים לכאורה מטפוריים, כגון: "והשב את העבודה [עבודת הקורבנות] לדביר ביתך [בית המקדש]" אותם אומר המאמין שלוש פעמים ביום במהלך תפילותיו. האדם המאמין מקיף את עצמו במילים רבות - חלקן איבדו את התוכן שלהן לאורך הזמן. הכלל "עין תחת עין" איבד את המשמעות הליטראלית שלו וזכה במשמעות מטפורית, וכך גם עבודת הקרבנות אליה חוזר האדם המאמין יום אחר יום במהלך תפילותיו.

אך נוסף לזיכרון הרחוק של הדת היהודית שהיתה ואינה עוד, דת קדמונית שמכפרת על החטאים שבין "האדם למקום" באמצעות קורבנות, דת עתיקה שמקריבה קורבנות כדי להכשיר את העם ואת בית המקדש כך שיהיו ראויים לקדושתו של האל ולנוכחותו בתוכם ממש, קיים בנפשם של חלק מהמאמינים צורך אמיתי, קמאי, זה שמשתוקק להקרבת קרבן ליטראלי; צורך להעיד על אמונתם באל באמצעות דם שפוך. בעזרת הקרבן מצהירים המאמינים שאלוהים עדיין נוכח בעולם הממשי, והראיה: הבחירה לקדש את שמו באמצעות הבשר - לא בשרו של המאמין, אלא בשרה של החיה.

במובן העמוק ביותר, כל דיבור על "קרבן הפסח" שנערך על הר הזיתים, מסתיר פחד אמיתי מתמורה הפוכה מזו שהתרחשה בעקדת יצחק, או בפסח מצרים. האדם המאמין מפחד שאי שריפת הטלה תעלה לו בחייו (אותם יקח האל); ומן הצד השני, האדם שמוצא את הקרבן כאקט לא ראוי, יתהה בינו ובין עצמו, מה מותר דמו, מדם הטלה? ולאלו פעולות מסוגלים אותם אנשים שמוכנים לשפוך דם כדי להצהיר על אמונתם ברבים. במילים אחרות, בכל דיבור על ה"המחשה והתרגול" של הר הזיתים, מהדהד פחדו של הדובר מכך שהוא עצמו עתיד להפוך לקרבן – הלכה למעשה.

בדברים שלמעלה לא ניסיתי לקבוע עמדה לגבי ה"המחשה והתרגול" שהתבצעה על הר הזיתים, אלא לתאר התהוות של מיתוס. ובדברי הבאים ברצוני להבהיר את התפקיד של מיתוס קרבן הפסח, כפרט שמעיד על כלל; "כלל" שניתן לזהות יותר ויותר במציאות הישראלית – שעיקרו: מעבר מן המטפורי אל הליטראלי. מעבר שבולט בעיקר בדיונים פוליטיים במרחב הוירטואלי, שם קשה להתעלם מחוסר היכולת של המתדיינים לזהות אירוניה. נטישת השיח שמכיל יותר ממה שנראה בו במבט ראשון, השיח שאומר מעל לפני השטח דבר אחד, אך מתכוון לדבר אחר - נמצא גם במיתוס קרבן הפסח של הר הזיתים, שם נאחזים מארגני האירוע ליטראלית, בטלה כקורבן, וזונחים אלפיים שנה בהם לקרבן הפסח (גדי מקולס) לא היו עור וגידים, לא דם ולא טעם (קרבן מטפורי, מופשט, שהיה קיים רק בעולם האידאות).

ה"המחשה" ו"התרגול" של הר הזיתים מעידים על התופעה הגדולה: המעבר של השיח מן המטפורי, אל הליטראלי – תופעה שמקורה בקושי להתמודד עם שיח מורכב ורב מימדי. מן הצד השני, ובמידה ניכרת של אירוניה, עצם המעבר אל הטלה הליטראלי, הצלוי – יצר את היפוכו: שכן הטלה אינו אלא מיתוס, סמל לשאיפה לטהר את הר הבית מן הכופרים והכשרת הר הבית כבית המקדש. המיתוס והסמל שעומדים מאחורי המנגל שיערך על הר הזיתים עומדים בניגוד גמור לליטראליות שקיימת ביסודו. לאן יוביל אותנו המיתוס הזה? ימים יגידו.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg