נשמע מוכּר
לא המצאנו כלום: ימין ושמאל, ארגוני זכויות ומאבק מדיני, אמונה וכפירה - הכול היה בימים העליזים ההם במצרים. טוב, היו כמה קשיים, אבל לא כאלה שעם הנצח יתקשה לנצח
1. היה זה בוקר טיפוסי בארץ גושן. צורישדי בן פדהצור, או כמו שכולם קראו לו - צורי, השכים קום ועלה אל ראש הפירמידה כדי להשקיף משם על מצרים המתעוררת. כאמור, בוקר. טיפוסי.
בשעות המוקדמות הללו הוא אהב להקשיב לרחשי הנילוס, לציוץ הציפורים ולהמהומי התימנים. אחרי יותר ממאתיים שנות עבדות, שגרת היום שלו ושל משפחתו הייתה כבר ידועה מראש. "כי כולנו עבדים" הוא נזכר פתאום בשורה משירו של בריאל הסחרופאי שהיה מנסר עם העוּד שלו את הלילה ואת הטיט שהתייבש על החומות שהם בנו סביב הארמון של פרעה. או בשמו האמיתי - תחותמס השלישי. השמות של המצרים תמיד נשמעו לצורי כמו עיצורים שגמל מפיק, שעה שהוא מנסה להוציא את חולות המדבר שנתקעו לו בין השיניים.
אז נכון שצורי היה עבד, אבל לא הייתה לו זכות בכלל להתלונן. בדיוק כמו בלהיט "החיים שלנו תות אנך אמון" שביצע חנן בן עכבור, הלהיט הגושני היחיד שפרץ את חומות האבן של הפלייליסט המצרי. חנן קצר הרבה מחמאות וגם את התבואה המצרית שהמשיכה לצמוח בכל יום.
צורי חזר הביתה להעיר את אחיו ואחיותיו. אחותו הקטנה דיבורית כבר קמה וראתה בחלון את בוב הבנאי. אחר כך הופיעו בחלון גם יעקב, גברי, אביתר, אורי ויוסי בנאי. "איזה מצחיק אם שם המשפחה שלהם היה בנאי, וכולם היו עוסקים במקצוע שלא קשור לבנייה", חלפה במוחו של צורי המחשבה המשעשעת. הוא אמר לדיבורית שכבר מאוחר וכיבה את החלון.
לכבוד החג: שבעה סיפורים אלטרנטיביים לסיפור ארבעת הבנים - קראו אותם כאן
אלצפן, שמעי ונפג עוד ישנו במיטותיהם בשלווה כשלפתע פרץ לבית חברו הטוב של צורי, סמולניהו בן טבעוניאל. כלומר, הוא לא באמת פרץ כי לא הייתה להם דלת וזה קצת הרס לו את האפקט הדרמטי, אבל הוא נכנס בסערה, מתנשם ומתנשף. "שמעת את החדשות?!" שאל סמולניהו. צורי הסתכל עליו במבט מוזר. "איך אשמע את החדשות אם עדיין לא חרטו את העיתון?" סמולניהו הביט בחברו המהורהר במבט מלא רחמים. "עיתון הוא אומר לי. תתקדם. אפילו החבר הלא מפותח שלך אריה בן צלליה כבר לא מתעדכן משם". צורי עדיין לא הבין. סמולניהו נכנע. "אני מבין שלא יצא לך לדוג בנילוס לאחרונה. חכות? אאוט. רשתות חברתיות? אִין! במקום שכל אחד יתפוס חכה, כולם תופסים רשת ענקית, ובזמן הדיג מדברים אחד עם השני. אחד מספר משהו מצחיק, מישהו אחר מציג דיוקן עצמי שלו, מעדכנים על חתונות, על לידות. ואם אהבת אתה אומר שכוייח. ובגלל שהרשת הזו מחברת בין הרבה אנשים, אתה שומע המון דברים".
2. צורי התרשם. מאז שהחל לעבוד בבנייה הוא באמת לא ביקר בנילוס. הוא זוכר את הערב ההוא, שבו עבר קול במחנה על הרצאה ממש משתלמת מטעם פרעה, ושמי שיילך ירוויח. הוא זוכר גם שכולם הזהירו אותו, ואמרו לו שזו פירמידה. והוא לא הקשיב להם והלך בכל זאת. וזו באמת הייתה פירמידה. ומאז הוא אוכל כאבי גב לארוחת בוקר ומיחושי ברכיים לארוחת ערב. את המחשבות הנוסטלגיות שלו קטע אריה בן צלליה. גם הוא היה נראה נלהב, רק שבניגוד לסמולניהו היה לו ויטמין B, אז זה יותר בלט. "הוא לא שמע", הקדים סמולניהו את אריה רגע לפני שפצה את הפה. "לא שמעתי מה?!" צורי כבר החל לאבד את הסבלנות. "משה", שניהם אמרו במקהלה. צורי הסתכל עליהם: "משה? הבן המאומץ של פרעה? מה הוא עשה?"
"התחיל להחזיר את הכבוד של עם ישראל", "חורבן בית מינוס ראשון", אמרו אריה וסמולניהו ביחד. צורי הסתכל עליהם בבלבול. "ממאי נפשך?" נשמע לפתע קול מאחורה. וכאילו צורי לא היה מתוסכל מספיק מהסיטואציה, הוא זיהה מיד את בינישאל בן חפר. "משה הרג איש מצרי שהכה איש עברי. אריה חושב שהוא החזיר את הכבוד וסמולניהו חושב שזה עכשיו יביא חורבן". צורי הסתכל עליו בחשדנות. "איך אתה יודע על המקרה הזה? אתה גם ברשתות החברתיות?"
"חלילה", הרגיע בינישאל, "יש לי רימון". והוא הוציא את הפרי המלכותי וחילק לכולם, והם נזהרו שלא יתלכלכו להם הכותנות, כי זה לא יורד ביאור.
"זה המושיע הבא של ישראל", אמר אריה בפה מלא רימון כמצוות. "שטויות", השיב סמולניהו בבוז. "רק מסבך אותנו יותר עם המצרים. אנחנו צריכים לשאוף לשלום. עכשיו". "מצוין, גם אני בעד להגיד למצרים שלום עכשיו". "כל פעם אותו דבר", אמר צורי לבינישאל, שבתגובה העיר לו שזה אבק לשון הרע. צורי חייך ושם לבינישאל חול ברימון כשהוא לא הסתכל.
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו [אהבתי]
ימים רבים חלפו מאז המקרה ההוא. משה ברח למדיין, ספק מאימת פרעה, ספק כדי למצוא פתרון מדייני. יש האומרים כי קיווה ללמוד שם גם את חוכמת העמונים, אך בסופו של דבר הוא פגש שם את אשתו לעתיד, צפורה, ואת חותנו יתרו שהיו לו שבעה שמות, בין היתר. לימים, כך נגלה - אותו יתרו לימד מקצוע נוסף את משה. דיין.
3. הייתה זו שעת ערב בגושן וצורי מיהר לשיעורו הקבוע של הרב. בינו לבין עצמו, קרא צורי לשיעור הזה "ערב רב". מה שהיה אירוני בכל הסיטואציה הוא שצורי איחר לאותו "ערב רב" מכיוון שהוא היה בנילוס ואסף־סוּף. הרב העביר שיעור במסכת ייסורים, דף לא, עמוד בא לי ללמוד עכשיו. צורי התיישב ליד בינישאל והחל לנקר, אך נאלץ להתרומם כדי לאפשר לסמולניהו, שנדחף בין הלומדים, לצאת אל מחוץ לאולם. צורי יצא אחריו מסקרנות, ובינישאל יצא אחריהם כדי לנסות להחזיר אותם פנימה. "זה ביטול תורה", נזף בהם בינישאל וסמולניהו לא נשאר חייב והשיב שהתורה עוד לא ניתנה, נודניק, ותפסיק לעשות ספוילרים כל הזמן. צורי התעניין מה גרם לסמולניהו לצאת והלה השיב כי מתארגנת הפגנה נגד משה. "משה חזר?" התעניין צורי שחשב שמשה השתקע במדיין כמו עברים רבים, כי המילקי שם יותר זול. "בטח שחזר!" הגיח פתאום אריה עם חיוך של מיליון זוזים ושלטי תמיכה במנהיג. סמולניהו נגד המנהיג החדש ואריה בעדו. צורי לא היה מופתע ככה מאז שהוא גילה שפרעה לא באמת אל. "סמולניהו", התגרה אריה, "מה קרה? על מה ההפגנה? משה בא לדבר עם פרעה. חשבתי שאתם בעד הידברות, לא?" סמולניהו הסתכל על אריה במבט חסר סבלנות. "שידבר. אין לי בעיה עם זה. להפך. ההפגנה שאני הולך אליה בכלל לא קשורה לארגוני השמאל 'זכרנו את הדגה' ו'טוב לנו עבוד את מצרים', זה בכלל של האגודה למען בעלי חיים". צורי כיווץ את גבותיו במאמץ להבין אבל בינישאל כרגיל הציל את המצב: "משה הפך את המטה לנחש, ואז את הנחש חזרה למטה". "בדיוק", אשרר אותו סמולניהו. "חשוב על הסבל של הנחש המסכן שזכה לחיים והם ניטלו ממנו מיד, והכול בשביל מעשה פעלולים שגם החרטומים עשו".
צורי תמיד צחק על החרטומים שיכולים להפוך מים לדם ומטה לנחש, אבל לכתוב בכתב ברור? גדול עליהם. אריה וסמולניהו ניסו לגרור את צורי כל אחד לכיוון ההפגנה שלו, ובינישאל לכיוון בית המדרש, אבל צורי לא התלווה אף לאחד מהם ושב לביתו. הוא ראה שאחיו ואחותו נרדמו מול חלון פתוח, כנראה באמצע פרק של עמי הגבאי. הוא סגר אותו מכיוון שהוא יודע שהלילה צפוי לרדת גשם, והוא לא רצה שהחלומות שלהם יתגשמו.
חזרתו של משה רבנו למצרים ועמידתו מול פרעה עוררו את העם - אף שרבים תהו אם כאשר הוא אמר לפרעה "שלח את עמי" הוא התכוון לעם ישראל, או לאבא שלו עמרם. כך או כך, משה היה בעצם הראשון שחשב על הוצאת עם עובד.
מן העבר האחד עמד אריה בן צלליה, שמעיד על עצמו שהוא ימני, אבל לא עד כדי כ"ך. ומן העבר השני, סמולניהו וארגון שותקים שבירה שמבכים את שבירתה של הדיקטטורה היחידה במזרח התיכון. ההתנגשות הראשונה הייתה כבר במכת דם. צורי לא ישכח את הבוקר הזה שעלה אל ראש הפירמידה וראה את הנילוס אדום מדם, וקבוצה של עִברים מארגון בְּחֶלֶם מגישים למצרִים כוסות מים ומתבאסים בכל פעם שהמים הופכים חזרה לדם בידיים של המצרים. מנגד, פעילי "אין זו הגדה" עברו מבית לבית ושאלו את המצרים אם יש להם מים בברז, וכשהמצרים אמרו שאין להם ברז ומה זה ברז, ואיך בכלל אפשרי שיהיו מים בבית בלי ללכת לבאר, הם קצת התבאסו ואמרו לעצמם שהם ישמרו את הבדיחה הזו לעוד כמה מאות שנים קדימה.
4. ואז הגיעה מכת צפרדעים ופרצה מהומה. ילדים רדפו אחריהן, נשים נישקו אותן בתקווה שיהפכו לנסיכי מצרים, שמאלנים נשנשו אותן ואמרו שזה נחמד אבל בברלין יש מסעדה קטנה כזו שעושה את זה הרבה יותר טוב ומטגנת את זה בחמאה ופטריות כמהין עם רוטב טרטר על מצע אקליפטוס, ויש ליד קולנוע ישן שמקרין סרטים אילמים צ'כיים של שטפן לוקס שאתה חייב לראות. וחלק אכלו את הצפרדעים חיות ודיווחו שבאופן אירוני הם שבעים אבל הבטן שלהם בכל זאת מקרקרת.
וכשהלכו הצפרדעים באו כינים. צורי ראה איך המצרים מתגרדים ותהה אם כינים עושות טיול שורשים. פעילים של ארגון 'גושן WATCH' חילקו מסרקים צפופים למצרים והפגינו נגד המכה הראשית. מצרים רבים קנו כרטיסי גירוד והתאכזבו לגלות שזה מועיל לכינים בדיוק כמו כל קרטון דק.
ואז באה מכה חדשה למצרים. הימין התחזק וצצו מלא אריות. אה, וכמה ימים אחר כך גם התחילה מכת ערוב. ואז דבר. ובסופו של דבר - בא שחין. וברד. שהוא החברה הכונפה של השלג. וכשתם הברד הגיע הארבה. צורי טיפס כרגיל לראש הפירמידה ופתאום נחיל ענקי של ארבה הגיע ממזרח, ובמקום המהומי תימנים נשמעו צלילים מתכתיים של אלפי תימנים שיצאו עם מחבתות ושמן רותח וקריאות "מזון חינם מעופף! זה נס, ציונה!"
המתח בעם היה בשיאו. ארגונים דוגמת "שלום אך שווא" החלו לפעול בזירה הבינלאומית ושלחו נציגים למעצמות הגדולות בבל ומסופוטמיה, כדי להפעיל לחץ על מצרים לא לשחרר את בני ישראל. משלחות נוספות גבו עדויות מדובים, זאבים ונמרים על השירות בשטחים במהלך מכת ערוב ופרסמו את העדויות הקשות בחוד הגדגד כדי שכל העולם ידע.
ובדיוק כשנבלע הארבה האחרון והתימנים חזרו לאכול רק מאכלים מבוססי בצק ולהישאר רזים, איך זה הגיוני לעזאזל, הגיעה מכה חדשה. "אנחנו בתקופות אפלות!" צעקו מאמרי הדעה ב"יגיעות אחרונות". יומיים אחר כך גם התחילה מכת החושך. המצרים התהלכו כעיוורים. כמה פעילים מארגון 'זו לא ארצנו' חמדו לצון וקבעו את מושבם ליד שבילים מרכזיים וצקצקו בלשון כדי שהמצרים יחשבו שהשביל פנוי ויידרסו על ידי כרכרות. בינישאל רטן שזו הונאת דברים וכולם הסתכלו אחד על השני, הנהנו ודחפו גם אותו.
5. צורי ידע שאלו הלילות האחרונים שלהם במצרים. הוא עשה סיבוב בגושן, ונפרד מהמקומות שהוא כנראה לא יראה עוד. הוא חזר הביתה, ולמרות השעה המאוחרת החלון עוד היה פתוח והאחים שלו צפו במורדים. הוא לא אמר להם מילה, ממילא הם היו צריכים להישאר ערים כל הלילה. משה אמר להם למרוח דם על המשקוף, והיה לו ברור שהשבת ב"עולם קטן" חצי מהשאלות יהיו של טבעונים ששואלים אם אפשר למרוח דם סויה במקום.
צורי קפץ לבית של אריה, וראה אותו מכין כלי נשק עם התירוץ שהוא קרא באיזה ספר (שמות משהו) שבני ישראל עלו חמושים מארץ מצרים. צורי הסביר לו שהכוונה היא שרק חמישית יצאו, אבל מהמבט שלו הוא הבין שעדיף לו לא לדבר על חמישיות כדי שאריה לא ילמד אותו שברים בצורה מעשית.
גם סמולניהו ארז את חפציו בחוסר חשק ברור. צורי הופתע שהוא בכלל אורז (כי זה קטניות); למבטו המופתע של צורי, סמולניהו הסביר שלמרות שיש לו מחלוקת עם הדרך של משה הוא מעדיף לפעול מבפנים ולגרום לבני ישראל לחזור למצרים. בחיוך ממזרי הוא סיפר לו על שותפיו דתן ואבירם, הראה לו כמה תוכניות על עמלק, על עגל זהב, ולבסוף תוכנית על דיבת הארץ שבטוח תחזיר את כולם למצרים. צורי הסתכל עליו בספקנות ויצא בדיוק כשסמולניהו נשך את קצה הזרת וצחק באופן מוזר.
צורי חזר לביתו, בדיוק כשהתחיל הסוף של האח הגדול.
אמיר מויאל (31) הוא איש רכש ותסריטאי
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם