אם אין קמח
כשקצין הבילוש שרגא שמע על עסקת הסמים שכנופיית "ארבעת הבנים" עומדת לבצע, הוא התייצב מיד למבצע לכידתם. אבל מה יהא על בישולי החג?
במסגרת תפקידי כקצין בילוש אני משתתף בממוצע אחת לשבוע בחיפוש. אני מיומן למדי במציאת כלי נשק, סמים, מסמכים מפלילים וסחורה גנובה. אך עתה אני מזדחל בביתי שלי, בסלון האפל בין הרהיטים עם פנס ביד. ומדוע אנהג כגנב במחשכים? ארמוז לכם רמז: שתי בנותיי זוחלות עמי, ורעייתי מתבוננת בכל המחזה בשביעות רצון. ניחשתם נכון – חיפשנו חמץ. וידאנו שהבית נטול חמץ וליתר ביטחון התנערנו מאחריות לכל בדל חמץ לכאורה שעלול לצוץ. בתום הטקס שמתי פעמיי לסופרמרקט. התור שם היה בלתי נסבל. עמדו לפניי שישה אנשים ולכל אחד עגלה מלאה. הקופאית לא הייתה מיומנת ובכל רגע פנתה אל שכנתה בקושיות. התייבשתי כמעט שעה עד שהגיע תורי. רגע לפני שהגשתי את כרטיס האשראי נזכרתי שאביגיל ביקשה שאוסיף גם קמח תפוחי אדמה לרשימת הקניות. הקמח הוא מרכיב חשוב בקניידלך, בלחמניות של פסח ובעוגת השוקולד העסיסית המוגשת כקינוח. כל המשפחה ממתינה בקוצר רוח לטעום מתבשילי רעייתי, וידעתי שזה יהיה פשע של ממש לשוב הביתה בלי שקית של קמח תפוחי אדמה.
הבטתי לאחור בארבע העגלות שמאחוריי ובאנשים קצרי הרוח שאחזו בהן. לרוץ אל המדפים ולחפש אחר הקמח בעת שהם מחכים נראה לי כרעיון שיש לפסול על הסף – מה ששנוא עליי לא אעשה לחבריי. לשוב הביתה בידיים ריקות, לצער את אשתי ולאכזב את תריסר האורחים שיצטרפו אלינו לחגוג את הסדר, זו גם לא אופציה. נותרה רק ברירה אחת – לשלם, להניח את כל המצרכים שקניתי במכונית, ולפקוד את הסופר שנית. המשמעות הייתה לאבד לפחות שעה מהחיים, וכל זאת בעבור חופן קמח.
כך נהגתי.
לאחר ארבעים דקות, כאשר הייתי במרחק שתי עגלות בלבד מהקופאית, הסלולרי שלי צלצל. זה היה סגן־ניצב עקיבא ליברטי, ראש מדור בילוש בימ"ר ירושלים.
לכבוד החג: שבעה סיפורים אלטרנטיביים לסיפור ארבעת הבנים - קראו אותם כאן
"תשמע שרגא", הוא אמר, "אני יודע שאתם בהכנות לחג וזה לא בדיוק הזמן הכי סימפטי, ובכל זאת, אני מבקש שתעזוב הכול ותגיע, בעוד עשרים דקות תדריך. משהו רציני. לא לטלפון".
אף שסנ"צ ליברטי היה מנומס והציג את דבריו כבקשה, זו הייתה פקודה. הבטחתי להתייצב בתוך פחות מרבע שעה. הנחתי במורת רוח את שקית הקמח על אחד המדפים ויצאתי לדרך. נשרכתי עם הפקק לאורך כביש מספר אחת כשאני תוהה מה יכול להצדיק הקפצה בערב החג.
חייגתי לאביגיל. היא לא השיבה ולפיכך השארתי הודעה מהסוג שלצערי הרב התרגלה לקבל מאז שעברתי מהתחנה המנומנמת של מעלה־אדומים לימ"ר ירושלים: "משהו צץ בעבודה. אתעכב".
בחדר התדריכים הערפל התפוגג.
"סליחה על הסנג'ור בערב החג", התנצל ליברטי, "אבל כמו שאתם יודעים התזמון של המבצעים האלה לא תלוי רק בנו. יש לנו היום הזדמנות שאסור להחמיץ, לתפוס את בן־זכאי על חם. המטרה היא לתפוס אותו ואת האנשים שלו בעיצומה של עסקת סמים שעתידה להתקיים בתוך פחות משעה. סמוי שלנו קנה סחורה במאתיים אלף שקל. הוא קבע עם סמי בן־זכאי, אחיו הצעיר של יצחק בן־זכאי".
הוא פנה אל שני השוטרים החדשים שגויסו לתחנה לפני שבועיים והסביר להם את מה שכל יתר הנוכחים ידעו מזמן: יצחק בן־זכאי, הבכור והדמות הדומיננטית במשפחה, ידוע מכבר כסוחר סמים בהיקפים גדולים וכראש כנופיית "ארבעת הבנים".
בהמשך התדריך חולקנו לצוותים. אני צורפתי אל חוליית הפיקוד בראשות סנ"צ ליברטי, כשעמנו גם עוזי ששימש כקצין המבצעים.
הסמוי הגיע וחיכה מתחת לגשר של המחלף בכביש 443. התמקמתי ליד משאבת מים שלא הייתה בשימוש. הצבתי את מצלמת האינפרא־אדום וכיוונתי אותה למקום שהסוכן המשטרתי עמד בו. עוזי התקין את הקסנון וליברטי אחז את המגפון בידו. בינתיים החוליות שעליהן פיקד סגנו של ליברטי זחלו בין השיחים והתקרבו עד למרחק מטרים אחדים מהמקום שבו עתידה הייתה העסקה להתבצע. חמש דקות לאחר שכולם דיווחו שהם מוכנים ודרוכים, הגיע ג'יפ הגרנד צ'ירוקי של סמי בן־זכאי.
הוא ירד והתקדם אל עבר הסמוי.
לאחר חילופי דברים, פתח הסמוי בפני הספק את מזוודת המזומנים. סמי שב אל רכבו ושוחח לרגע קט בסלולרי. בתוך דקה הגיעה טרנזיט מכיוון המחצבה ושלושה אנשים הגיחו מקרבה. הם העבירו לסמוי דבר מה שנראה ככיכר לחם ונטלו את מזוודת המזומנים. באותו רגע ממש ניתן האות. פנס הקסנון האיר באגרסיביות, מסמא את עיניהם של סוחרי הסמים. חוליות המארב הסתערו מימין ומשמאל, וליברטי ציווה בעזרת המגפון להרים ידיים. כאשר המולת הקרב שככה התברר שזכינו בלוטו. עלה בידינו לעצור את יצחק בן־זכאי ושלושת אחיו.
הם קיללו נמרצות, צעקו ואיימו, אך גורלם נחרץ וכעבור רגעים אחדים כולם ישבו אזוקים בניידת.
"כיכר הלחם" הייתה חבילה גדולה ובה, בהערכה גסה, שני קילוגרם של אבקה לבנה.
בדרך למגרש הרוסים הצצתי בסלולרי. אשתי שאלה במסרון מתי אני מעריך שאשוב. היא ביקשה שאזדרז כי כעת הקטנות ישנות ויהיה הרבה יותר קשה להתקדם בבישולים אם תתעוררנה.
סימסתי בתשובה שאני מקווה לשוב בעוד כחצי שעה.
לאחר שהפקדנו את ארבעת הבנדיטים במעצר, עוזי מילא מִזכר והעביר אחריות לראש מפלג חקירות. נפרדתי מחבריי בלחיצות יד מלאות סיפוק ובברכת חג שמח. העפתי הצצה מודאגת בשעון והתנעתי. לפני שהגעתי לש"ג, הסלולרי שלי צלצל. זה שוב היה סגן ניצב ליברטי.
"תשמע", הוא אמר, "רק עוד דבר אחד קטן. אני מבקש שתיקח את החומר שתפסנו למעבדה לזיהוי פלילי. אני צריך דוח מז"פ חתום שאיתו אני יכול לגשת לבית משפט ולארגן למשפחת בן־זכאי ליל סדר כהלכתו במגרש הרוסים. אם לא נדאג להארכת מעצר בשעה־שעתיים הקרובות, יגיע לכאן אוטובוס מלא עורכי דין והם עוד עלולים לשחרר לנו אותם".
הנחתי יד על מצחי בתסכול. הסיכוי לסיים לפני שאחרון הסוּפּרים ייסגר נראה קלוש ביותר.
במעבדת הסמים פגשתי את שימי סימן־טוב. גם הוא נראה כמו אחד שהקפיצו אותו בזמן מאוד לא נוח. במהלך קורס קצינים שימי ואני חלקנו חדר בבית הספר לשוטרים בשפרעם. סמפטתי אותו. לא בדיוק איש רעים להתרועע אבל בהחלט שוטר רציני ומקצועי.
"הכול דפק כמו שעון", סיפרתי לו בגאווה. "אני אומר לך, על מבצע 'כנגד ארבעה בנים' עוד ילמדו בשיעורי מורשת קרב".
שימי הציע לי קפה והסביר שעליו לבצע שתי בדיקות בלתי תלויות כדי להגביר את מהימנות הממצאים.
דוגמית אחת מהחומר תיבדק בספקטרו־פוטומטר ודוגמית שנייה תפוזר על לוח אלומיניום לטובת בדיקה כרומוטוגרפית בריבוד דק. בתום התהליך, הממצאים יוזנו אל המחשב והוא יערוך השוואה בין הגרף שיתקבל מהחומר הנדגם ובין אלפי הגרפים שבמאגר, המייצגים אוסף עצום של חומרים שנדגמו בעבר.
הוא הוסיף עוד כמה הסברים מלומדים אך נאלצתי לקטוע אותו מכיוון שהסלולרי שלי צלצל. סגן ניצב ליברטי שאל איך העניינים מתקדמים. העברתי אותו לשימי כדי למנוע "טלפון שבור". שימי הסביר לו שדוגמית מהחומר כבר החלה להתמוסס באתנול, ודוגמית נוספת מוארת ברגע זה ממש באור אולטרה־סגול והוא מעריך שבערך בעוד עשרים דקות הבדיקה תסתיים.
הבטתי בחוסר תקווה בשעון. האם יש בכלל מרכז קניות או אפילו מכולת שלא נסגרו מזמן?
"ניסיתי", אומַר לאשתי, "בהן צדק, עשיתי כל אשר לאל ידי".
היא תדע כי אמת דיברתי אך לא יהיה בכך כדי למנוע ממנה עוגמת נפש. היא כבר תראה בעיני רוחה את הארשת המאוכזבת על פניהם של אורחינו: וכי מהו מרק צח בלי שישתכשכו בו קניידלך? ומה יתרון לארוחה בביתנו בלא לחמניותיה של אביגיל? ותה בלא עוגה? רק ההרהור מסב תוגה!
לפתע הבזיק בקודקודי רעיון – ליברמן! אתקשר ליהושע ליברמן שגר מעבר לכביש. אשתו שאלה מאיתנו פעמים אחדות חלב וביצים. אפילו אשתי, שבדרך כלל מעדיפה לרעוב ולא ללוות מאיש, תסכים שבנסיבות הללו, ולאור העובדה שהם כבר לקחו מאיתנו, מותר יהיה לבקש מהם שקית קמח.
חייגתי והמתנתי בדריכות.
הוא השיב כעבור שבעה צלצולים.
"אתה חייב להציל אותי", אמרתי, "זה לבישולים של הסדר. יש לכם במקרה שקית או שתיים של קמח תפוחי אדמה? אני מבטיח להחזיר לכם מיד אחרי החג הראשון".
"יש בשפע! ואתה לא צריך להחזיר כלום, אבל חבל שאתה מתקשר רק עכשיו. יצאנו לפני שעה וחצי כדי לא להיתקע מחר בפקקים. הרגע עברנו את בית־שאן. תאמין לי, תענוג לנסוע בשעות האלה. בכלל, נראה לי שבני ישראל יצאו ממצרים בחצי הלילה רק כדי לחמוק מהפקקים".
הוא ראה שאני אדיש להתלוצצויותיו ועל כן המשיך בלקוניות: "אנחנו בדרך לאלוני־הבשן. אנחנו עושים את הסדר אצל אחותה של צילי".
"סלח לי על החוצפה", אמרתי, "אבל אני באמת נואש. יש סיכוי שאולי למישהו מהשכנים יש מפתח לבית שלכם? תסביר לי איפה הקמח ואני אכנס ואקח".
"יש מפתח אצל ויינשטיין. לאילן ויינשטיין יש מפתח. אתה יודע מי זה אילן? הבן של רוחמה ושלום. שכפלנו לו מפתח עוד כשרקסי היה בחיים. הוא היה מוציא אותו לטיולים. הם גרים בהמשך הרחוב. מספר חמישים או חמישים ושתיים. אתה תראה, יש להם גגון ירוק מעל החניה".
למרות שזה לא חוקי במאה אחוז מצאתי את מספר הסלולרי של שלום ויינשטיין במסוף המשטרתי.
"אילן?" שאל שלום בהפתעה, "הוא התגייס לפני חודש, ולצערי הרב הוא יעשה את החג בבסיס".
שאלתי אם ידוע לו במקרה על מפתח לבית של ליברמן אך הוא השיב שלאילן יש צרור אחד, והצרור הזה נמצא עמו בבסיס.
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו [אהבתי]
שימי אמר שעליו להתפנות, וביקש שאם הנורית האדומה שבפינה תידלק אכבה את הספקטרומטר.
השענתי את מצחי בין כפות ידיי ונדתי בראשי בחוסר אונים. אני יודע שיש צרות גדולות הרבה יותר, האמינו לי. אחרי שמונה שנים במשטרה, ארבע מתוכן בימ"ר, אני יודע בדיוק כיצד נראות צרות אמיתיות, אך לא מצאתי בכך נחמה. הניסיונות שעשיתי עלו בתוהו, ובשורה התחתונה – תהיה לנו ארוחת חג מצ'וקמקת. הציפיות של האורחים לא תתממשנה ורעייתי תיעצב.
הנורית האדומה נדלקה ועל צג המחשב הופיעה ההנחיה: "הקש 'סיום' לקבלת תוצאות הבדיקה".
כיביתי את המכשיר ולחצתי בצייתנות על הצג במלבן שבו נכתב "סיום". הבטתי במסך שמוט לסת. החומר זוהה כקמח תפוחי אדמה.
הנוהל קובע שחומרים שזוהו במעבדה כסמים יישלחו לכילוי, וחומרים שלא זוהו כסם יושבו ליחידה שביצעה את התפיסה.
החלטתי לחרוג מן הנוהל.
"למה כל כך הרבה?!" תמהה אשתי בעת שנטלה לידה את שקית הקמח.
"עזבי", אמרתי בתנועת ביטול, "זה היה במבצע".
אשר קרביץ (47) הוא סופר
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם