היום יש מה לפחד: ריאיון נדיר עם חוה אלברשטיין

על האקלים התרבותי: "האמן צריך לספק את התאוות של הקהל". על בעלה נדב לויתן ז"ל: "עכשיו אין מי שיגן עלי מהצללים". על שירה פוליטית: "העברתי את הדגל לאנשים אחרים". חוה אלברשטיין התארחה אצל קובי מידן לריאיון נדיר. צפו בבכורה

"בגלל שההרגשה הכללית מסביב היא לא טובה, אני מרגישה שאני יוצאת דופן, ואנשים שרוצים לחפש פחות ריאליטי וכל זה - אני שם, אז אני מרוויחה מזה באופן מוזר", אמרה אלברשטיין בנוגע לאקלים התרבותי בישראל של היום. "האווירה לא נעימה אבל זה קורה בכל העולם אני חושבת: הטלוויזיה ערערה משהו בעולם התרבותי, אם אתה לא שם ולא מדבר כמו שאתה צריך בטלוויזיה אז זה לא זה. אז אנשים מתכופפים קצת.

"איבדנו את הריחוק האמנותי. אנשים מופיעים במקומות שבעבר לא הופיעו, במקומות שאוכלים ושותים, והדבר הזה שהקהל כל הזמן מצלם אותך, עושה לך סלפי, נוגע בך... אני חושבת שהכוכב הגדול היום זה הקהל, שנורא מודע לעצמו. יש איזה הרגשה שהאמן צריך כל הזמן לספק את התאוות של הקהל, להתחנף אליו... אני לא אוהבת את זה. כל היופי של המקצוע זה שאנחנו עומדים בנקודה מוארת ורחוקה מהקהל ורק בעזרת הקול אנחנו יוצרים עולם ומספרים סיפור, בלי מסכי וידאו ובלי רקדניות, ובלי שום ניסיונות לבדר אותם כמה שיותר, בלי הסחות דעת... הקהל היום סובל מהפרעות קשב".

כשנשאלה על שירה פוליטית, שפעם אפיינה אותה, הודתה אלברשטיין: "העברתי את הדגל לאנשים אחרים. אבל לא מעייפות או פחד. ב'חד גדיא' קרה נס קטן שאני גאה בו, של כמה דברים שהתחברו. אם אני ארגיש שמצאתי איזה ביטוי אמנותי דומה לרעיון כזה, אגיד אותו. אין מה לפחד. למרות שיש היום מה לפחד... אני נזהרת ונשמרת. גם נדב שלי בשנים האחרונות אמר לי שאירגע ואזהר.עכשיו ,כשהוא איננו, אין מי שיגן עליי מהצללים...".
 
על יחסה לשרת התרבות מירי רגב ענתה אלברשטיין: "מה זה כל כך מעניין? למה זה מעניין. אם משהו מעניין אותי זה המשוררים שקוראים לעצמם מזרחים, למרות שרובם בטח לא אוהבים שמכלילים אותם כקבוצה. יש ביניהם שהשירה שלהם כל כך מדברת אליי ומזכירה לי את הילדות שלי, למרות שהם מדברים על ההורים העיראקים או המרוקאים שלהם, ואני ממש לא. אבל יש שם דברים שנאמרים, למה צריך להתעסק במירי רגב?

"אני לא מרגישה שהמדינה נעלמת לי. יש לי תכונה לא לקטר. אני חושבת שצריך להמשיך לעמול, לעשות את שלנו ולא לפחד, לא להתחיל להתחנף ולהשתנות ברוח הזמן אלא להמשיך לעשות מה שאתה יודע לעשות".

בהמשך סיפרה אלברשטיין על המפגש המרגש שלה עם המשוררת זלדה, שכתבה את "לכל איש יש שם", שיר שעם השנים הפך למזוהה ביותר עם יום השואה: "את 'לכל איש יש שם' מסרתי לחנן יובל להלחין, ונסעתי אליה להשמיע לה. זה היה חורף ירושלמי, שלג ירד, והיא גרה בדירה נמוכה כזאת, הזכירה לי את דודה שלי הדתייה, הייתה כל כך חמודה. השמעתי לה את השיר ועוד כמה שירים, וזה היה כל כך מתוק, אין לי מילה אחרת לפגישה הזאת, פשוט מתיקות, נעם. אהבה. עכשיו לך תדע שהסלוגן הזה יהפוך לסלוגן של יום השואה. זה דבר מדהים, הרגע הזה שהשיר לא בידיך, ועם הרבה שירים שלי זה כך. 'משירי ארץ אהבתי' שהיו במקור על רוסיה, אבל יש משהו בשיר הזה שבגלל שהוא מושר כאן בעברית כל כך נפלאה, זה הופך את זה לשלנו".

''למה צריך להתעסק במירי רגב?'' חוה אלברשטיין ב''חוצה ישראל'' צילום מסך

על הקשר עם אמה סיפרה אלברשטיין: "היא הייתה מן פייטרית, התחתנה כנערה בת 18 עם גבר שמבוגר ממנה ב-15 שנים. הם התחתנו וברחו לרוסיה.  היא הייתה עוזרת לתופרת וכל החיים היא תפרה. אבא שלי שהיה מורה למוזיקה, אחי שניגן בקלרינט ואני היינו כאילו האינטליגנטים במשפחה, והיא הייתה צוחקת שהיא מנגנת על מכונת התפירה, אבל היא הייתה מוזיקלית. אני חושבת שכמו בהרבה ביוגרפיות, האמא זו שדוחפת אותך ומאמינה בך והולכת איתך. האבות, כשזה מצליח הם בחגיגה... אבל האמא היא זו שבאה איתי לכל מקום – להופעה הראשונה עם נחצ'ה, עם דן בן –אמוץ... ולא משנה אם יצליח או לא יצליח. היא שם בכל מקום. זו פשוט אהבה".

עוד שוחחה הזמרת עם קובי מידן על ההופעות בתחילת הדרך תחת השם זמירה צפוני: "בתכנית רואים כרזה, ומלבד זמירה צפוני בעלת הקול המהפנט, נראים בה שמוליק וג'וזי, ונערת גומי בשם הדי. בצבא הופעתי תחת שם אחר. אני לא זוכרת איך זה התגלגל, הכל התחיל בהופעה שהופעתי עם אחי בחמאם, ואז הציעו לי להופיע במועדון שקוראים לו 'חומות עכו'. ואז יום אחד סיפרתי לחברה שלי שאני מופיעה שם, והיא אומרת 'מה פתאום, אבל יש שם זמרת בשם 'זמירה צפוני'', ואני אומרת לה: 'זו אני'. עמליה ונחום ארבל, הבעלים, מאוד רצו שאופיע והייתי חיילת ואסור היה לי להופיע , אז המציאו לי שם".

בהמשך גם סיפרה אלברשטיין על הפניות אליה מאמנים צעירים, כמו שאנן סטריט ושלומי שבן, ועל הצורך לשמור על רלוונטיות.

"אני די מופתעת, אני לא רואה את זה כמובן מאליו שפונים אליי כל הזמן אמנים צעירים ורוצים לשתף אתי פעולה. גם קרה כאן משהו מדהים, אני חושבת שהדור הצעיר פתאום הבחין אצלי במשהו שאנשים בגילי לא שמו לב אליו: זה הצורך שקיים אצלי של להשתנות, להתחדש, מה שאנשים בגילי זה קצת מפחיד אותם: 'אנחנו לא מכירים את השיר הזה. אז מה זאת אומרת, איך אני יכול לשמוע בהופעה שיר שאני לא מכיר?'. זה מאבק רב שנים שלי לשיר בהופעות גם שירים פחות מוכרים. אז צעירים תפסו את זה. בגלל הדברים החדשים גם השירים הישנים מקבלים ביצוע קצת אחר, רענן, ברוח הדברים החדשים, פחות מקובע וזה כיף".