ראשי » תרבות » קולנוע

מועדון שנות ה-80: לברוח מהמציאות אל המוזיקה

הבמאי ג'ון קרני עושה בסרטו החדש "מועדון שנות ה-80" את מה שהוא יודע לעשות הכי טוב - להציג סיפור קטן ואנושי על כוחה של מוזיקה לחבר בין בני אדם, ועל כוחם של חלומות לשמור על שפיותיניו במציאות לא פשוטה // ביקורת קולנוע

 
אחרי סיבוב בניו יורק בסרטו הקודם "התחלה חדשה", עליו היה מועמד לאוסקר עבור השיר המקורי Lost Stars בביצוע אדם לוין, הבמאי והתסריטאי ג'ון קרני חוזר לדאבלין אבל לזו של שנות השמונים.

עוד כותרות ב-nrg:
• "פתטי שאתניקס עושה שיר עם עדן בן זקן"
• סימפלי רד נגד ה-BDS: אנחנו בחברה הכי טובה
• קים קרדישאן: טיילור סוויפט משקרת, ויש לי הוכחות
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

המשבר הכלכלי והשמרנות מובילים את צעירי התקופה ללונדון, רק שם חלומות יכולים להתגשם. במציאות הזו, קונור, גיבור הסרט, צריך להתמודד עם כמה משברים בו זמנית. הוריו על סף פרידה, כאשר באירלנד הקתולית של השנים האלה אין מה לדבר על גירושין), בגלל המצב הכלכלי המדרדר בבית הוא צריך לעבור לבית ספר ציבורי קתולי שנראה יותר כמו מוסד לעבריינים צעירים, ובנוסף להכל, לראפינה, הנערה היפה, יש כמובן חבר.
הפתרון, שנולד מצפייה בתוכנית המוזיקה טופ אוף דה פופס (האם הרוחנית של "להיט בראש" שלנו) נראה כמעט מובן מאליו – להקים להקה ולהציע לראפינה להשתתף בצילומי הקליפ. יש כמה מהמורות בדרך, כמו העובדה שאין לו בכלל להקה או שירים, לצורך העניין. אבל בעזרת תושייה של חבר חדש, קונור מצליח לגבש סביבו כמה נערים, שחלקם אפילו יודעים לנגן. ביניהם גם אינגיג, הילד השחור היחיד בבית הספר.

כאן מתחיל ג'ון קרני לעשות את מה שהוא עושה הכי טוב - עוקב אחר תהליך היצירה של מוזיקה, וליתר דיוק – מביא סיפור קטן ואנושי על הכח של מוזיקה לחבר בין בני אדם. במקרה זה, בגלל גילו של הגיבור, למסע המוזיקלי נלווה גם מסע של חיפוש עצמי ולחיפוש הקול הנכון מתלווה גם חיפוש אחר המראה הנכון. הצלילים שמגיעים מלונדון הרחוקה, בתיווכם של האח הגדול ומסך הטלוויזיה, מגיעים גם עם הצהרות אופנתיות שונות. מי מאיתנו, ששנות השמונים לא זרות להם, לא יכול שלא להתחבר לדילמה - להתאפר כמו כוכבי הגלאם רוק של שנות השבעים, ללבוש את בגדי הוינטג' של הרומנטיקנים החדשים או פשוט ללכת על טוטאל לוק שחור א-לה-קיור?
על אותו מישור ישנו גם נושא החיפוש התקופתי של גרסאות אחרות למושג הגבריות, שרק מודל אחד ומצומצם שלו מוצע לגיבורי הסרט בבית הספר הקתולי. אחת הסצנות החזקות בסרט מזקקת את המוטו של בית הספר - "היה גברי", לתמונה בה הכומר בקסטר, דמות הרשע, אם תרצו, שוטף באלימות את פניו של קונור, מכיוון שזה הגיע מאופר לבית הספר.

כמו בסרטיו האחרים, בסרט משולבים שירים באופן שאינו מתיישב עם הגדרת מחזמר. גיבורי הסרט שרים כמו שמוזיקאים שרים – בזמן הכתיבה, בחזרות ובהופעות. השילוב של שירה ובני נוער נטחן למוות בסדרות מסוגן של "גלי", אבל המטרה כאן היא להראות את ההתפתחות של קונור והחיפוש אחרי סגנון ולא רק את המצב המנטלי שלו. וזה נעשה בהצלחה לא מועטה.

עם זאת, יש לציין שקרני הוא במאי טוב יותר מאשר מוזיקאי. לאחר כמה סרטים, השירים שלו מתחילים להישמע דומים מדי זה לזה. ריף גיטרה או כמה אקורדים בסינתיסייזר מנסים לסמן לנו בכל שיר באיזה סגנון אנחנו מתנסים עכשיו, אבל מהר מאד הופכים כל השירים לבליל הקרניסטי הרגיל, כשמה שנשאר מהסגנון הוא חיצוני בלבד – הבגדים השחורים והשיער המדובלל שמזוהים עם הקיור או הז'קטים הצבעוניים סטייל הפופ של דוראן דוראן. מחמאות בצד, יכול להיות שהגיע הזמן לערב עוד אנשים בקטעים המוזיקלים בסרטים שלך, ג'ון.
הקאסט הצעיר ברובו כולל רק פרצוף אחד מוכר, אידן גילן, בתפקיד אביו של קונור, "ליטלפינגר" מ"משחקי הכס", בשבילכם. אך גם בלי פרצופים מוכרים מצליח הבמאי להשאיר בצופה רושם עז, עם כל הדמויות החשובות בהתפתחות המוזיקלית של נער מתבגר – האח הגדול שהוא מבקר המוזיקה הראשון והחשוב ביותר בחיינו, הבחורה המסתורית שהעניין בה נשמר יחד עם המרחק הנכון מהמציאות הקשה של חייה, והחברים שאפשר פשוט לקפוץ אליהם כדי לנגן ביחד, או לשמוע תקליטים.על אף ששנות השמונים במרכז ובכותרת, הסרט יעשה טוב גם לא רק למי שגדל בעשור המוזר ההוא, אלא לכל אחד ש"כמה יוסי" מדבר אליו, בין אם זה בבת ים, הקריות, מנצ'סטר או דאבלין, ועבור כל אחד שמבין דבר או שניים על יכולתם של חלומות, גם אם לא מציאותיים בהכרח, לסייע לשרוד במציאות קשה.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg