"לא למדנו מאז שום דבר": זאב רווח חוזר למרוקו
על קוטלר וגרבוז: "יוצרים שנאה וחוסר הקשבה". על מירי רגב: "היא מדברת מהבטן ואני מכיר באמת שלה". על השד העדתי: "הדור הצעיר נלחם על הכבוד והמורשת שגזלו מההורים שלהם". בגיל 76 בדיוק, זאב רווח מתחקה אחר שורשיו במרוקו בסרט חדש, מוכן להופיע בכל מקום בישראל ומאחל לעצמו רק להמשיך לעבוד וליצור
במשפט השני, אולי בשלישי, אותו פתחתי עם "אבל מר רווח", הוא חתך אותי עם "מה זה ה'מר רווח הזה? אני זאביק' ומיד פרץ בצחוק הצרוד שלו והודיע: 'עכשיו אפשר להתחיל'".עוד כותרות ב-nrg:
• אדל מפריכה את השמועות
• שאנן סטריט שותה בעבודה
• קירל נגד ביטי: ההפסד כולו שלנו
• תביעה ייצוגית נגד מפיקי המופע של סיה
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
התקשרתי כדי לדבר איתו על התסריט החדש עליו הוא עובד כעת, על תפישתו את המצב הטעון בארץ ועל השד העדתי, וכמובן – גם על מצב התרבות ועל שרת התרבות. לקח כמה ימים עד שהשגתי אותו בטלפון. למרות שיש לו טלפון נייד והמספר גלוי, כשהוא יוצא לעיסוקיו הטלפון נשאר בבית, ומלי אשתו, היא שמשיבה באדיבות למתקשרים. אז התמדתי, עד שלבסוף הוא ענה לי. זה היה ברביעי באוגוסט. יום חשוב בחייו של זאב רווח, כפי שיובהר מיד.
"נולדתי ימים אחדים לאחר מותו הפתאומי, ב-4 באוגוסט 1940, של ז'בוטינסקי. אבי שהיה ציוני ורוויזיוניסט, קרא לי בשמו, זאב", הוא מספר. וליתר דיוק: זאב רווח, נולד 11 ימים לאחר מותו של ז'בוטינסקי, ב-15 באוגוסט 1940, בדיוק היום (שני) לפני 76 שנה.
רווח נולד בראבט שבמרוקו, הבכור מבין שמונה אחים. בשנת 1948 עלה עם משפחתו לארץ כשהיה בן שמונה. בתחילה שוכנה המשפחה במעברת 'שער העליה' בחיפה, ומשם עברה לירושלים, לשכונת מוסררה, אחת השכונות הערביות שננטשו במלחמת השחרור.
"שבוע לאחר שהגענו לארץ אמא ילדה את הילד השלישי", הוא מספר. "באחד הימים, יצאתי בגשם שוטף להביא מזרונים ומיטות לאוהל שלנו במעברה, ושקעתי בבוץ. כשהרימו אותי נשארתי עם נעל אחת בלבד לרגלי, השנייה טבעה בבוץ. שבועיים הסתובבתי עם נעל אחת, עד שאבי נסע לקנות לי נעלים. בהתחלה הוא חיפש נעל אחת בלבד, לחסוך בהוצאות", הוא נזכר בחיוך.
"כשהלכתי להביא אוכל למשפחה, הייתי אומר בחדר האוכל שאנחנו חמישה ילדים, שלא יחסר. פעם אחת חזרתי עם אשכול ענבים מצ'וקמק ושאלתי את אבא: 'אולי לא באמת הגענו לארץ ישראל?' אבי צחק ושאל 'למה אתה חושב כך?', אמרתי לו שבתנ"ך מסופר שנדרשו שני אנשים כדי לסחוב אשכול ענבים, ואילו הענבים האלה כל כך קטנים'".
במבט לאחור, תהייתו של זאביק הילד מהמעברה, מרמזת אולי על התפקיד התיאטרלי הכי משמעותי שלו, כדבריו, סלאח שבאתי, שם שר ורקד "אח יא רב אח יא וול, איפה, איפה ארץ ישראל?", על במת תיאטרון "הבימה".
יש בך כעס על היחס בימים בהם הייתם עולים?
"אין בי כעס ולא מרמור. אני יכול להבין את הטעויות שנעשו אז על רקע התקופה שבה הגענו לארץ במלחמת העצמאות. אבל, זה היה צריך להיות אחרת, אפשר היה לקבל את האנשים בצורה שונה. לתת כבוד לזקנים ולהורים שלנו. סתם הורידו אותם מהמשאיות בדימונה ובירוחם.
"לצערי, לא למדנו מאז שום דבר. תראי את היחס לעולים מצרפת, רבים מהם לא נקלטים וחוזרים. או את הבוז הנורא לאתיופים. כל כך שמחתי לראות את הסוף הטוב לסיפור של הבחור האתיופי, זה שהשוטרים חבטו בו בלי רחם, ועכשיו הוא קצין צה"ל".
"אז נעשה עוול לעדה המרוקאית. הם היו אנשים נאיבים מאד, אנשים חמים וטובים שלא יצאו להפגנות. אני הייתי שם במעברות ויודע מה היה. אז עכשיו הדור הצעיר שנולד בארץ, נלחם על הכבוד והמורשת שגזלו מההורים שלהם.
"כמעט כל יהודי מרוקו ידעו עברית. אבא שלי היה רב ומורה ב'אליאנס' הוא כתב ספרי דקדוק בעברית, היה ציוני אדוק. הוא תמיד אמר 'אנחנו הדור הראשון שלפני הגאולה. בעזרת השם אנחנו והילדים נסתדר. הוא ראה בעליה של יהודי מרוקו עליה משיחית, כשויצמן ובן גוריון נדמו בעיניו לשליחיו של המשיח".
החיבור לערש הולדתו מרוקו, מלוה אותו לאורך חייו, ומתועד גם בסרטים, כמו "קהילת קדושים", מסע לקברי צדיקים במרוקו אליו יצא רווח לפני כעשור לאחר מות אמו, או הסרט שיצרה סיגלית בנאי "בן הארץ. ווילד אל באלד", איתה יצא לצלם במרוקו. וכמובן - "טיפות מזל", שזכה בפרסים בינלאומיים והיה הסרט היחיד שהוקרן במרוקו. "באחד הביקורים, המלך חסן זיהה אותי, לאחר שצפה בסרט", הוא מספר.
זאב רווח - מפיק, תסריטאי, במאי ושחקן, גילם לאורך הקריירה הענפה שלו אין ספור תפקידים בתיאטרון האוהל, הבימה והקאמרי ("הכושי עשה את שלו" "עוץ לי גוץ לי", "נישואי פיגארו"), בטלוויזיה (בהן "חסמבה, דור 3", בתפקיד זורקין), ובקולנוע, בו כיכב בכ-40 סרטים, רבים מהם "סרטי בורקס", עם שלל דמויות קומיות שגילם ב"צ'רלי וחצי", "חגיגה בסנוקר", "המובטל בטיטו", "ספר נשים", "אדון ליאון" ו"פעמיים בוסקילה", לצד תפקידים דרמטיים כמו משחקו המרגש בסרט "מיתה טובה".
בישיבה בכפר חסידים התגלה כשרונו הדרמטי. בצבא שירת בצנחנים ובהמשך למד משחק במחזור הראשון בבית צבי.
בימים אלה, מרוקו היא שוב מושא ליצירתו. רווח עסוק ביחד עם עוזיאל חזן בכתיבת תסריט, אודות המחתרת היהודית שפעלה במרוקו בסוף מלחמת העולם השניה כשהנאצים היו בסביבה, בתוניסיה ובלוב.
"הצרפתים שהיו אז במרוקו, ובהשראת שלטון וישי, היו נבזיים מאד. באותן שנים, עוד לפני שעלינו לארץ, אבי העלה בחשאי כמה מתלמידיו לישראל", הוא מספר.
"לצורך כתיבת התסריט קראתי ספרים ונעזרתי בהרבה אנשים שמכירים את התקופה. גם זכרתי בעצמי סיטואציות, מלים ומשפטים שנצרבו בי כפעוט בן שלוש".
הסרט יזכה לתקציב ממשרד התרבות?
"בלי קשר למשרד התרבות ולרגב, יש תקציב מכל מיני קרנות לקולנוע".
זה הכיוון אליו צריכה להוביל שרת התרבות?
"אני סבור שהרצון של השרה להשקיע בפריפריה ולהזרים לשם תקציבים הוא דבר נכון, והלוואי שהמצב שם ישתפר. אפשר להתווכח איתה על הדברים והדגשים, אבל בסופו של דבר, היא לא פגעה בתיאטראות.
"מירי רגב לא גדלה בצפון תל אביב. היא הגיעה מקרית גת והיא זועקת זעקה אמיתית, על מה שחוותה בילדות שלה. אני מאמין לה. כשהיא מתפרצת, זה בגלל שבאמת כואב לה, היא מדברת מהבטן ואני מכיר באמת שלה. מכבד אותה ומזדהה איתה. אני סבור שהיא תצליח".
האם אתה גם מזדהה עם דרישתה מאמנים ומוסדות תרבות לנאמנות בתרבות?
"צריך לדרוש נאמנות למדינה, לא לתרבות. אני לא עוקב אחרי כל דבר ומעשה שלה. אבל בגדול אני חושב שהכוונות שלה טובות. תנו לה לעבוד ותבחנו עוד שנה-שנתיים את התוצאות.
• במועל יד: ביקורת קשה על מירי רגב
"נכון", רווח מודה, "היו כמה סיטואציות מביכות שהיא נקלעה אליהן, כמו העניין הזה עם טרנטינו בפסטיבל הסרטים בירושלים. אז מה? בגלל זה צריך לצעוק ולשרוק לה בוז?".
מדברים על מלחמת תרבות בארץ.
"מספיק עם השטויות האלה והדיבורים על מלחמת תרבות. אין שום מלחמה. אני השתתפתי במפגש הראשון עם השרה ביחד עם כל האפיפיורים של התיאטראות בארץ. זו היתה פגישה נהדרת, היה בה שיח מצוין, הכל היה על הכיפאק. לכן מאד הופתעתי למחרת לקרוא ולשמוע בתקשורת, שתקפו את מירי רגב על ימין ושמאל.
"אישית, רתחתי מזעם כששמעתי את נאום הבהמות של עודד קוטלר. ואני מאד הערכתי את עודד קוטלר, לא תיארתי לי שאלה הדעות שלו, גם לא של גרבוז. זה יוצר אנטגוניזם, שנאה וחוסר הקשבה. אי אפשר לסבול עוד את הדברים האלה. הוויכוח צריך להיות תרבותי. אני מציע שנחזור ונתחבר בנועם ובמתינות, בדומה למתינות שאפיינה את יוצאי מרוקו. אני מאד גאה במוצא המרוקאי שלי. אני מוכן להופיע בפני כל הקהלים ובכל מקום, חובשי כיפות, התנחלויות, קיבוצים, גם בישובים ערביים".
אחרי עשרות שנות עשייה, במה אתה הכי גאה?
"אני שמח וגאה ביכולתי לשמח אנשים. אני אוהב קומדיות, וכשאני על הבמה או על המסך, מצליח להצחיק את הקהל, אין לי סיפוק גדול מזה. ואני מודה על כך לאלוהים".
מה תאחל לעצמך לכבוד יום ההולדת?
"קודם כל אני רוצה לברך את המדינה ואת העם שלנו, שנהיה יותר קשובים זה לזה, שנבין שאין לנו מדינה אחרת, ונעשה הכל כדי שהמדינה הזאת תמשיך ותתקיים במצב רוח טוב. ואם זה יקרה, גם לי יהיה מצב רוח טוב.
"יש לי 11 נכדים, ("הם עוסקים בתורה ואני משתדל לעזור"). השנה חיתנתי שתי נכדות ונולדה לי נינה. כל שאני מאחל לעצמי זה להמשיך לעבוד וליצור ושיהיו לי עוד הרבה שמחות".
לנו נותר לאחל לך המון מזל טוב, ולאחל לעצמנו ליהנות מעוד שנים רבות של יצירתך.
אקו"ם