ראשי » תרבות » טלוויזיה

לואי סי קיי ממציא את התיאטרון מחדש

הסדרה החדשה של לואי סי קיי "הוראס ופיט" אמנם מדכדכת, מכאיבה וגרמה לו להפסד כספי ניכר, אבל מדובר בדבר הכי טוב שייצא לכם לראות בזמן הקרוב. הצגת התיאטרון המושלמת זמינה דווקא על מסך הטלוויזיה. כלומר, המחשב

ההצגה הטובה בעיר נמצאת בכלל על מסך הטלוויזיה שלכם. כלומר, מסך המחשב. "הוראס ופיט", הסדרה המשעשעת, המדכדכת והמכאיבה שיצר הגאון הקומי לואי סי קיי, שיופיע בישראל בחמישי הקרוב בפיס ארנה ירושלים, זמינה רק לצפייה ברשת.

עוד כותרות ב-nrg:
• שאנן סטריט שותה בעבודה
• קירל נגד ביטי: ההפסד כולו שלנו
• במועל יד: ביקורת קשה על מירי רגב
• תביעה ייצוגית נגד מפיקי המופע של סיה
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

סי קיי, שגם משחק בה, מימן והפיק אותה בעצמו, עקף את רשתות הטלוויזיה ומציע לכל מי שיש לו חיבור אינטרנט לרכוש פרק. הפרק הראשון בחמישה דולר, השני בשני דולר. פרקים 3־10 בשלושה דולר לפרק. הניסוי הזה אִפשר לו חירות גמורה: אין לו לוח שידורים להתאים את עצמו אליו, הדבר היחיד שמנחה אותו הוא הסיפור, ולכן לכל פרק מספר דקות משלו.
הפקת הסדרה גרמה לסי קיי בינתיים להפסד של שני מיליון דולר (כנראה לא כל הצופים ראו את הסדרה דרך האתר שלו, מה שבטוח - הוא יחזיר את ההשקעה בישראל), אבל אנחנו הרווחנו את אחת היצירות המרגשות שסיפקה לנו הטלוויזיה האמריקנית. שוב כתבתי "טלוויזיה", למרות שהסדרה לא שודרה בשום ערוץ (השמועות הן שמתנהל משא ומתן בין סי קיי לרשתות, כך שאל תרחמו מדי על ההפסד הכספי שלו).

אם הקולנוע הוא בנו של התיאטרון - הטלוויזיה היא הנכדה, וקשרי גומלין היו קיימים ביניהם תמיד. הסרטים הראשונים נראו כמו תיאטרון מצולם, נדרשו זמן והתפתחויות טכנולוגיות עד שאנשי הקולנוע הבינו שהם יכולים להזיז את המצלמה ולהשתמש בעריכה. כשהטלוויזיה הגיעה השפה כבר שוכללה, אבל בראשית דרכה שידרה הטלוויזיה רק שידורים חיים, כך שהדרמות ששודרו היו הצגות חיות שצולמו באולפנים תוך שימוש בשתיים או בשלוש מצלמות. הן שודרו לעולם ונמוגו מיד עם סיום השידור.

האסתטיקה שיצרו הסדרות הללו שרדו עד לסיטקומים בשנות השמונים, למרות שהן כבר לא שודרו באופן חי.

סי קיי חוזר לאסתטיקה ההיא, אבל שם במרכז דיאלוגים נהדרים, סיפור טוב ושחקנים מצוינים. אבני הבסיס של התיאטרון. הפרק השלישי, לדוגמה, נפתח בקלוז־אפ על דמות שעד לאותו רגע לא הכרנו (לורי מטקאלף, המועמדת לפרס אמי על תפקידה זה), שמדברת אל המצלמה במשך דקות ארוכות. הפרק כולו הוא בעצם דיאלוג ארוך - כואב, מצחיק, מזעזע - בין שני אנשים. כלום לא קורה, שני אנשים יושבים ומדברים, בדיוק ההפך ממה שנחשב ל"טלוויזיה טובה".
ומה שמזכיר מאוד תיאטרון. בחלק מהפרקים המסך מחשיך באמצע הפרק ולכמה שניות מופיעה כתובית - המקבילה הטלוויזיונית להפסקה.

בעזרת סיפורם של שני אחים המנהלים בר שקיבלו בירושה, ואחותם המעוניינת למכור אותו, מחטט סי קיי בקרביה של אמריקה ומצליח לומר דברים בעלי משמעות על הצלחה, גזענות, הומופוביה, משפחתיות, מחלות נפש, פוליטיקה ועוד. סי קיי לוקח את יתרונות הבמה ומפעיל אותם בהצלחה במסך הקטן, אבל "הוראס ופיט" היא עדיין שמורת טבע בעולם שבו שולטים דרקוני תעשיית הטלוויזיה.

מי שירצו עוד מהסם המר שרקח להם סי קיי ימצאו את מבוקשם בתיאטרון, בין אם בתור צופים, ובין אם בתור יוצרים שיחפשו בית ליצירות קרובות. לא אתפלא אם בעונה הבאה באוף־ברודווי, שלט גדול יכריז "הוראס ופיט - המחזה".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg