ראשי » תרבות » טלוויזיה

מנאווי ועד גנדי: עמרי אסנהיים מסכם שנה סוערת

הוא שינה את פניה של מורשת גנדי, הביא למעצרם של פעילי שמאל קיצוני, וראה איך הרוצח שמעון קופר נשלח בזכותו למאסר עולם. לרגל צאת ספרו על הפרשה האחרונה מוכן אסנהיים להיכנס בעצמו למשבצת המרואיין, ולספר אילו כתבות גרמו לו להישאר ער בלילות

"אז מה, אסנהיים? בעוד שעה נגמרת לך הקריירה העיתונאית?"

שיחת הטלפון מאחד הקולגות תפסה את עמרי אסנהיים, כתב התוכנית "עובדה", בעת שעשה את דרכו אל בית המשפט המחוזי בלוד. מסע של שבע שנים עמד להסתיים בפסק הדין במשפטו של שמעון קופר, שהואשם ברצח שתיים משלוש נשותיו. אל האולם הקטן התקבצו ובאו, כמו בסרט, כל גיבורי הפרשה – האישה שנצלה, בנותיה וחברותיה של אחת הנרצחות, ועוד רבים אחרים. קופר ישב על הספסל והמתין להכרעת השופטים, ואיתו המתינה גם עבודת תחקיר בלשית מאומצת של אסנהיים, שגרם למשטרה לפתוח מחדש תיק שנסגר.

עוד כותרות:
• מחווה בין כוכבית לפרדי מרקורי
• האזינו: שני שירים חדשים לעדן בן זקן
• הגיע הזמן להודות בזה: כולנו קצת גזענים
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
כשהשופטים אמרו את דברם, אסנהיים דמע מהתרגשות. גם הוא, שמגיל הנעורים חלם להיות עיתונאי ודמיין כל כך הרבה פעמים את סקופ חייו, לא האמין שלזכותו תירשם הרשעה של רוצח כפול. הקריירה שלו, למותר לציין, לא נגמרה באותו רגע, להפך. בימים אלו, כחודשיים אחרי תום משפטו של קופר, מפרסם אסנהיים את הספר "לתפוס רוצח – המסע בעקבות האלמן שרצח את נשותיו" (כנרת-זמורה-ביתן), וממשיך ליטול חלק, זו העונה ה-11, בתוכנית התחקירים של אילנה דיין.

פרשת קופר לא הייתה היחידה שהפכה את השנה האחרונה לאחת העמוסות ביותר בקריירה של אסנהיים, וגם המטלטלת שבהן. נדמה כי כל כתבה שנגע בה, פגעה בעצב חשוף בחברה הישראלית: הפרסום על הצד האפל של מורשת גנדי, המצלמה הנסתרת של "עד כאן" שחשפה את ארגוני השמאל הקיצוני במערומיהם, התחקיר על מכונת ההרשעות של הפרקליטות, וגם הכתבה על כנופיית כרם-התימנים, שהכניסה לפנתיאון הישראלי את המשפט "רחמים לא ידע". 
"הפתיעה אותי העוצמה שהכתבות האלה ייצרו", אומר אסנהיים. "זה לא קרה לי אף פעם. כמעט כל אחת מהכתבות אמרה משהו מאוד פשוט, אבל הפרשנות שניתנה להן ועשרות אלפי המילים שנכתבו בעקבותיהן העניקו להן חיים אלטרנטיביים, שהם לא החיים של הסיפור עצמו. ההתמודדות עם זה לא הייתה פשוטה, אם כי עיתונאי לעולם לא מתגעגע לתקופות של שקט, אנחנו אוהבים להיות בעין הסערה".

אל קופר התוודע אסנהיים לפני כשבע שנים, במקום הכי לא צפוי – גן הילדים של בנו איתמר. אסנהיים, אז תושב כוכב-יאיר, הגיע לאסוף את הילד מהגן בקיבוץ אייל הסמוך. אחת האימהות סיפרה לו כי חברתה ג'ני מלמד, שהתגוררה בקיבוץ, מתה בנסיבות מסתוריות. המשטרה חקרה את האלמן שמעון קופר, שג'ני הייתה אשתו השלישית, אך התיק נסגר מחוסר אשמה.

אסנהיים עבד באותה עת על כתבה אחרת, וכשהתפנה ולא מצא נושא חדש ומעניין, הוא ניגש בסקפטיות רבה לבדוק את סיפור הרצח בקיבוץ. בסיוע התחקירנית ליאת לויאן הוא יצא למסע בין הנשים הרבות בחייו של קופר, וגילה בהדרגה מול מי הוא עומד: אדם קר רוח שהמציא לעצמו עבר ביטחוני מפואר - משירות בשב"כ ובמוסד ועד לנפילה בשבי - וניצל את חולשתן של נשים שחיפשו פרק ב' או ג' בחייהן. אך הגילוי המסעיר ביותר נגע לקווי דמיון מוזרים בין מותה של ג'ני מלמד לבין מות אשתו הראשונה של קופר, אורית דורון. אט-אט התגבשה אצל אסנהיים ההכרה שייתכן שמדובר ברוצח שהכה פעמיים.

במרץ 2010 שודר התחקיר בתוכנית עובדה. חמישה חודשים לאחר מכן, בעת שאסנהיים שהה בחופשה ביוון, התקשר אליו אייל גונן, עורך התוכנית, וסיפר לו כי קופר הגיש תביעת דיבה בסך 5 מיליון שקלים. החופשה המשפחתית העליזה הסתיימה.

"חששתי ממה שהולך לקרות. הכתבה שלי התבססה על ראיות נסיבתיות ועל עדויות של אנשים, והאנשים האלו יצטרכו לבוא ולהעיד בבית המשפט, וכולם כבר נכוו מקופר. הם מראש חושבים שתמיד ידו תהיה על העליונה. הבנתי שאנחנו הולכים למלחמה, ובמלחמה כזו ייתכן גם שנפסיד, וזה דבר מדיר שינה. חלמתי על קופר, הילדים שלי יודעים מי זה קופר, אשתי כמובן יודעת והיא תהיה גיבורה אם תקרא את הספר, כי קופר הוא האדם שהפריע לחיינו תקופה ארוכה".

במסגרת ניסיונות הפשרה בין "עובדה" לקופר הסכים האחרון לבטל את התביעה, בתנאי שהכתבה תוסר מהאתר מאקו של הזכיינית קשת. אסנהיים הבין כי המשמעות היא שנשים נוספות עלולות ליפול ברשתו של קופר, מבלי שתהיה להן יכולת לגלות את עלילותיו. "לא סתם הוא רצה את זה. בשלב כלשהו חשבתי להסכים להצעה, אמרתי לאייל 'בוא נתפשר איתו', אבל אייל נלחם כמו אריה על היושרה שלנו. הוא אמר 'אסור להיכנע לרוצח', ויחד עם זאת הותיר בידי את ההחלטה".

אסנהיים החליט לא לוותר. במאי 2012 עלה קופר לדוכן העדים במסגרת תביעת הדיבה. "הדיון שבו הוא ענה לשאלות של עו"ד טלי ליבליך, הפרקליטה שלנו, הזכיר סצנה מסרט", משחזר אסנהיים. קופר מסר גרסאות מבולבלות, חלקן התגלו כשקריות. עם הזמן החלו לפקוד את בית המשפט גם אנשי המשטרה והפרקליטות, שבאו לשמוע את העדויות. ב-30 באוקטובר 2012, שנתיים לאחר שידור התוכנית, נעצר קופר בחשד לרצח ג'ני מלמד. אחרי ימים ארוכים במעצר, הוגש נגדו כתב אישום על רצח כפול.
הצלחת היכן שהמשטרה נכשלה.

"זה נכון, הייתה בתיק הזה אוזלת יד שכמעט הביאה רוצח להסתובב חופשי מאתיים מטר מהגן של הילדים שלי. מצד שני, אני מסתכל על חצי הכוס המלאה - החקירה שנפתחה מחדש. לא הרבה מערכות היו מודות בטעות ופותחות שוב את התיק".

הספר שכתב אסנהיים על הפרשה, קלישאתי ככל שזה יישמע, נקרא בנשימה עצורה. הוא אמנם מונח על מדפי ספרי העיון, אך העלילה המותחת והקצבית שלו הייתה יכולה לשלוח אותו למדף ספרי המתח. לרגעים קשה להאמין שעלילה הוליוודית כזו נרקמה בקיבוץ במרכז הארץ. כל הדמויות הן של ישראלים מהשורה; אנשים, לרוב נשים (וזו גם אחת הסיבות לבחירה בעורכת, רותי יובל), שנקלעו למערבולת עת הופיע קופר בחייהם.

איזה מסר אחד, מסקנה אחת, חשוב לך להעביר לקוראים?

"אל תשמרו בבטן. השתיקה מביאה להחרפת המצב. מבין שלוש הנשים של קופר, היחידה שנצלה הייתה שרונה בן-אור, שהתגברה על הבושה ושיתפה את אמה בקשיים ובחשדות שלה. היא נפרדה ממנו בזמן, ונשארה בחיים. אחרי הפרדה היא מצאה בבית כדורי הרגעה שנועדו לסייע ביצירת מצג כאילו היא התאבדה, כמו שקופר עשה אצל נשותיו האחרות. המסקנה שלי מבחינה עיתונאית היא תמיד להטיל ספק, בכל שלב ושלב".

הרבה הצעות לכתבות קמות ונופלות במערכת עובדה, בבניין קשת שברמת-החייל. רבים מגיעים לשם ומבקשים להעביר מידע כבסיס תחקירים. כשנחתו שם אנשי "עד כאן" עם המידע על פעיל השמאל עזרא נאווי, הם לא ממש השתלבו ברקע, עם הציציות והכיפות שלהם. "הם לא קנדידטים טבעיים במערכת עובדה", אומר אסנהיים.

"הם מתלבשים אחרת, הם נוסעים בכבישים חשוכים שאנחנו לא נוסעים בהם, והם נורא התלהבו מהמאפייה והקפה שליד המערכת, כי כנראה אין להם כזה ליד הבית. מצד שני, היה לי איתם חיבור מיידי והם התחבבו עליי מאוד. הם מהמקורות הרציניים והאמינים ביותר שפגשתי. ברור שיש להם אג'נדה, והם באו אלינו מתוך אינטרס. לפעמים הם אפילו פירשו דברים מתוך הראייה שלהם, אבל החומרים והעובדות שהביאו היו מאומתים".

בכתבה שהוכנה באמצעות החומרים של "עד כאן" נראה נאווי, פעיל תעאיוש, מעביר למנגנון הביטחון המסכל הפלסטיני מידע על ערבי-ישראלי שביקש לכאורה למכור קרקע להתנחלויות. פעילים של "בצלם" ו"רבנים למען זכויות אדם" סייעו אף הם בהסגרת מתווך הקרקעות לידי הרשות הפלסטינית. נאווי גם צולם כשהוא מתגאה כי הסגיר בעבר בנסיבות דומות שלושה בני אדם לכוחות הביטחון המסכל, ואף גרם למותו של פלסטיני בשם אבו-חליל, שרצה למכור את אדמתו הפרטית ליהודים. בעקבות התחקיר נעצר נאווי בעת שניסה לצאת מהארץ, והמשטרה המליצה להעמידו לדין.

כשאני שואלת את אסנהיים מה הוא חושב על ארגוני השמאל אחרי התחקיר הזה, הוא משיב: "חשוב לי להגיד שארגוני זכויות האדם שפועלים בשטחים, כמו שוברים שתיקה ורופאים למען זכויות אדם, עושים לדעתי עבודה חשובה. אין דבר בעולם שיוכל לגרום לי להאמין אחרת. יחד עם זאת, הם לא חסינים מביקורת".

במערכת עובדה, שכבר מורגלת בתגובות מכל הסוגים, לא צפו את העליהום שיגיע בעקבות שידור הכתבה של אסנהיים. אלוף במיל' עמירם לוין אמר בגלי צה"ל כי התחקיר הזה הוא "עלילת דם. אין בו מילת אמת. הוא לא תחקיר". גם הברנז'ה העיתונאית שנוהגת לחבק את דיין, כלת פרס סוקולוב לעיתונות, הפנתה לה עורף. "קשה לי להבין את אילנה דיין", כתבה אבירמה גולן בפייסבוק, "בשביל סיפור על בנאדם אחד שכנראה איבד את זה, היא נתנה במה לקבוצה מבהילה של אנשים שהקימו לעצמם שב"כ פרטי (מי מממן להם? היא לא חשבה לשאול?)".
 
עיתונאי ערוץ 10 רביב דרוקר תקף גם הוא את הסטנדרטים העיתונאיים של הכתבה: "להקליט את עזרא נאווי. בחייאת. מה שנאווי עשה לכאורה הוא מגעיל וראוי לכל גינוי. זה מקסימום שווה שלוש דקות כתבה במהדורה".

"עד היום כל המצקצקים מהשמאל לא מצליחים למצוא עובדה אחת לא נכונה", אומר על כך אסנהיים. "אנשי 'עד כאן' שאיתם עבדתי היו מקצועיים, אידיאולוגים ואמינים. ברגע שהבנו שהסיפור שלהם נכון וחשוב לקהל שלנו, היה ברור לנו שחייבים לפרסם. האם היו דברים שיכולתי לעשות אחרת? היו. אבל מכאן ועד לערעור על הלגיטימיות של שידור הכתבה, המרחק גדול". מנגד, הוא אומר, גם החיבוק מהימין היה מוגזם. "איילת שקד­וביבי כתבו פוסטים תומכים, אבל בעיניי זה לא סיפור פוליטי. זה סיפור אנושי".

אסנהיים ככל הנראה צפה את הסערה; עוד לפני שידור הכתבה הוא פרסם בדף הפייסבוק שלו פוסט ארוך המסביר כיצד הוא, המשייך עצמו למחנה השלום, נותן במה לחומרים מאוד לא נוחים עבור המחנה הזה. ובכל זאת, עוצמת התגובות הפתיעה אותו. מי שספגה את רוב האש עבורו, הוא מספר, הייתה דיין. ברשת אף הופצה תמונה שבה היא נראית כשאדולף היטלר מגיש לה זר פרחים. "אילנה עמדה בגבורה בנאצות. כולם התמקדו בה, ואני הייתי רק בצל ההתקפות. לא פגשתי בכל ימיי עיתונאית עם יושרה כמו אילנה, שפועלת תמיד מתוך שיקולים מקצועיים. היא ניחנה בעמוד שדרה שמסוגל לעמוד מול כל ההתקפות עליה ועל התוכנית".

תגובות מפתיעות בעוצמתן חווה אסנהיים גם בעקבות הכתבה "הסודות האפלים של גנדי", שבה הועלו עדויות על מעשי תקיפה מינית שבהם היה מעורב לכאורה רחבעם זאבי, וכן על קשריו עם עבריינים. הסיפור הזה נולד כתוצאה מכתבה שערך אסנהיים על כנופיית הפשע מכרם-התימנים. טוביה אושרי ורחמים אהרוני (גומדי), ראשי החבורה, סיפרו לו בין השאר כי נשלחו מטעמו של זאבי "לפוצץ בתים".

"לא הכרתי את הצד הזה שלו", אומר אסנהיים. "שאלתי את עצמי - זה גנדי מ'מורשת גנדי'? עניין אותי לעשות עליו פרופיל, התחלתי לבדוק עם כל מיני אנשים שהכירו אותו, ולאט-לאט התחילו להגיע גם הסיפורים על תקיפות מיניות. ראינו דפוס פעולה דומה שתואר מפי כמה נשים".

היה היסוס לפני שנוגעים בפרה קדושה כל כך, אדם שזכה ליום זיכרון מיוחד על שמו?

"לא היה לי היסוס. לפעמים מעציב אותי שחושבים שאני אדם בלי רגש, אבל דווקא בכתבה הזו הרגשתי מאוד שלם עם מה שאני עושה. העדויות היו חותכות ומוצלבות".

איך הגיבה משפחת זאבי לתחקיר?

"התקשרתי ליעל זאבי, האלמנה, יותר מחודש לפני השידור. רציתי להיפגש איתה, ולבסוף נפגשתי עם בנה פלמח. זו הייתה סיטואציה מאוד לא נעימה. אני יושב מול אדם שמעריץ את אביו, ואבא שלו לפי תחושתי היה אבא טוב - ופתאום אני צריך לבוא ולהגיד לו שיש נגדו טענות כאלה. לא השתמשתי במושג 'הטריד מינית', אלא 'תקף מינית'. אני חייב להגיד שפלמח הגיב בצורה רגועה. יכול להיות שבפנים נפשו סערה, אבל לפחות כלפי חוץ זה לא ניכר.

"סוכם שהוא יבוא להתראיין ולהגיב על הדברים, ובמקום זה קיבלנו מכתב תביעה. גם זו סיטואציה שמילאה אותי בעצב - לשבת בבית המשפט מול אנשים שלא עשו דבר רע, והיום שלהם נהיה שחור רק בגלל העבודה שלי. מצד שני, זה לא שינה את הנחישות לשדר את הכתבה. חשבתי שיש בעיה עם ההנצחה שלו, ושהצופים שלנו צריכים לדעת את זה. אני תמיד חושב גם מה קורה לנשים שהחזיקו כל השנים את הזעקה שלהן בבטן, ופתאום יש מישהו שמוכן לשמוע ולהשמיע אותן. זה עוזר לי להתמודד עם הבאסה". 
התחקיר לא הביא את התוצאה הרצויה מבחינתן. החוק להנצחת זכרו של גנדי לא שונה.

"לא באתי לשנות את החוק, המטרה שלי בתחקיר היא שהציבור יידע וישפוט. זה סיפור חשוב שאנחנו צריכים לשדר לצופים שלנו. כמו שאילנה אמרה - גם אם מנהל אחד בבית ספר אחד קטן יקבל את התוכנית לשנת הלימודים, יראה שכתוב שם 'כללי טקס למורשת גנדי' ויגיד לצוות המורים 'השנה נוותר', זה בסדר מבחינתנו. לא אמרתי בתחקיר שההנצחה צריכה להיפסק. כל אזרח יחליט אם הוא רוצה להתמקד במרדפים של גנדי בבקעה, או בהיבטים אחרים של המורשת שלו. אני מבטיח לך שאת הבנים שלי, אלמד את מורשת גנדי האמיתית בעיניי".

דווקא מימין, מספר אסנהיים, הוא קיבל תגובות מפתיעות. "הייתה הרבה ביקורת לפני השידור, אבל זה התהפך אחר כך. ראית את ההוגנות של אנשים כמו אראל סג"ל, עמית סגל, קלמן ליבסקינד, אנשים שבתנועת הנוער שלהם חונכו על גנדי יותר משאנשי השמאל חונכו על ברכיו המפוקפקות של נאווי. הם אמרו שעם כל הכאב שלהם, פרסום התחקיר היה מעשה עיתונאי ראוי".

כתבה חשובה אחרת שאסנהיים פרסם בשנה שעברה חשפה את הנעשה מאחורי הקלעים של המכון לרפואה משפטית, ואת הקשר בינו לבין הפרקליטות. התחקיר העלה כי ד"ר קונסטנטין זייצב, אחד הפתולוגים הבכירים במכון, שינה חוות דעת בעקבות לחץ מצד גורמים בפרקליטות. המשמעות האפשרית של שינוי הגרסה הייתה הרשעה של חפים מפשע ושליחתם לעונשי מאסר ממושכים. עוד התברר כי המכון מסרב לשתף פעולה עם פרקליטיהם של נאשמים ולהעניק להם חווֹת דעת, אם הן מנוגדות לעמדת הפרקליטות בתיק.

"זה מסוג הסיפורים שגורמים לי לא להירדם בלילה", אומר אסנהיים. "התחקיר על המכון לרפואה משפטית מראה איך האזרחים החלשים יותר בחברה יכולים למצוא את עצמם מאחורי סורג ובריח בגלל איזושהי מוטיבציית-יתר להרשעות. זה סיפור שממחיש איך מערכות חזקות יכולות לרמוס אדם חלש. חשבתי, אולי זה יכול לקרות גם לי".

הפרקליטות היא מוסד שבמשך הרבה שנים נהנה מחסינות. אתה חושב שזה פועל לרעת ההתנהלות התקינה שם?

"קשה להתמודד מול העמידה האיתנה של הפרקליטות – 'אנחנו גוף שלא טועה, שלא צריך לבקר אותו, איך אתם חושדים בטוהר כוונותינו'. חשוב לי לומר: אני לא חושב שבפרקליטות יש אנשים רעים, אבל אלו אנשים שאנחנו צריכים לסמוך ידינו עליהם במאתיים אחוז. אנשים שהעבודה שלהם היא להביא צדק. בחלק מהמקרים הם התבלבלו וחשבו שהתפקיד שלהם הוא להרשיע, וזאת לדעתי הבעיה. אני באמת מאמין בפרקליטות חזקה, אני לגמרי מזדהה עם שלטון החוק, אבל לצערי בחלק מהמקרים שבהם נתקלתי, נגרם עוול לאנשים.

"מטרידה אותי גם הנטייה לצופף שורות. ברגע שמתגלה בעיה בעבודה המקצועית של הפרקליטים, יש איזו התנגדות עזה לביקורת. וכשהשופטת הילה גרסטל, נציבת הביקורת על מערך התביעה, ניסתה ביושר וללא משוא פנים לבקר את המערכת ולתקן את הדרוש תיקון - היא מצאה את עצמה בסופו של דבר בבית".

דווקא בסיפור של קופר הפרקליטות הוכיחה את עצמה.

"זה נכון. שם נתקלתי בפרקליטות נחושה, חרוצה ויצירתית. התובעות עו"ד נאוה טולדנו ורחל אבישר עשו עבודה טובה מאוד".

אחד המקרים שבחן אסנהיים במסגרת התחקיר על המכון לרפואה משפטית הוא סיפורו של ניסים חדד, איש העסקים שהורשע באונס תינוק בן שנה וחצי, ונידון ל-17 שנות מאסר. בתוכנית עובדה נחשף כי בדו"ח הבדיקה של הפעוט סולפו ראיות. השבוע הפך בית המשפט העליון את החלטת בית המשפט המחוזי, וברוב של שני שופטים מול אחד זיכה את הנאשם. אחרי שלוש שנים במאסר, יצא חדד לחופשי.

על ההחלטה לזכות את חדד שמע אסנהיים בעת שהיה בפגישה. "עצרתי הכול ויצאתי החוצה, נרגש מאוד. במסגרת התחקיר היו לי עשרות שעות של שיחות עם ניסים מהכלא, וביליתי הרבה עם המשפחה שלו, שהתגייסה בשבילו. שמחתי ששנים של סבל הסתיימו. ובכל זאת, זה זיכוי מחמת הספק וממשיכה לנקר השאלה מה באמת היה שם. התחקיר שלנו לא עסק בשאלת ההרשעה, אלא בעניין סילוף הראיות לכאורה במכון לרפואה משפטית וההסתרה שהייתה לאחר מכן. במובן הזה אני עדיין מתקשה להירדם בלילה, מהאפשרות שחומר לטובת הנאשם הוסתר בזדון מהשופטים".

אסנהיים (41), נשוי לענבל ואב לשלושה, גדל בבית ציוני מאוד במושב תל-עדשים. "אלה היו הימים של טרום כביש שש", הוא מספר. "תל-אביב הייתה אז משהו נדיר ועפולה הייתה העיר הגדולה". אמו רותי ז"ל הייתה רקדנית, ולה הוא מקדיש את ספרו כמי ש"לימדה אותי להיות סקרן".

"סקרנות זה משהו שהיה טבוע בה, והיא העבירה לי את התכונה הזאת. סיפור כמו קופר היה מטריף אותה". את יצר הסקרנות שלה סיפקה האם במסעות ברחבי העולם עם הלהקה שבה רקדה. האב יוני היה חקלאי שהמשק הענק שלו כלל רפת, גידולי פרחים, סוסים ושני טרקטורים. הבן עמרי לא גילה בכל אלה עניין. הוא מעיד על עצמו שהיה ילד חנון שאהב לנגן בקלידים, לצפות בכדורגל ולהכין שיעורים.

גיבור ילדותו היה הרמטכ"ל רפול, שחי בתל-עדשים רוב שנותיו. כמו רבים במושב גם שני הוריו של אסנהיים הצביעו למפלגתו של רפול, צומת. לימים חתכה אמו שמאלה, ולמעשה כבר שנים קודם לכן הוכיחה שאין לה שום בעיה להשמיע קול יוצא דופן: בבחירות 1981, כשספרו את הקולות במושב, גילו פתק יחיד למפלגתו של פלאטו שרון. זה היה קולה של רותי. 

כשהיה עמרי בן 14, קיבל אביו הצעה לעבוד בגרמניה עבור חברת אגרקסקו, המשווקת תוצרת חקלאית. בעוד אמו הייתה נלהבת לקראת המעבר, אסנהיים לדבריו היה מפוחד ולא רצה לנסוע. בדיעבד, ארבע השנים בגרמניה פתחו לו צוהר לעולם רחב ולרעיונות חדשים. לארץ הוא חזר לבדו, "נער מדושן שאכל יותר מדי אוכל שמן והתרגל לחיים מפונקים". כדי להכין את עצמו לגיוס הוא החליט להקדיש שנה אחת להתנדבות במסגרת תנועת המושבים. השנה ההיא, 1993, שינתה את דעותיו הפוליטיות של הנער שתמך בצומת, ובעקבות הסכמי אוסלו הוא עבר שמאלה.

כשחבריו מתל-עדשים התגייסו לשלדג, לשייטת­ולסיירת מטכ"ל, אסנהיים חלם להיות כמותם. הוא התאמן "כמו משוגע", וכשלא צלח את הגיבוש לסיירת מטכ"ל נכנס למשבר. תקופה ארוכה לא יצא מפתח חדרו, ואפילו גידל זקן. "הייתי ממש באבל", הוא נזכר. לא ניחמה אותו הבשורה על קבלתו לדובדבן, וגם לא הזימון לגיבוש ל-669, יחידת החילוץ של חיל האוויר. בעיניו, יחידת-העילית הזו לא נראתה קרבית מספיק. למרבה המזל, אמו דווקא ראתה בזה יתרון. "אמא שלי חשבה שב-669 יהיה יותר בטוח. ביום של הגיבוש היא העירה אותי, הכניסה אותי לאוטו בכוח, נהגה כמו משוגעת ועקפה את הפקקים. כמו בסרטים הגענו בדקה ה-99, אחרי שכולם כבר עמדו בשלשות".

כיום הוא משוכנע שהשירות ב-669 היה אחת התחנות המשמעותיות בחייו. "היחידה הזו גרמה לי להאמין ביכולות שלי ולעשות דברים שלא חשבתי שאני מסוגל להם פיזית. אהבו אותי בצוות, גם אם הייתי בינוני ואף אחד לא חשב לשלוח אותי לקורס קצינים. עד היום אני לא יודע לקשור חבלים לסנפלינג כמו שצריך". באותה תקופה גם התאהב בעיתונות, כקורא שחיכה בכל סוף שבוע למעריב ולידיעות אחרונות, ובעיקר לכתבות של משה זונדר על סיירת מטכ"ל. 
שנת השירות האחרונה של אסנהיים בצה"ל, 1997, הייתה מהעמוסות בתולדות 669, ואחת הקשות שבהן. היחידה סייעה בחילוץ מאסון השייטת, והוזנקה לנהריים בעקבות טבח הילדות ולשאר-ישוב בעקבות אסון המסוקים. אך האירוע שהותיר על אסנהיים את החותם המשמעותי ביותר היה השרפה בסלוקי. הוא היה במסוק הראשון שנשלח לשם, לוואדי הבוער בדרום לבנון שבו נהרגו חמישה חיילים מחטיבת גולני. "זה היה אירוע נורא. חילצתי הרבה פצועים והרוגים מלבנון, אבל באירוע בסלוקי כל החושים עבדו חזק. הריח לא עזב אותי תקופה ארוכה".

כשיצא לביתו לאחר החילוץ, ידע שהגיע הזמן להחליט לאן פניו מועדות – האם לחתום קבע ביחידה, או להגשים את חלומו להיות עיתונאי. הוא בחר באופציה השנייה. "הרגשתי שאני רוצה לספר את הסיפור של החבר'ה בסלוקי, את הסיפור של הילדות מבית-שמש שנרצחו בנהריים. רציתי להיות זה שמתאר את הסיפורים האלו, כי הרגשתי שהם לא מגיעים לקהל כמו שאני חווה אותם".

נאמן לחלומו, פנה אסנהיים אחרי השחרור מצה"ל ללימודי תקשורת וכלכלה באוניברסיטת תל-אביב. לפרנסתו עבד כמאבטח בבנק הפועלים, חנוט בעניבת פוליאסטר ("העבודה הכי טובה שהייתה לי, והיחידה שלא לקחתי איתי הביתה"). מצויד בכתבה שהכין לפרויקט גמר בלימודים, התדפק על דלתות שלושת המקומונים הגדולים בתל-אביב. הוא קיבל תפקיד של כתב ב"העיר", וכעבור חמש שנים עלה ליגה והתחיל לכתוב ב"מעריב".

הימים היו ימי עופר נמרודי כמו"ל ואמנון דנקנר כעורך ראשי. שוחרי טובתו של אסנהיים הזהירו אותו כי השניים, המחוברים לפוליטיקאים רבים ולראשי המשק, מן הסתם ירצו להתערב בעבודתו. "אמרתי - אני כותב על ביטחון ופלילים, מה הם כבר יתערבו לי בתחומים הללו?".

נמרודי, הוא מספר, מעולם לא התערב בעבודתו, אבל דנקנר כבר היה סיפור אחר. לקראת בחירות 2006 נקרא אסנהיים לחדרו של העורך, והתבקש להכין כתבת פרופיל על המועמד לראשות הממשלה אהוד אולמרט. אסנהיים התחיל לעבוד באופן עצמאי, אך מהר מאוד הגיעו ניסיונות ההתערבות והשכתוב מצדו של דנקנר, שאולמרט היה בין חבריו הטובים ביותר. בעקבות אותה כתבה הבין אסנהיים שלא יוכל להמשיך לעבוד במעריב.  

מי שהזמין אותו להצטרף ל"עובדה" היה דורון גלעזר, עורך התוכנית. השיחה הקודמת בין השניים הייתה הרבה פחות סימפטית. בעת שאסנהיים היה כתב בהעיר, הוא הכין כתבת פרופיל על גלעזר, ששימש אז כסגן עורך בידיעות אחרונות. זה האחרון התקשר אליו וכינה אותו "חרפה לעולם העיתונות". אבל משהו בבחור היסודי, העקשן ובעיקר הסקרן, כנראה בכל זאת גרם לגלעזר להאמין בו.

"טלוויזיה נראתה לי מדיום שטוח, אבל 'עובדה' הייתה משהו אחר. האמנתי שאפשר לעשות עיתונות כמו שרציתי לעשות, ולימים גיליתי שצדקתי", מספר אסנהיים. אל התוכנית הגיע כשמאחוריו ניסיון עיתונאי, אך ללא שום ניסיון טלוויזיוני; "אלמלא הכנפיים שפרשו עליי דורון גלעזר וגלעד טוקטלי (במאי ומפיק בתוכנית), סביר להניח שהייתי נפלט משם אחרי כמה חודשים". גלעזר גם מקבל ממנו קרדיט על כתבה ששודרה בשנת 2007, ובה חשף אסנהיים כי מאות מלוחמי צה"ל השתתפו בניסוי לצורך פיתוח תרופה לאנתרקס. "דורון בחושיו ידע עד כמה הסיפור הזה הוא גדול. בפרס סוקולוב שקיבלתי על הכתבה יש לו מניות זהב". 
כבר כשהצטלם לפרומו של עובדה, התחיל אסנהיים להבין את ההגדרה "טלוויזיה שהיא נחום ברנע צומת יעל בר-זוהר", כפי שנוהגת אילנה דיין להגיד. "מצד אחד זו עיתונות מאוד קפדנית, שבה מנסים תמיד להגיע למחוזות גבוהים מאוד. מצד שני צריך להתעסק בטאץ'-אפים של האיפור, כי אתה מופיע על המסך". 

אל המרואיין הראשון שלו בעובדה הוא הגיע בעקבות תמונה שהפכה לסמל מלחמת לבנון השנייה: תמונתו של הקצין הפצוע תומר בוהדנה, המסמן "וי" באצבעותיו. את תשומת לבו של אסנהיים משכה דווקא דמות-המשנה שבצילום - ד"ר נמרוד עדי, הרוכן מעל הפצוע כדי לעצור את הדימום מצווארו.

אסנהיים ידע שאסור לו להיכשל, ושבמעריב לא מחכים לשובו. הפחד הגדול שלו היה שלא יצליח ליצור עם עדי את האינטימיות החשובה כל כך בין מרואיין למראיין. "רק להרים את הסט לוקח שעה וחצי, ובינתיים נורא חששתי איך זה יהיה, ואם הוא ייפתח מולי. ואז אני שואל אותו 'דוקטור, איך חזרת מהמלחמה?', והבנאדם נפתח ומספר. בזווית העין אני קולט את הבן שלו יושב על גרם המדרגות בבית, מקשיב ומתרגש, וברגע הזה הבנתי שזהו. זה קורה".

במהלך 11 העונות שלו בעובדה הוא יצר עשרות כתבות פרופיל מרגשות, אך גולות הכותרת של עשייתו הן התחקירים. האלימות בחטיבת כפיר, הפרוטוקולים על אסון צאלים, הלוביסטים בכנסת, ניסוי האנתרקס ועוד רבים אחרים זכו אצלו לטיפול יסודי.

אולי בגלל העבודה המורכבת שהיא דורשת, ואולי בגלל החשש מהתביעות - כך או כך נראה שהעיתונות החוקרת הולכת ונעלמת מנוף התקשורת בישראל. כמה זמן היא עוד תשרוד?

"אני לא חושב שהיא נעלמת, אני כן מסכים שאין היום מספיק תחקירים. לפעמים התקשורת מתהדרת בנוצות של עיתונות חוקרת, למרות שהיא לא באמת כזאת. החדשות הטובות הן שהקהל רוצה תחקירים. נכון, תחקירים דורשים סבלנות ויכולת, וככל שכלי התקשורת הופכים לעניים יותר כך מתפרסמים פחות תחקירים, אבל עדיין יש תחקירים חשובים ומהדהדים, כאלו שמשנים סדר יום ציבורי".

"לתפוס רוצח" הוא ספרו השני של אסנהיים. קדם לו "צאלים – הטראומה של סיירת מטכ"ל", שיצא ב-2012, במלאות עשרים שנה לאסון צאלים ב'. התרגיל ההוא, שנערך במסגרת תוכנית לחיסולו של סדאם חוסיין, השתבש וגבה את חייהם של חמישה מלוחמי הסיירת. אסנהיים, ש"היחידה" כאמור הילכה עליו קסם במשך שנים, יצא למסע בין גיבורי הפרשה. הוא פנה אל הרמטכ"ל דאז אהוד ברק, לאלוף עמירם לוין, למפקד הסיירת לשעבר דורון אביטל, וגם אל שני האנשים היחידים שהועמדו לדין בעקבות התאונה הקשה: סרן דרור, מפקד צוות השיגור שאמור היה לחסל את שליט עיראק באמצעות טילי "תמוז"; ורב-סרן דורון קמפל, מפקד הכוח של הסיירת שהיה אמור לפעול בשטח.
 
אסנהיים שם לעצמו שתי מטרות - להשיג מסמכים מקוריים שטרם נחשפו, ולראיין את כל המעורבים, בלי עילום שם ובלי מסכות, כולל אלה שמעולם לא הסכימו להתבטא בנושא. המשימה הזו בהחלט לא הייתה פשוטה. בהתחלה זרקו אותו גיבורי הפרשה מבתיהם וסירבו לשוחח איתו. אחרי שהראשון פתח את הפה, האחרים הגיעו בעקבותיו. "זה היה כמו דומינו, או אם תרצי - משחק כדורסל שבו העיניים של כל השחקנים מכוסות. ברגע שהורידו לשחקן אחד את הכיסוי, גם השאר רצו שיורידו להם".

האחרון שהסכים לדבר היה קמפל - קצין מוערך שיועד לגדולות, אך בעקבות האסון פרש מצה"ל, עזב לארה"ב והפך שם למיליונר היי-טק. מה גרם לו להיפתח דווקא אל אסנהיים? "אני חושב שהוא הבין את החשיבות ההיסטורית של הספר. הוא רצה שנכדיו ייקחו את הספר הזה מהמדף ויקראו את מה שהיה לו לומר".

במרכז תחקיר ששידר אסנהיים בשנה שעברה, עמד אירוע קשה אחר שגבה את חייהם של חיילים: "אסון הנגמ"ש" בסג'עייה, שבו נהרגו שבעה לוחמים, בהם אורון שאול שהוכרז כנעדר. הכתבה הביאה לראשונה את עדותו של מפקד הכלי שנפגע ושל יושבי הנגמ"ש הסמוך. אסנהיים ספג אז ביקורת על כך שראיין, ללא אישור מדובר צה"ל, חיילים שעדיין משרתים בצבא. ובכל זאת, הוא אומר, היה לו חשוב במיוחד להביא את קולותיהם של מי שהיו שם.

"תחקיר סג'עייה שודר בחודש שבו הייתי בן 40. הייתי מאוד אמוציונלי בעריכה שלו, אולי כי איכשהו ראיתי בחיילים שנהרגו שם את הילדים שלי. הרבה זמן לא סערתי ככה. בני הבכור איתמר הוא בן עשר, עוד לא קרוב לגיל גיוס, אבל אני חושב שבעבודה על הסרט הזה הבנתי עד כמה כשאתה קרבי, או כשהבן שלך קרבי, אין לך שום שליטה על החיים. אם הבן שלי היה בשטחי הכינוס מול עזה, לא יכולתי לעשות דבר כדי להוציא אותו משם. אולי להגיע עם חבורת גברתנים ולשלוף אותו, כי חייל הוא כבר לא בגודל שאתה יכול לתת לו יד ולמשוך אותו.

"בשטחי הכינוס דינך נגזר. אתה לא אדון לגורלך, לא אדון לגורל של ילדיך. זו הייתה הפעם הראשונה שבה הסתכלתי על אירוע מנקודת האבא ולא החייל, ולכן זה היה עוצמתי".

נדמה שאתה נהנה לגעת בפצעים המוגלתיים של צה"ל, אם זה בצאלים, ואם בסג'עייה ובתחקירים אחרים.

"מעניין אותי לשמוע ולדבר עם אנשים שעמדו בצומת היסטורי של מדינת ישראל. בצאלים היו גיבורים טרגיים ועדיין יש שם כאלה, ורציתי לשמוע איך הם מסתכלים על האירוע אחרי עשרים שנה. זה פרק זמן שבו אתה עדיין מספיק צעיר להסתכל על מה שהיה, וכבר מספיק רחוק מהבוץ הטובעני. גם בסג'עייה מדובר באירוע דרמטי ביותר שצריך לדבר עליו".

כשהוא לא תופס רוצחים או משחזר אירועים היסטוריים, אסנהיים שוחה, משחק כדורגל, צופה במשחקים, מרצה על מאחורי הקלעים של עבודתו וכותב את הספר הבא שלו. הוא מספר כי שמע פעם את אבי דיכטר מתוודה כי הוא מתכנן את חייו חמש שנים קדימה. מאז אימץ את השיטה, וגם הוא עוצר כל חמש שנים כדי להתבונן ולהחליט מה הלאה. 

"כשהגעתי למעריב חשבתי שאזדקן שם. זה היה חלום, לדעת שכל המדינה קוראת מה שאני כותב. עכשיו טוב לי ומעניין לי בתוכנית עובדה, וכל עוד יהיה לי טוב אני אמשיך לעשות את זה. אם יש חלום שאני רוצה עוד להגשים, זה שמשהו משלי יחצה את האוקינוס. אנחנו חיים במדינה המעניינת בעולם, עם הסיפורים הכי מעניינים, אבל לא אתנגד שמשהו שיצרתי יצליח בארצות הברית למשל".

מהי כתבת חלומותיך? אולי מרואיין שטרם הצלחת להושיב על כיסא מולך?

"פעם החלום שלי היה לראיין את רון ארד. זה גם אומר שהוא חי, וגם הישג עיתונאי. אולי זה עוד יקרה, אסור לומר נואש". 

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg