ראשי » תרבות » טלוויזיה

"היה כאן סחר בילדים": אנשי 'מבצע עמרם' עוקפים את הממסד במטרה לחשוף את האמת

סיפורם של ילדי תימן, מזרח ובלקן, עומד במרכזה של סדרת רשת המלווה את מייסדי עמותת 'עמרם' במאבקם להכרה בפרשה. "המטרה היא להגביר את השיח הציבורי ולא לתת לו לדעוך שוב"

"אני חושב שבעוד חמש עשרה, עשרים או שלושים שנה, יראו את פעילי 'עמרם' כמו שראו את הפנתרים השחורים. זה קורה עכשיו, זה בוער, ואנחנו איתם, עושים הכל בזמן אמת, מלווים את הפרשה ומשפיעים, אני מקווה, על הלחץ הציבורי", אומר אלעד בן-אלול, מיוצרי סדרת הרשת 'נביאים: מבצע עמרם', העוסקת בפרשת ילדי תימן, מזרח ובלקן. בן-אלול ויוסי בראומן, שותפו ליצירת הסדרה, מתלווים לארבעת מקימיה של עמותת 'עמרם': נעמה קטיעי, שלומי חתוכה, מעיין נהרי ותום מהגר, במאבקם למען הכרה ממסדית וציבורית בפרשה ובמלאכת איסוף עדויות הנוגעות לה.
"'עמרם' היא עמותה עוקפת-ממסד. האנשים ב'עמרם' לא מחכים לממסד כדי לקבל תשובות, אלא פועלים עצמאית, פונים לאנשים ולמשפחות ואוספים עדויות", אומר בן-אלול. "אנחנו, למעשה, מתעדים את המתעדים. גם אנחנו, כיוצרים, עושים סוג של מסלול עוקף-ממסד, וכאן הכוונה היא לממסד התקשורתי – זו סדרת פייסבוק עצמאית לגמרי, בלתי ממומנת, בלי בעלי אינטרסים, בלי כוחות שפועלים מעל. הכל מונע מתוכן, שמניע את עצמו ברשת החברתית, עם מצלמה קטנה ומיקרופון קטן. כשראינו שהמאבק הזה קורה עכשיו, ידענו שאם זו תהיה הפקה טלוויזיונית או קולנועית, משמעות הדבר היא להמתין המון זמן".

בן-אלול ובראומן מספרים כי פרקי הסדרה נערכים ומשודרים סמוך ככל האפשר להתרחשות המצולמת, על מנת להציג תמונת מצב של אקטיביזם בעודו מתרחש. גם פסקול הסדרה, עליו אמון עמית חי כהן, נכתב במיוחד עבור כל פרק לאחר עריכתו.
 
"נכנסתי לעדויות שבאתר עמותת 'עמרם', והמספר שלהן הימם אותי, זה היה כמו לקבל סטירה מצלצלת, לא יכולתי להישאר אדיש לזה", מספר בראומן. "אני ואלעד דיברנו ואמרנו שזה הדבר הכי מעניין שקורה כרגע. למחרת, כבר נסענו וצילמנו את פעילי העמותה. אנחנו מלווים כל אחד מהארבעה באופן כמעט יומיומי בכל מיני מקומות בארץ, ולומדים מהם על הפרשה הזו ברמות שאי אפשר לתאר. יש להם המון ידע, וזו המטרה, להעביר הלאה את הידע שלהם.

"נקודת הפתיחה של הסדרה היא זה שזה אכן קרה, ואנחנו בכלל לא מתעסקים בשאלה 'האם היה או לא היה' – היה", אומר בן-אלול, ובראומן מצטרף לדבריו: "הסדרה אומרת: 'זה קרה, בואו תראו את ההיקף של מה שהתרחש כאן ותשמעו את מה שלא מספרים לכם".

בן-אלול: "אנשי העמותה אומרים, בעצם: 'אנחנו לא צריכים את הארכיון, כדי לדעת האם זה קרה או לא קרה, מפני שאת זה שזה קרה אנחנו יודעים'. יש תודעה ציבורית שהאמת נמצאת בארכיון, אבל יש שם בסך הכל תיעודים של עדויות שהגיעו לידי הוועדה, ומספר נמוך מאוד של משפחות בכלל פנה לוועדה. המידע בארכיון הוועדה מינימלי, והמידע המשמעותי יותר נמצא בתיקי אימוצים, בארכיונים של בתי חולים ושל מוסדות וארגונים שהיו מעורבים בהעברות ילדים. שם יש את הדברים האמתיים, ועל זה אף אחד לא מדבר".

ציינת שמעט מאוד משפחות פנו לוועדה. מדוע אתה חושב שזה כך?

"אני חושב שהרבה התביישו, וגם פחדו שיאשימו אותם, כמו שאכן היה במקרים מסוימים. אני גם חושב שלמשפחות שהן לא תימניות לקח זמן להבין שזה מה שקורה, שהסיפור שלהן הוא לא היחיד. הן שמרו את זה לעצמן, בין היתר כי אמרו לאנשים שדיברו על כך שזו הזיה, שזה לא קרה, ולא האמינו להם. חשוב לציין שאין לנו ספק שרובן המוחלט של המשפחות שזה קרה להן הן תימניות, אבל אנחנו נותנים מקום גם לקולות של בני עדות אחרות".

"מטרת פעילותה של עמותת 'עמרם' היא להגביר את השיח הציבורי ולא לתת לו לדעוך שוב. מה שקרה בהיסטוריה של המאבק הזה, הוא שבכל פעם המשפחות רצו לחשוף את האמת, הוקמה איזו ועדה, שעשתה מה שעשתה, אמרה 'לא קרה' והעניין דעך שוב. זה לא נעלם סתם, זה נעלם כי הממסד אמר: 'הנה, חקרתי, ולא מצאתי כלום'", חוזרת קטיעי בדבריה על הנאמר בפרק הפותח את הסדרה. 

זו הסיבה שאתם אומרים בסדרה כי לא הממסד הוא זה שצריך לבחון את הנושא.

"בדיוק. לא רק שהוא לא יכול לבחון את זה, אלא שבכל פעם שהוא בודק, הוא בעצם מנטרל את היכולת שלנו להמשיך ולהיאבק, מפני שהוא אומר: 'הנה, תראו, בדקתי הכל, ואין כאן שום דבר'. לכן, החלטנו לא לצאת מתוך גישה של 'בואו ניתן לממסד לחקור את זה', אלא לשים בפרונט את המשפחות ולאפשר לציבור הישראלי להקשיב לעדויות שלהן.

"המטרה היא להשאיר את זה כל הזמן בשיח הציבורי, וזו הסיבה שגם החלטנו לציין ימי מודעות – לקבוע עובדות בשטח, שזה קרה. מבחינתנו, זו פרשה שקיימת, זה ארע במציאות, ואנחנו נפעל במסגרת מאבקים אזרחיים. רצינו להפוך את היוצרות – שקודם החברה האזרחית תכיר בזה, ואז הממסד. יש עוד מטרות, כמו לאפשר איחוד משפחות, לאו דווקא במובן של להחזיר אותן לקשר, אלא שהמשפחות יידעו לפחות מה קרה עם הילד שלהן – האם או חי או מת? ואם הוא מת, איפה הקבר שלו? לכן, אנחנו פועלים בנושא של בדיקות DNA, שינוהלו בצורה שאינה ממסדית, דבר שחשוב למשפחות".

רבים אומרים כי אינם מאמינים שהדבר ארע – ולא רק מקרב הממסד, אלא אנשים מן היישוב.

"אני יכולה לומר לך שעד לפני ארבע או חמש שנים, אני התקשיתי להאמין בכך בעצמי", משיבה קטיעי. "זה דבר מחריד, ואת לא רוצה לחשוב שדברים כאלה קורים ושהחברה שבה את חיה אחראית למעשים כאלה. אנחנו לא רוצים לחשוב על עצמנו כעל חלק מחברה כזאת. ברור שקבוצות מסוימות מתקשות יותר להאמין בזה – אני בטוחה שלאשכנזים יותר קשה לעכל את זה ולהודות בזה, ולשמאלנים עוד יותר קשה, מפני שזה מנטרל את ההון הסימבולי שלהם ואת הלגיטימציה שלהם לנהל מאבקים חברתיים. קשה גם להודות בזה שארגוני נשים היו מעורבים בפרשה הזו, ובכלל, אני חושבת שזה מערער הרבה מאוד הנחות בסיס של החברה הישראלית".

הנחות בסיס שקשורות בתפיסה מוסרית של המדינה.

"בדיוק. יש הרבה קבוצות שעוברות דה-לגיטימציה מוסרית וכבר חיות עם זה, כמו המתנחלים או כמו הימנים, אבל הפעם, זה לבוא ולהגיד לשמאלנים: 'הלו, אתם מנפנפים כאן בכל מיני דברים – תדעו מה החלק שלכם בעניין', וזה משהו שמאיים על אליטה תרבותית ומוסרית. אני מתקשה לחשוב על פרשה דומה שמאיימת על האליטה הזאת. האנשים האלה עומדים עכשיו במקום שהם צריכים לשאול את ההורים שלהם: 'מה עשיתם? איפה הייתם?', וזה באמת מערער. גם לי לקח זמן לעכל את זה - אני חצי אשכנזייה, מצד אמא שלי, ולקח לי זמן להבין שאני צריכה לשאול אותה האם סבתא שלי ידעה, ומה היה לה להגיד על כך שניסו לקחת את אחיו של אבא שלי. זה באמת לא נתפס. זה מצב לא פשוט, ללכת לבן אדם ולהגיד לו: 'אתה יודע שסבא שלך היה פושע?'".

הסדרה, שחמשת פרקיה הראשונים כבר עלו בפייסבוק וביוטיוב, צפויה להיות בת עשרה או שנים עשר פרקים. עד כה, זכו פרקי הסדרה למספר רב של צפיות ושיתופים, וכן לתגובות רבות. חלק מן המגיבים מעודדים את המשך פעילותה של 'עמרם' ומחזקים את ידי הפעילים, חלק קוראים תיגר על פעילות העמותה ומביעים מורת רוח מתכני הסדרה, וחלק משתפים בסיפוריהם המשפחתיים.

"קורה כאן דבר מדהים, מבחינתנו, כצעירים מזרחים דור שלישי", אומר מהגר. "צריך לראות מה קורה בעמוד של הסדרה – יש מספר שיתופים אדיר לפרקים שעולים. תעברי על עמודים של ארגונים מתוקצבים היטב, של חברי כנסת ושל ראשי מפלגות – בלי לנקוב בשמות, ותראי שהם לא קיבלו את מספר השיתופים שאנחנו קיבלנו בפרק זמן כזה.

"מה תמיד אומרים עלינו, הפעילים המזרחים? 'אתם לא מייצגים את הציבור שלכם, אתם במגדל השן'. אבל הנה -  ברגע שפונים ואומרים שנעשה לציבור המזרחי עוול ושיש עדויות לכך, הציבור המזרחי מגיב. המזרחים נמצאים בספירה הציבורית, בנוגע לזהות, להיסטוריה, לעוולות שנעשו. אמרתי 'עוול'? זה פשע, מבחינתנו. הציבור המזרחי כן מגיב. תמיד אמרו לנו שזה שד עדתי, ושזה 'אכלו לי, שתו לי', אבל לא – הציבור המזרחי מתעקש, ובא ואומר – זה מה שקרה, ואנחנו נדבר על זה, ונשתף ונהיה פעילים".

אנשים משתפים בסיפורים האישיים שלהם בתגובות לפרקים.

"כן, כל הזמן. אנחנו נמצאים בעיצומו של כדור שלג - הפעילות כל הזמן גוברת, וככל שאנחנו פעילים יותר, כך אנחנו מקבלים יותר פידבק. כל הפעילים עושים זאת בהתנדבות, ואני מקווה שבקרוב יהיה לנו תקציב מהקהילה, שתומכת בנו בפרויקט מימון-המונים שהקמנו. כבר יש כחמש מאות עדויות באתר עמותת 'עמרם', והסטטיסטיקה מראה שעדיין, באופן משמעותי, רוב העדויות מגיעות ממשפחות תימניות, אחר כך ממשפחות מזרחיות ממוצא אחר, ויש גם מספר מועט של עדויות מאירופה".

"הסדרה עוררה הדים גדולים מאוד", אומרת גם נהרי, "והיא מעודדת עוד ועוד משפחות לשתף. כל העלאת פרק גוררת המון תגובות, מיילים וטלפונים. יש המון פניות, ואנחנו עושים את כל המאמצים כדי להגיע לכל מקום ולתעד. אנחנו מנסים להגיע קודם כל לדור הראשון, להספיק כל עוד הם בחיים. אני לא הספקתי להקליט את עדותה של סבתא שלי, שהלכה לעולמה. הקשבתי לה המון, אבל לא תיעדתי. כשהיא נפטרה, קיבלתי סטירת לחי. יש כאלה שמספרים לנו דברים בפעם הראשונה, דברים שבחיים לא סיפרו לאף אחד. אגב, יש משפחות שבכלל לא רוצות תיעוד וחשיפה, רק כתף, רק מישהו שיקשיב להן", היא מציינת.

"יש הבדל מאוד גדול בין האימהות שנחטף להן ילד ובין האחים – האחים בדרך כלל דורשים פיצויים והכרה, והאימהות רוצות דברים מאוד פשוטים, כמו לדעת שהילד בחיים ושטוב לו, לא בהכרח לראות אותו. הן לא מבקשות שיבוא אליהן ולא מבקשות את אהבתו, הן רק רוצות לדעת שהוא בסדר. פנו אלינו גם מאומצים שמחפשים את המשפחות שלהם. אנחנו מעודדים משפחות לא לחשוש, לגשת לאתר ולהעלות תמונות שלהם, כדי שאולי יימצא דמיון. אנחנו מקווים שגם יותר מאומצים יפסיקו לחשוש, ושגם הם יעלו את התמונות שלהם לאתר. יש מאומצת שפנתה אליי, והמדינה חסמה בפניה את כל הדלתות – תיק האימוץ שלה חסוי גם בפניה".

"רופאים, אחיות, עובדות סוציאליות ומטפלות היו שותפים לכך, והייתה רשת רחבה מאוד של אנשים. היו אחיות שאמרו להן להחביא את הילדים מפני ההורים", מעלה חתוכה טענה המוצגת גם בסדרה. לצד פעילותו ב'עמרם' פועל חתוכה באפיקים נוספים לשם ייצוג בני עדות המזרח בחברה ובתרבות. אחד ממאבקיו הבולטים, הזוכה להדים רבים מעל דפי הפייסבוק, הוא במותגים, חברות וגופים שאת הקמפיינים הפרסומיים שלהם מעטרות רק – או בעיקר, דמויות בעלות חזות אשכנזית.

"אני אומר לך חד משמעית שחלק מהמשפחות קנו ילדים בשוק השחור, היה כאן סחר בילדים", מוסיף ואומר חתוכה. "היו, כמובן, גם תיקי אימוץ חוקיים בשנות החמישים, עליהם אני לא מדבר. אבל, בהרבה תיקים אחרים, לא מופיע שום מסמך או תיעוד לכך שהאמא הביולוגית ויתרה על הילד. זאת העלמת עין, הם הרי הבינו שלילד הזה יש הורים. היה להם נוח, לכאורה, לא לדעת".

"אני חושבת שבהתחלה, סביר שהרבה מהמשפחות שאימצו באמת חשבו שמדובר בילדים נטושים. אפשר, לפחות, לתת להן ליהנות מהספק שהן לא ידעו או לא חשבו שצריך לבדוק את זה. אבל בשלב שבו העניין כבר התעורר, כשמשפחות החלו לקבל לבתיהן צו ראשון עבור הילדים שנאמר להן שמתו, ומתכנסת הועדה הראשונה, אז כבר קשה להגיד שהאנשים האלה לא ידעו. היה קשה מאוד להמשיך לעצום עיניים, וזה היה צריך לצלצל למשפחות המאמצות באיזשהו פעמון", אומרת גם קטיעי. 

"צריך לזכור שהמשפחות התימניות התלוננו בשלב מאוד מוקדם, ואנשים ידעו שזה מתרחש. היום הרבה אומרים: 'לא ידעו', אבל זה לא נכון – אנשים ידעו, החברה הישראלית ידעה", מוסיפה קטיעי. "כולם ידעו, למשל, לייעץ לנשים 'ללכת למעברה ולקחת להן ילד', זה לא היה סוד. אנשים תרצו את זה באמירות כמו 'עדיף להם לגדול אצלנו', ו- 'אנחנו יכולים להציע להם כסף'. היו שם שקרים שסופרו להורים, והייתה שם לקיחת ילדים מהוריהם במרמה. יש כל מיני סיפורים שאני שומעת. אצלנו בשכונה, למשל, היה זוג, שיום אחד הופיעה אצלו ילדה שחומה, והם עזבו את השכונה - זאת אומרת, שחלק מהמשפחות ידעו שהן עושות משהו שהן צריכות להסתיר. אני מניחה שלא כולם ידעו באיזו רמה התבצע הפשע הזה, אבל כן ידעו שזה קרה באיזושהי מידה".

"תחשבי על אמא שבאה לבית החולים ומבקשת לראות את הילד, ואומרים לה שהוא מת ושאי אפשר להראות לה את הגופה. יש לנו עדויות של הורים שהזמינו להם משטרה כשהתעקשו לראות את הגופה", אומר חתוכה. "כולם ידעו מה הולך. אני לא יכול לתאר לעצמי את המצב הזה, שמזמינים משטרה לאבא שדורש לראות את הגופה של הבן שלו".

"חשוב לי לומר שאני לא בעניין של ללכת עכשיו ולהעמיד את המשפחות האלה לדין ולהגיד להן: 'אתם פושעים'", מדגישה קטיעי. "עבור המאומצים, אלו ההורים שלהם, שגידלו אותם בהרבה מאוד אהבה. חשוב לנו להצביע על האנשים ועל הארגונים שלקחו חלק בסחר הזה, אבל את המשפחות המאמצות אנחנו שמים במקום קצת פחות שיפוטי, מהרבה סיבות, גם מפני שזה מורכב, וגם מפני שהם הורים לכל דבר ועניין של אותם ילדים חטופים. יחד עם זאת, אני כן הייתי רוצה לראות הורים מכירים בחלקם בסבל שנגרם להורים הביולוגיים, גם אם הוא עקיף, ולהכיר בהיותם חלק ממערכת שהסבה להרבה הורים הרבה מאוד סבל. בסופו של דבר, המטרה של כולנו היא ריפוי". 

"אני לא מפנה אצבע מאשימה כלפי אדם ספציפי כזה או אחר מפני שהוא אשכנזי ולא אומר שהיה לו חלק בעניין, אבל כן הייתי רוצה שאשכנזים יודו שהם חלק מקבוצה אתנית שביצעה פשע כלפי קבוצה אתנית אחרת", אומר מהגר. "לפני שיש כאן מאבק על נרטיב, יש כאן מאבק על הכרה. אנחנו מאמינים למשפחות שמספרות על חטיפות ואנחנו דורשים שהמדינה לא תטייח ושהיא תבוא ותגיד שכן, נעשה פה פשע, ונעשה מה שאנחנו יכולים כדי לתקן את העוול הזה. הכרה זה גם אומר שהפרשה תיכנס לתכנית הלימודים ושתלמידים ידעו שבהיסטוריה של מדינת ישראל הייתה הפרשה הזאת, וידברו על הלקחים המוסריים שלה ועל גזענות. זה גם אומר שאולי באקדמיה יהיו יותר מחקרים על זה. זה קרה, מה שאנחנו רוצים זה הכרה בכך מצד המדינה".

חתוכה: "זה פשע אתני של אשכנזים נגד מזרחים, והמאבק המזרחי מחייב את האשכנזים להכיר בגזענות שלהם ולקחת אחריות עליה, והם לא רוצים לעשות את זה, כי הם לא רוצים להרגיש שהם חלק מקבוצה שאחראית לדיכוי של קבוצה אחרת. בכל פעם שאנשים שומעים סיפור של אחת המשפחות, זה גורם להם לשתף את הסיפור שלהן. ואז מתחילים להופיע כל מיני סיפורים. כששומעים ורואים את העדויות האלה, מבינים שזה ממש לא מקרה אחר או שניים. היום, מי שמסרב להכיר בכך שזה קרה, הוא במיעוט. ועדיין, הממסד מנסה להתחמק מזה כמה שהוא יכול, ויש סביב הפרשה קשר שתיקה של המון ארגונים, בעיקר כאלה המזוהים עם השמאל. הביקורת שמופנית כלפי השמאל היא מאוד משמעותית, כי היא מאוד מתבקשת, מפני שהם מדברים הרבה על זכויות אדם. אבל כמובן שיש לי ביקורת בנושא גם כלפי מפלגות הימין. מצד הרוב, יש שתיקה".

"זה מורכב. אני חושב שהמאבק הוא לא על זה וכן על זה באותו זמן", אומר גם בן-אלול. "אחד הדברים שאני רואה שקורים, זה שההגמוניה, או האנשים שזה לא באינטרס שלהם להכיר בפרשה הזו, נקטו במשך עשרות שנים בטקטיקה מאוד מסוימת – להגיד שזה לא נכון, שזה לא קרה, שהילדים האלה הגיעו כשהם חולים ומתו, וכל תירוץ אפשרי, וההורים כנראה התכנסו בעצמם עוד יותר. לאט לאט, הם נדחקו לאיזו פינה שלא אפשרה להם להמשיך להגיד את זה. ואז, נשלפו הקלפים של זה שגם אשכנזים נחטפו. כל הזמן יש הימנעות מהסתכלות על השורש הגזעני של העניין".

 

 

 

 

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg