בית ספר לתקווה: נא להשאיר את הציניות בכניסה
צריך להתעלם מהקלישאות הצפויות כדי להיסחף בקסמם של הילדים הרגישים ושל המורים שמחבקים לפני מבחן. "בית ספר לתקווה" כנועה לכללי הפריים טיים השחוקים של ערוץ 2, אבל מצליחה לגעת
אם גם אצלכם הפרומואים של "בית ספר לתקווה" עם הילד הדומע עוררו רצון להיכנס לתוך הטלוויזיה ולתת לו חיבוק, אתם לא לבד. זה אולי הטריק הכי "שפל" בספר – ילדים הרי תמיד ייגנבו את ההצגה. תוסיפו למשוואה דמעות בלתי נשלטות וזה כבר ממש זהב טלוויזיוני. לכן הצפייה בתכנית עוררה אצלי כבר מההתחלה חשדנות מסוימת – האם מדובר כאן בשימוש ציני בילדים למטרות רייטינג או דווקא בתיעוד איכותי ששווה להתמסר לו?עוד כותרות:
• פינק פלויד מתאחדת למען עזה
• הכל לטובה: נתן זהבי עצבני מתמיד
• אנשי השנה: גל גדות ישראלית בהוליווד
• "חזיר שונא נשים": הסלבס מגיבים לטראמפ
ניצול ציני או תיעוד איכותי? ''בית ספר של תקווה''
צילום מסך
"בית ספר של תקווה" שצולמה לפני שנתיים ועולה כעת, כחודש אחרי שהתלמידים חזרו לבתי הספר, מציגה את סיפורה של חטיבת ביניים שבה מאמינים שאפשר לחנך גם אחרת. התכנית נפתחת בנסיעה של מנחה התכנית, שלום מיכאלשווילי, לעיר הולדתו, רמלה. הוא שם מוכר יחיד בקאסט האנונימי, וכעת נמצא בדרכו לבית הספר "נווה יהונתן" שבעיר, שם למד גם הוא בילדותו. בית הספר נראה מבחוץ כמו עוד מוסד חינוכי רגיל – עם היונים על הגג וסמל מפעל הפיס המחוק, עד שמיכאלשווילי פוגש את מנהלת בית הספר, שלי קרן, שפורסת בפניו ראיית עולם שכוללת התייחסות נרחבת לפן הרגשי אצל התלמיד, וגם המון השוואות מעולם הספורט. "יש עונות שאתה לא בראש הטבלה, אבל אתה לא מפסיק", היא מתפייטת.
סיסמאות בצד, נראה שהאופי הספורטיבי של אשת החינוך אכן עובד על התלמידים. כך למשל תלמיד שהתחצף למורה שלו ונשלח למנהלת, יוצא איתה לתחרות ריצה, לאחריה היא מקבילה בין המירוץ לחשיבות ההתקדמות שלו בבית הספר. תלמידה אחרת שחרדה מפני בחינה אליה היא נכנסת זוכה ממנה לחיבוק מרגיע, שמזכיר שלפני שהתלמיד הוא מספר בדף הציונים, הוא קודם כל אדם צעיר עם רגשות.
ומה עושים כשיש המון רגשות? תשאלו את אסיף, ילד מקסים בן 13, ש"צריך אינסטלטור" לדמעות, כהגדרתו. הוא בוכה בקלות וחושב שהוא "חלש". הציון שהוא מקבל במבחן מחזק אצלו את התחושה הזאת, אבל המורה נחושה להציג לו קונטרה ומבקשת ממנו לעמוד על במה ולצעוק "אני לא מפחד להיכשל!". קשה שלא להתרגש מול האירוע הזה, שבקלות היה עשוי להפוך לערימת קלישאות, אבל מצליח לרגש הודות לאותנטיות של המשתתפים ולבימוי הלא "נדחף" של התכנית.
למרות הפגמים, ''בית ספר לתקווה'' מצליחה לרגש
צילום מסך
מיכאלשווילי שמתפקד על תקן מנחה נעלם, מגיח רק מדי פעם ומוסיף לסדרה שכבה נוספת של חן ורגש, אבל הכוכבים האמיתיים הם התלמידים והמורים. נראה שצוות ההוראה במקום חדור מטרה לגדל את דור העתיד, והרגעים בהם הם מניחים יד, שואלים שאלה או מייעצים, נוגעים ללב וכמעט עושים חשק לחזור ללימודים בבית ספר כזה.
ל"בית ספר לתקווה" יש גם חסרונות: היא נוגעת בקלישאתיות אופיינית ברגעים דוגמת הסצנה בה אסיף מתבונן בלוח של בוגרי בית הספר המפורסמים, חלק מהמשתתפים (דווקא הצעירים) מזכירים לעיתים משתתפים בריאליטי שמנסים להציג "דמות עגולה" ולמצוא חן, והניסיון לייצר קליימקס כאשר התלמידים מודים למוריהם מעל גלי האתר (לצלילי עידן רייכל, אלא מה?) בעיקר מעוררים תחושת WTF כללית.
למרות כל החסרונות הטרחניים שמזכירים לנו שאנחנו צופים בערוץ 2, "בית ספר לתקווה" מצליחה לרגש, לגעת ולטעת תחושה שאפשר גם אחרת. רק צריך להשאיר את הציניות בכניסה. אנחנו הצלחנו. כמעט לגמרי.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם