משימה אפשרית: הלילה שבו איבדו הנאצים פצצה גרעינית
כוח של לוחמים מתגנב בחשכה במפעל הידרואלקטרי. אם יצליחו בפעולת החבלה תסוכל לאחור תוכניתו של היטלר לייצר פצצת אטום. אם ייכשלו, יעמוד העולם מול סכנה. הספר "המצוד אחר הגרעין של היטלר" מתאר את המבצע החשוב ביותר של מלחמת העולם השנייה
"הוא זחל לאורך המעבר הצר, מתנשף בכבדות בחלל המצחין, כשתחת גופו מבוך של צינורות ומעליו התקרה הנמוכה מאיימת למחוץ את ראשו וכתפיו. כמה עוד נותר, לעזאזל? האם יצליח? אבל הוא ידע: תעלת הכבלים הצרה הזו היא הנתיב היחיד אל תוך הבניין המאובטח בכבדות, שעצם קיומו בערבות הקפואות של נורווגיה הכבושה תחת השלטון הנאצי היה סודי ביותר. הוא נע קדימה בתקווה שהמזל יהיה לצדו.
"יואכים רונברג וצוות יחידת החבלה של מנהלת המשימות המיוחדות של בריטניה כבר עשו את הבלתי אפשרי. בסרבלים לבנים כשלג הם צנחו בתנאי הגיהינום של החורף העז שהקפיא את נחיריהם, צעדו קילומטרים בהרים עוטי השלג, וגררו עצמם במעלה הצוק אל הפסגה הנראית כבלתי ניתנת להשגה. כעת הם כבר מצויים עמוק בקרביו של המפעל המוצק, דמוי המבצר, שבאו להשמיד.
עד כה לא גילה איש את עקבותיהם, אך למקרה שיתגלו השאיר רונברג חצי מאנשי הצוות במארב, כשרוביהם מכוונים לעבר צריפי המשמר, שבהם עשרות חיילים גרמנים התכוננו לשנת הלילה בלי לדעת שהמבנה שהם אמורים להגן עליו נמצא למעשה תחת מתקפה".
יואכים רונברג היה חייל יוצא דופן. ויקינג נורווגי מחוספס בן 22, שברח דרך הים הצפוני לבריטניה כשארצו נכבשה בידי הנאצים, ב-1940. שלוש שנים אחר כך הוא היה שוב בנורווגיה, חודר עם חייליו אל מעמקי מפעל "ומורק", מטר אחר מטר. על הכף היה מונח גורל האנושות כולה: במכלים שכוח הקומנדו חיפש במפעל היו כ-500 ק"ג של מים כבדים, המלאי הגרמני היחיד של החומר שהיה מרכיב הכרחי בתוכנית הגרעין של היטלר.
את סיפור הפשיטה על המפעל ההידרואלקטרי בנורווגיה מגולל סופר המלחמה הבריטי דמיין לואיס, בספרו עוצר הנשימה "המצוד אחר הגרעין של היטלר". מדובר בפעולת החבלה הנועזת והמוצלחת ביותר בין מבצעי הכוחות המיוחדים הבריטיים בימי מלחמת העולם השנייה. הספר העוסק בה נולד בעקבות סעודה חגיגית שהתקיימה במרכז האימונים של יחידת המארינס המלכותית בלימפסטון. "האולם היה מלא מפה לפה", מספר לואיס בריאיון ל-360 ולמקור ראשון.
"ישבתי במקרה ליד שני אנשים מרתקים - סגן-אלוף טוני דה-ריאה, לשעבר ראש המטה בלימפסטון, ורב-סרן פינליי וולס, מגדולי המומחים ללוחמה בשטח הררי. הם שאלו אותי מה אני כותב כרגע, ועניתי שאני שוקל לכתוב את הסיפור על המירוץ למניעת נשק גרעיני מהיטלר. הוספתי שהגעתי אל הרעיון הזה כשנחשפתי לצוואתו של הפיהרר בארכיונים בלונדון.
"התברר ששני האדונים הכירו היטב את הסיפור, שהיה חלק ממורשת הקומנדו. להפתעתי, וולס בדיוק עמל אז על ארגון מסע שישחזר כמה מהפעולות של היחידות המיוחדות נגד אחד ממתקני המפתח הגרעיניים של גרמניה הנאצית, שהיה ממוקם בנורווגיה הכבושה".
השיחה באותו ערב גרמה ללואיס להבין שהסיפור על פעולות הקומנדו לחיסול החלום הגרעיני של הרייך השלישי, חייב לראות אור. שני הקצינים בדימוס נדבקו בהתלהבות, וסייעו לו באימות פרטים רבים. "כל סיפור הוא מסע שמתחיל בצעד ראשון, ברגע מסוים שצד את הסופר כדג בחכה", אומר לואיס. "אני שמח שלקחתי על עצמי לכתוב את הסיפור. זהו פרק גבורה בלתי רגיל, כאשר נגד כל הסיכויים, קבוצה קטנה של גברים נתנו כל מה שהיה להם כדי שהעולם החופשי יישאר נקי מרודנות אפלה ומרושעת".
בחודש שעבר יצא בבריטניה ספרו של לואיס, ובאביב הקרוב צפוי להתקיים מסע השחזור שיזם וולס. "ההחלטה להוציא לפרויקט הזה משלחת של יחידת המארינס המלכותית, הייתה בחלקה תוצאה ישירה מאותה שיחה אקראית בארוחת הערב", אומר לואיס. "עד אז היה מדובר רק בשאיפה או הצהרת כוונות".
חברי המשלחת, תריסר לוחמי קומנדו צעירים, יצעדו בשבילי הרמה ההררית השוממת והמושלגת הארדנגר-ווידה שבנורווגיה – אותם נתיבים שבהם צעדו הלוחמים במבצעי החבלה "שכווי" (Grouse), "טירון" (Freshman) ו"גאנרסייד" (Gunnerside). הם יגיעו גם אל מפעל ומורק, שבתעלת הכבלים שלו זחלו אז – בלילה שבין 27 ל-28 בפברואר 1943 – יואכים רונברג וחיילי הפלוגה הנורווגית העצמאית מס' 1.
בראשית שנות הארבעים חתרו מדענים גרמנים לפתח את נשק יום הדין, פצצת האטום. הפיהרר אדולף היטלר נתן בעצמו את ההוראה, בתקווה לשנות לחלוטין את מהלך המלחמה. גם בעלות הברית שמולו הבינו שהכנסת נשק גרעיני לזירה תהיה נקודת ההכרעה. בחורף 1942, כשהתעורר חשש שהנאצים הגיעו לשלבים מתקדמים מאוד בתוכניתם, הצבא האמריקאי כבר שקל לפרסם אזהרה פומבית ולערוך הכנות לפינוי ערים מרכזיות במקרה של מתקפת גרעין.
מומחי תוכנית הגרעין הבריטית הזהירו כי ארצם צריכה להתכונן להתקפה נאצית שתכלול פצצה "מלוכלכת", כזו המכילה חומרים רדיואקטיביים. אותם מומחים הציעו "פעולות שגרתיות של אמצעים מתאימים לאיתור ובחינה בערים גדולות", והדגישו את הצורך ב"אמצעי זהירות מיוחדים לשמירה על הסודיות".
ב-17 ביוני 1942 חצה ראש ממשלת בריטניה וינסטון צ'רצ'יל את האוקיינוס האטלנטי כדי לנהל את הפגישה החשובה ביותר בכל המלחמה, עם נשיא ארה"ב פרנקלין רוזוולט. במרכז שיחתם עמד החשש שגרמניה הנאצית הצליחה להשיג יתרון בן שנתיים על פני בעלות הברית במירוץ הגרעין.
"מה אם האויב ישיג פצצה אטומית לפנינו?", שאל צ'רצ'יל בזעם. "איננו יכולים לקחת על עצמנו את הסיכון שנתגלה במערומינו בתחום הנורא הזה". הפגישה הסתיימה כאשר שני המנהיגים מתחייבים להלום בעוצמה בכל נקודה פגיעה בתוכנית הגרעין הגרמנית, ולעשות זאת בכל מחיר ותוך נטילת כל סיכון אפשרי.
הפחד באי הבריטי עלה בדרגה כשנודע על המהלכים לפיתוחו של טיל ה-V2, הדור הבא של טילי הבליץ הגרמניים. לצ'רצ'יל היה ברור כי אם הנאצים יצליחו לחבר לטילים ראשי נפץ גרעיניים או רדיולוגיים, בריטניה תיפול. הוא הורה לצבא לערוך סקרים אוויריים כדי להזהיר מראש מפני כל התקפה מעין זו, לקיים אימונים "על יבש" כהכנה לקראת שעת מבחן, ולהכשיר רופאים לאבחון תסמינים של הרעלת קרינה.
בחוצות הערים בבריטניה סבבו צוותים מצוידים בגלאי קרינה, וחיפשו איומים רדיואקטיביים. הסודיות הייתה הכרחית: צ'רצ'יל חשש מתבהלה המונית שעלולה לפרוץ, במקרה שהעם הבריטי יידע איזו אימה עלולה ליפול על האי בכל רגע.
מכיוון שמדינות מערב אירופה היו נתונות תחת המגף הנאצי, ואמריקה אך זה עתה הצטרפה למערכה מול גרמניה, היה ברור שמשימות החבלה בתוכנית הגרעין יוטלו על "הצבא הסודי" של צ'רצ'יל – המתנדבים למשימות המיוחדות, אנשי הקומנדו וסוכני ה-SOE, מנהלת המבצעים המיוחדים.
אחד היעדים המרכזיים לפעולת מנע הייתה התחנה ההידרואלקטרית הנורווגית ומורק, שם ייצרו הנאצים מים כבדים - שצ'רצ'יל כינה "חומר מרושע, מפחיד ולא טבעי". בעזרת המים האלה, יחד עם אורניום, תכננו הגרמנים לייצר פצצת פלוטוניום ראשונה. כל תוכנית הגרעין הנאצית הייתה תלויה באספקת מים כבדים, וחיסול מערך הייצור של החומר הזה, הבינו הבריטים, יעכב את ההתקדמות הגרמנית בתחום.
המתקפה הראשונה על שני שלביה - "שכווי" ו"טירון" – נערכה באוקטובר-נובמבר 1942. במבצע שכווי הוצנחו ארבעה לוחמים נורווגים, בהובלתו של ינס אנטון פולסון, כדי להכין את הקרקע ללוחמי הקומנדו של מבצע טירון. לשלב השני נשלחו 34 אנשי קומנדו בריטים, בני 18 עד 31, כולם מתנדבים.
הם עברו אימונים קפדניים, אך רב-סרן ג'ון סקינר וילסון, ראש המחלקה הסקנדינבית ב-SOE, חשש כבר מההתחלה שסיכויי ההצלחה מועטים: תחנת הכוח הייתה דמוית מבצר, החדירה אליה נראתה כמעט בלתי אפשרית, ונסיגת כוחות הקומנדו מתוכה הייתה אפשרית עוד פחות.
זמן מה לפני כן תקפו 12 אנשי קומנדו של בעלות הברית את תחנת הכוח גלומפיורד, כדי לפגוע בייצור האלומיניום - חומר גלם חיוני למטוסי הקרב של הלופטוואפה. בנסיגתם נלכדו שבעה מהלוחמים, והנאצים חקרו אותם בעינויים לפני שהוציאו אותם להורג.
הפרטים שגילו לשוביהם הובילו את הגנרל ניקולאוס פון-פאלקנהורסט, מפקד הצבא הגרמני בנורווגיה, להבין שמתקן הגרעין בוומורק צפוי להיות מותקף. פון-פאלקנהורסט נסע לוומורק, ותדרך את כוחות ההגנה שם. הגרמנים תגברו את האבטחה, הטמינו מוקשים ומלכודות נפץ והקימו גדרות חשמליות. נראה היה כי כל תוכנית לפשיטה ישירה על המתקן הוסרה מהפרק.
אבל צ'רצ'יל ורוזוולט סירבו לכל דחייה. ב-19 בנובמבר 1942 יצא "טירון" לדרך. חייליו של וילסון חדרו לשטח נורווגיה על גבי דאונים עשויים מעץ, אך אלה לא היו מתאימים לתנאי החורף הקשים והאימתניים, והתרסקו במישור הרדנגר הקפוא. המשימה הייתה סודית עד כדי כך שהלוחמים כלל לא ידעו את פרטיה, ואפילו לא באיזו מדינה הם נמצאים. מי ששרדו את ההתרסקות נפלו בשבי, נחקרו בעינויים והוצאו גם הם להורג בידי הקומנדו הידוע לשמצה של היטלר. ובכל זאת, הבריטים ידעו כי הם חייבים לנסות שוב.
המשימה החדשה הוטלה על רונברג: מפקד גבה-קומה, פיקח וחזק, שהונע מכוח שנאה עזה לגרמנים שגזלו את ארצו. הוא זה שנבחר להוביל את מבצע "גאנרסייד", שנקרא על שם כפר ביורקשייר שבאנגליה. תחילה בחר חמישה עמיתים נורווגים, קשוחים ונחושים כמוהו, והם התכוננו למשימה כמיטב יכולתם.
האימונים האינטנסיביים נערכו בדגם של המפעל, במקביל לתדרוכים מפורטים שקיבלו מפליט נורווגי, שעבד בעבר כמהנדס בוומורק והכיר את המקום היטב. אותו פליט גילה לרונברג את סוד המעבר דרך תעלת הכבלים. ועם זאת, הזמן הקצר לא אפשר ללוחמים לתכנן לפרטי פרטים כיצד יחדרו למתחם השמור. גם כשעלו למטוס ההליפקס שלקח אותם אל שמי נורווגיה, לא ידעו בדיוק מה הם עומדים לעשות.
ב-16 בפברואר, בשעת חשכה, הוצנח הכוח אל פיורד הארדנגר האימתני, מכוסה השלג: שישה לוחמים אמיצים, ולצדם 11 מכלים שבהם תתי-מקלעים, מגלשי סקי, רובי צלפים, מזחלת ושקי שינה. כשיצאו לדרך הם הצטיידו גם בגלולות ציאניד: נפילה בשבי לא הייתה אופציה.
ההתחלה לא נראתה מבטיחה. בחמשת הימים הראשונים נאבקו השישה לשרוד, כשהם תקועים בבקתה במרחק קילומטר וחצי מהנקודה שבה נחתו. מזג האוויר היה סוער, תנאי הראות היו גרועים, והטמפרטורות צנחו עד 10 מעלות מתחת לאפס. רק כשחלה הפוגה בסופה הם יצאו לדרכם, באיחור רב. הפעם התקדמו הלוחמים במהירות על מגלשי הסקי, ובתוך שעות ספורות הצליחו לעבור 45 ק"מ ולהגיע לנקודת המפגש עם אנשי מבצע שכווי, שלא נלכדו עם קבוצת הקומנדו של טירון. מאז הפשיטה הכושלת שהה הצוות הזה באזור במשך חודשים בתנאים קשים, ממתינים להנחות כוחות קומנדו נוספים בדרכם.
כעת היו הלוחמים צריכים להחליט איך בדיוק יחדרו למפעל המבוצר. הם ידעו בוודאות שדרך הגישה הרגילה - גשר גבוה התלוי מעל לנקיק - הייתה מוגנת היטב. אפילו גדוד לא היה מסוגל להבקיע אותה. ומה אם יגיעו מלמטה?
המשמעות הייתה לטפס על צוק תלול ומשונן בגובה 200 מטר, לזחול על מסילה צרה ששימשה להכנסת אספקה לבניין, ולקוות שהגרמנים אינם מצפים למתקפה דרך "הדלת האחורית". זה היה תסריט בלתי אפשרי, אך גם התסריט היחיד. בלי לחשוב אפילו על נתיב מילוט שישמש אותם עם השלמת המשימה, החליטו רונברג ואנשיו: זאת הדרך.
יחד עם לוחמי שכווי יצא הכוח למסע של גלישה וצעידה אל ומורק. הם חצו את הנהר הקפוא שמתחת למפעל, הגיעו אל הצוק המתנשא מעלה והחלו לטפס, לא מעזים להשפיל מבט אל התהום. נעזרים זה בזה, חבוטים ושרוטים, הם הצליחו להגיע אל המסילה הנטושה. החלק הראשון של הבלתי אפשרי הושלם.
כעת זחלו כקילומטר לאורך שולי הצוק, על רקע קול זמזום המכונות הבוקע מתוך הבניין. במרחק הבחינו באורות ובזקיפים גרמנים שפטרלו ליד הגשר התלוי, אבל בצדו האחורי של המפעל איש לא עמד בדרכם. השער הנעול בשרשרת חלודה נכנע חיש קל למספרי הפלדה שלהם, והם היו בפנים.
רונברג הציב כמה לוחמים מול צריפי הגרמנים, וניגש עם האחרים אל פתח מפעל האלקטרוליזה, שבו יוצרו המים הכבדים. הוא תפס בידית וסובב אותה, בניסיון לפתוח את הדלת הנעולה. לרגע שקל לפוצץ אותה ברימון יד, אך חשש שהרעש יחשוף אותם. אז נזכר בתעלת הכבלים. לצד הבניין הוא הבחין בסולם מתכת המוביל אל פתח בקיר. זה חייב להיות זה!
רונברג טיפס על הסולם ופילס דרכו פנימה, כשאחריו שאר הכוח. לבסוף הגיע אל היעד. ממש מתחתיו הוא הצליח לראות, דרך הרווחים שבין הצינורות, את המכלים שחיפש. שומר בודד ישב שם בשלווה ליד שולחנו. לפתע הופרע השקט בצליל מתכתי רם: החייל שמאחורי רונברג הפיל את רובהו בתוך התעלה. כולם קפאו. האם המשחק הסתיים? האם אבד הסיכוי האחרון לעצור את הפצצה הנאצית?
צליל הרובה הנופל החריד את רונברג, אך מלמטה לא באה כל תגובה. מערכת המכונות השמיעה קולות מוזרים, והשומר ודאי סבר שגם זה היה אחד מהם: צריך להיות משוגע כדי לבדוק כל רעש שנשמע בחלל המפעל. רונברג המשיך קדימה עד שהגיע לקצה התעלה. הוא קפץ למטה, אל חדר הבקרה, כשאקדח בידו. השומר, כך התברר, היה נורווגי: הוא הופתע, אבל שמח לשתף פעולה עם הפושטים. אלה לא בזבזו זמן, הוציאו מתרמיליהם חבילות של חומר נפץ פלסטי, והחלו להדביקן בתזזיתיות סביב תאי יחידת האלקטרוליזה.
כשסיימו, היססו לרגע: מה צריך להיות אורך הפתיל שיוביל לפיצוץ? שתי דקות יאפשרו להם להגיע למרחק בטוח, אך בזמן הזה עלול חייל גרמני להיכנס ולנטרל את הפצצה. רונברג הכריע: פתיל של שלושים שניות.
כשהכול היה מוכן וכולם יצאו, הוא דחף את השומר הנורווגי אל מחוץ לדלת, הדליק גפרור וקירב אותו אל הפתיל. "עצור", קרא השומר; הוא נזכר שהשאיר את משקפיו על השולחן. רונברג רץ פנימה להביא אותם, מופתע מנכונותו לסכן את המשימה כולה בשביל זוג משקפיים – שהיו אמנם יקרי המציאות בעת מלחמה, ובכל זאת. אחר כך הוא הדליק את הפתיל, ורץ עם חייליו כמטורף, ברגליים רועדות ובדופק מואץ. מאחוריהם הבזיקה ההתפוצצות, והם חשו בלהט החום על גבם כשחדר המים הכבדים עלה בלהבות.
למרבה הפליאה, בחוץ לא נראה כל סימן לתכונה מיוחדת. הקירות העבים ודלתות הפלדה בלמו את קול הנפץ. הגרמנים בצריפיהם לא נעו. חייל אחד יצא החוצה, סקר את הסביבה, ומשלא הבחין בדבר חזר פנימה, אל הצריף החם.
החבורה התארגנה מחדש. הלוחמים, מתקשים להאמין למזלם הטוב, מיהרו אל המסילה הישנה ונמלטו אל החשכה. מאחוריהם הותירו מכונת ירייה בריטית, כדי לסמן שהחבלה נעשתה בידי בעלות הברית ולא בידי כוחות התנגדות מקומיים: כך לגרמנים לא תהיה סיבה לנקום באוכלוסייה הנורווגית.
כשגלשו במורד הצוק, שמעו את קול האזעקה הבוקע מהבניין שמעליהם. למעלה, במפעל, הביטו הגרמנים הנדהמים בגלילי הפלדה המרוסקים, בתאי האלקטרוליזה המנותצים, בצינורות המבוקעים ובמים הכבדים היקרים הזורמים לכל עבר.
רונברג ואנשיו המשיכו לרוץ, חצו את הנהר וטיפסו אל העבר השני של הוואדי, מצפים להיחשף בכל שנייה לאור הפרוז'קטורים ולכוונות הרובים. אך המזל היה לצדם: החייל הגרמני האחראי על התאורה לא מצא את המתג. בגלל המחדל הזה הועבר אותו חייל אחר כך ממוצב המבטחים בנורווגיה אל החזית הרוסית הקטלנית.
כשהעזו להביט לאחור, ראו הפושטים את התגבורת הגרמנית מגיעה אל ומורק. אורות פנסים סרקו את היער מסביב. המצוד החל, אבל לגיבורי ה-SOE כבר היה יתרון בן שעה. הם מצאו את מחבוא מגלשי הסקי שלהם, וחמקו בחשכה מסיורי האויב אל המרחבים הלבנים של מישור הארדנגר. שם הרוח העזה טפחה על פניהם, אך גם טשטשה את עקבותיהם. המשימה הושלמה.
מנורווגיה המסר עשה את דרכו ללונדון: המתקן הושמד, והגרמנים אפילו לא יודעים מאין הגיע הכוח ולהיכן נעלם. דו"חות המומחים שהועברו לצ'רצ'יל אישרו כי יחלפו עוד חודשים רבים לפני שהגרמנים יצליחו לחדש את ייצור המים הכבדים. בהוציאם לפועל את המשימה הבלתי אפשרית, רונברג וצוותו "חתכו את הגרון" של חלום הגרעין הגרמני - ובאופן יוצא מן הכלל כולם שרדו.
גם הגרמנים התרשמו עמוקות מהתעוזה, מהחוצפה ומההצלחה הבלתי רגילה של הפשיטה. הגנרל פון-פאלקנהורסט כינה את החבורה "שודדים בריטים", אך הודה שהם השלימו את המבצע "המוצלח ביותר שראיתי במלחמה".
תוכניות הגרעין של היטלר נבלמו - לפי שעה: מפעל ומורק שוקם בסופו של דבר, והיה צורך לפעול נגדו שוב ב-1944, אך עד אז היוזמה כבר עברה לידי ארה"ב. במאי 1945 נכנעה גרמניה, וכעבור שלושה חודשים הביא "פרויקט מנהטן" האמריקאי לסיומה של המלחמה באוקיינוס השקט, עם הטלת פצצות האטום על יפן.
קורותיהם של רונברג ואנשיו הונצחו בשנת 1965 בסרט הבריטי "גיבורי טלמארק", בבימויו של אנתוני מאן ובכיכובם של קירק דאגלס, ראלף מייקל וג'ורג' מרסל. ובכל זאת, סיפור הפשיטה על ומורק כמעט אינו מוכר כיום בעולם - אולי משום שבמהלך המלחמה עצמה הוא היה סודי במידה בלתי נתפסת.
"הוטלה צנזורה כבדה על התחום הגרעיני, כי חשיפה הייתה מביאה לאסון מורלי", מסביר לואיס. "די היה לראות איזו דמורליזציה גרמו הפצצות הבליץ על לונדון. צ'רצ'יל והמנהיגים האחרים היו מבוהלים מהנשק הגרעיני הגרמני, ויחד עם זאת חששו לחשוף את תוכניותיהם. היום כבר מותר לומר שייתכן כי לבעלות הברית היו פצצות כימיות שהכינו כתגובה, אך לא גיליתי כל אסמכתא לכך. אני מניח שהמידע מצוי במסמכים שטרם נחשפו לציבור, וספק אם ייחשפו אי פעם. הם יישארו חסויים עוד מאה שנה, אם לא הושמדו".
מדוע מבצע גאנרסייד לא נחשף גם אחרי המלחמה?
"זמן קצר אחרי מלחמת העולם השנייה החלה המלחמה הקרה בין ארה"ב לברית המועצות, ואני מניח שהחיסיון המשיך בגללה. כל דבר הקשור לגרעין נשמר בסודיות גמורה".
לפני שהגיע לסיפור הפשיטה על ומורק, סיקר דמיין לואיס - לא להתבלבל עם השחקן בעל השם הדומה - מלחמות וסכסוכים בכל רחבי העולם. במשך עשרים שנה הוא דיווח מקונגו, מסודן, מבורמה ומהמזרח התיכון, וכתב 15 ספרים שתורגמו ל-30 שפות. בספרו "מבצע מוות בטוח" תיאר את הצלתם של חיילי קומנדו בריטים בסיירה-לאון, וב"זירו, סיקס, בראבו" סיפר על הקרב הנואש שניהלה יחידה בריטית ב-2003 מול כוחות עיראקיים גדולים ממנה פי כמה, כשהיא מצליחה להסב לאויב אבדות כבדות. הוא גם הפיק כעשרים סרטי טלוויזיה ששודרו בנשיונל ג'יאוגרפיק, בבי-בי-סי, בערוץ 4 הבריטי ובדיסקברי.
כתיבת הספר "המצוד אחר הגרעין של היטלר" החלה כאמור לאחר שלואיס נחשף לצוואתו של המנהיג הנאצי, שהאירה באור חדש את דמותו חסרת המעצורים. סיימון פואולר, מומחה לענייני מלחמת העולם השנייה, הוא שהזמין את לואיס לקרוא את הצוואה.
"כשסיימון מתחיל משפט במילים 'איני יודע אם זה יעניין אותך', אני כבר מבין שהוא עלה על משהו שיעורר את האינסטינקטים שלי", מספר לואיס. "מעולם לא ידעתי שהיטלר ערך צוואה. מה כבר היה לפיהרר להנחיל לאנושות, מלבד 60 מיליון הרוגים ומלחמה עולמית, שלא להזכיר את פיתוחה של ברבריות מסוג חדש – רצח המוני מתועש של גזעים ועמים? מובן שאמרתי כן".
שני המסמכים המקוריים, שנשאו את הכותרות "צוואתי הפוליטית" ו"צוואתי האישית", היו ספונים בחדר שמור בארכיון הלאומי הבריטי: שישה עמודים מודפסים בצפיפות, חתומים "א. היטלר", עם ציון הזמן - השעה 04:00 ב-29 באפריל 1945. הפיהרר חתם על הדפים האלה בבונקר הפיקוד שלו בברלין, 24 שעות לפני שנטל את חייו.
"למה כבר אפשר לצפות מצוואתו של היטלר ערב התבוסה?", שואל לואיס. "להרהורי חרטה? להכרה שאולי בכל זאת המלחמה לא הייתה צעד כל כך נבון? לתחושה של הפסד צורב ומר, במיוחד באשר למעמדה של גרמניה בעולם והשם שיצא לעם הגרמני? אולי בדל התנצלות על הסבל והרוע שגרם המשטר הנאצי?"
כבר בקריאת השורות הראשונות התבהר ללואיס שבצוואה לא יהיה שמץ מכל אלה. "אין זה נכון שאני או מאן דהוא מגרמניה רצה במלחמה ב-1939", כתב שם היטלר. "מי שרצה במלחמה ועורר את הפרובוקציות היו באופן בלעדי המדינאים היהודים שעבדו למען האינטרסים היהודיים".
המסמך ממשיך ברוח זו, מביע שנאה תהומית ומתאר את התפתחות האירועים באופן לא נאמן למציאות, כמעט ילדותי. שוב ושוב מתגולל היטלר על היהודים, מאשים אותם במערכה העקובה מדם, וחוזה כי מלחמת העולם השנייה תיזכר ביום מן הימים כמלחמה מפוארת למען קיומה של אומה. "מאות יחלפו, אך מהריסות ערינו ואתרי הזיכרון, השנאה כלפי אלה האחראים בלעדית תמשיך ותתחדש. זה העם שעלינו להודות לו על כל אלה: יהדות העולם ועוזריה.
"אני מת בלב שמח, עם שאני יודע על הצלחתם והישגיהם שאינם ניתנים למדידה של העובדים והאיכרים שלנו, ועל התרומה שאין לה אח ורע בהיסטוריה של בני הנוער שלנו, שנושאים את שמי". הוא התכוון כמובן להיטלר יוגנד, תנועת הנוער הנאצית.
ביומו האחרון, הפיהרר גם דרבן את הגרמנים לא להיכנע לעולם. "על עמנו לא לוותר על המאבק בשום מצב, אלא להמשיך בו בכל מקום שהוא מול אויבי המולדת... אני עצמי מעדיף את המוות על פני פרישה או כניעה... כניעה אינה באה בחשבון, לא של מחוז, לא של עיר... מעל לכול, על המפקדים לשמש דוגמה זוהרת של מסירות ונאמנות לתפקידם עד המוות".
המילים האלה נכתבו אף שהכוחות הרוסיים כבר ניצבו במרחק 500 מטרים מהבונקר בברלין, וקציניו של היטלר התחננו כי יאשר להם לסגת, שכן התחמושת עמדה להיגמר ובעוד רגע הם יהיו נתונים לחסדי האויב. "המוח מתהפך למקרא הדברים", אומר לואיס. "המסמכים האלה אינם צוואה קונבנציונלית אלא מסר אידיאולוגי אחרון, סוטה ומעוות, שהיטלר התכוון להנחיל לעולם".
באותו בוקר אחרון נשלחו שלושה אנשים מהבונקר בברלין, וההוראה שניתנה להם הייתה למסור את הצוואה לידי תומכי היטלר באשר יימצאו ולהפיץ את הבשורה. שניים מהם הבינו כמה חלולה משימתם. השלישי, היינץ לורנץ, עיתונאי שסופח לצוות של היטלר זמן רב קודם לכן, תפר את הצוואה אל תוך בטנת מעילו, אולי מתוך חזון לשמר את המורשת האיומה.
זה העותק שנפל לידי בעלות הברית, אחרי שבסתיו 1945 נעצר לורנץ באזור הכיבוש הבריטי בגרמניה. מומחי כתב היד של סוכנות הביון הבריטית, ה-MI5, ניתחו את החתימה ומצאו שהיא אמיתית. הבריטים התלבטו אם לפרסם את המסמכים או לגנוז אותם. מילותיו האחרונות של הפיהרר, חששו, עלולות לתת השראה לתנועת התנגדות נאצית חדשה. משרד החוץ הבריטי הוציא צו האומר ש"ככל שהמסמכים יקבלו פרסום מצומצם יותר בגרמניה או מחוצה לה, כך ייטב".
גם מחלקת המדינה האמריקאית הסכימה לכך, אך החדשות על צוואת היטלר ומורשתו דלפו. בינואר 1946 הורה משרד החוץ הבריטי להשיב לידיו את כל העותקים שהוכנו מהמסמך ולשגרם ללונדון, כדי לשכן אותם בארכיון הממשלתי. ההנחיות נשלחו לכל הגורמים הרלוונטיים, לצד בקשה "לא לגלות דבר מהנאמר ולשמור על חשאיות בנושא".
"יש לי יתרון של שבעים-וכמה שנות חוכמה שלאחר מעשה, אך עדיין איני יכול לומר בוודאות אם טעו מי שביקשו לשמור בסוד את דבר קיומם של המסמכים ואת המסר המעוות שהם נושאים", אומר לואיס. "מי יודע, אולי באמת הייתה בהם מעין קריאה פומבית לנאצים שרוצים להחזיר את התקופה ההיא. אך לא זה מה שהלם בי בעוצמה כזו, אלא מחשבה אחרת: אדם שכותב מסרים כאלה, מה היה בולם אותו אילו החזיק בידיו אמצעים בלתי קונבנציונליים? וזה הביא אותי לשאלה עד כמה היטלר היה קרוב למימוש השגתו של נשק גרעיני. ההערכה הייתה שגרמניה הנאצית מקדימה בנושא הזה בכמה שנים את בעלות הברית. המשמעות הייתה עלולה להיות מחרידה".
לואיס עצמו מתקשה להעריך עד כמה קרובים היו הנאצים לשימוש מבצעי בפצצת אטום. "טיל ה-V2 נשא ראש נפץ במשקל טון, ולא היה דבר שיכולנו לעשות מול האיום הזה", הוא אומר. "טיל כזה מגיע למהירות של 5 מאך. לא יכולת אפילו לשמוע כשהוא מגיע, לא יכולת להתגונן מולו. הפחד היה גדול. כוחות ארה"ב אז חקרו את תוכנית הגרעין הנאצית ואיתרו את המפעלים בדרום גרמניה. מברק שנשלח לרוזוולט אמר: 'אנחנו יכולים לדווח קטגורית שאין לנאצים כל אפשרות שימוש בנשק גרעיני'. אבל כשהאמריקאים ראו מקרוב את המתקנים הגרמניים, הם הבינו לחרדתם שכפסע היה בין האויב ובין היכולת לחמש פצצת אטום".
אתה חושב שיש היום עוד אנשים בעולם שירצו לממש את הצוואה של היטלר?
"אנחנו חיים בזמנים מסוכנים, וחייבים להיות מודעים לעלייתם של קיצונים, לאנטישמיות, לגזענות כלפי כל המיעוטים. צריך להזכיר לאנושות את מה שקרה, לומר שזוועות מלחמת העולם השנייה עדיין קרובות אלינו. גם היום משתמשים באותה רטוריקה שהובילה למלחמה. כן, חשוב שנשמור ונעקוב אחרי כל האיומים האלה".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם