איילת השחר: אמא של "איילת מטיילת" חוזרת עם ספר חדש
רינת הופר, לנצח אמא של הספר "איילת מטיילת", מסכמת למעלה מעשרים שנות כתיבה עם אסופת שירים חדשה - ומדברת על הקולגות ("אל תרחמו על סופרים"), השרה מירי רגב ("אני לא כזו שיפוטית") ועל המצב במערכת החינוך ("ילד צריך לדעת לקרוא עמודים ברצף")
באחד הפרקים של "רמזור" מחליטה דמותו של חפר לכתוב ספר ילדים תחת השם "חיתול מהבול". ההנחה שלו היא שספרי ילדים הם קצרים ופשוטים, ולכן גם קל מאוד לכתוב אותם. גם הכסף מובטח, לדעתו, כי "הורים יקנו כל דבר". הסיטואציה הזו אינה זרה לסופרת רינת הופר, המקבלת שיחות טלפון רבות מאנשים שחולמים להיות סופרי ילדים ומבקשים את עצתה.
"אנשים מתקשרים אחרי שכתבו קובץ של מאה מילים ורוצים להראות לי", היא מספרת, "הם אומרים לעצמם: 'ברור שזה קשה להיות מאיר שלו, אבל אני כן יכול לכתוב ספר ילדים'. רבים מהם בטוחים שכתבו ברגע את הדבר הכי טוב בעולם, ושצריך לפרסמו מהר לפני שתתבצע גנבה ספרותית. הם גם משוכנעים שמיד אחרי שספר הילדים שלהם ייצא לאור הם יתפרסמו ולא יוכלו לצאת מהבית, בגלל שההמונים יתנפלו עליהם בהערצה ברחובות".
ומה את אומרת להם?
"אני תמיד מתייחסת באהבה ובהבנה, אבל אני אומרת שזה לא מה שהם חושבים, שזה מטעה. אנשים חיים בעולם שבו כל התפיסה שלהם על אמנות, כולל על ספרות, קשורה לכוכבות ולאינסטנט. בפועל, בספרי ילדים ישנו הכאב הזה שאתה יודע שאתה צריך לתמצת. ספרות ילדים, בניגוד למה שחושבים, דורשת משמעת עצמית של ברזל.
"ברגעים שבהם אני מאבדת אמונה בעצמי אני אומרת: מה שחשוב הוא ההתמדה. מישהו שנמצא פה המון שנים וממשיך ליצור ספרי ילדים ברצף זה לא כמו מי שמוציא ספר בהוצאה עצמית ומחר הוא יעבוד בחברת ביטוח. ההתמדה היא ערך עצום שכיום, משום מה, נוטים להתעלם ממנו".
כבר היה מי שהכתיר את הופר (51) כמרים ילן-שטקליס של הדור החדש. ספריה המצליחים - "איילת מטיילת", "חנן הגנן", "ענן על מקל", "שבלול בצנצנת" ו"אותיות במיץ שטויות" נמכרו בעשרות אלפי עותקים כל אחד, ונחשבים פריטי חובה בארון הספרים של פעוטות בישראל.
אבל הופר היא לא רק סופרת ילדים שהצליחה לשמר נשמה של ילדה, אלא גם מאיירת מחוננת בוגרת "בצלאל" שגם מאיירת את ספריה, וכך הם הופכים ליחידה אחת מושקעת אך פשוטה, שובת לב אך לא מתיילדת. ברובם ניכרת שפה עיצובית שהפכה להיות מזוהה עמה עד כדי כך שקוראיה הצעירים יכולים לזהות בנקל את ספריה החדשים על המדף.
במחברות שורה רגילות נוהגת הופר לשרבט ללא הרף איורי דמויות חדשות, חיות, חלקי משפטים ודברים שבהם הבחינה בעת שיטוט אקראי ברחוב או בגינת ביתה. כתוב שם למשל "יצורים בחושך", "אני מוצא פירוש לקשקוש" או: "השמיכה היא נוף שנמשך בלי סוף". הופר: "זה די אובססיבי, המחברות שלי מלאות ובשנים האחרונות זה נהיה מאוד מבולגן כי לפעמים יש יותר מספר אחד בו־ זמנית באותה מחברת. אני עובדת על ספר אחד, וכאשר אני מציירת אותו אני חושבת על ספר אחר ומדי פעם כותבת קטע ממנו.
"אני האדם הכי 'לואו-טק' שאפשר לדמיין: חמש דקות אחרי שאני חושבת על ספר חדש, ואני כבר מקפלת ניירות, מתחילה לגזור ציורים ולהדביק. המלאכה היא מאוד פיזית וכך זה נשאר עד הסוף. בסביבת העבודה שלי אין מחשב: האיורים ידניים לגמרי, וכשהספר מגיע להוצאה הוא מודבק על נייר באמצעות נייר דבק.
"אחרי שצלם מצלם את הספר, הוא מעומד באופן סופי על מסך ומודפס, וכך גם הילד מקבל אותו: מנייר לנייר. זה כאילו ילד ישב לידי ליד השולחן, ראה אותי מציירת ואחר כך קיפלתי את הנייר ונתתי לו. זה חשוב לי מאוד. כיום ספר הוא האפשרות היחידה לתת לילדים שלנו יצירה נקייה, שבה הוא לא יצפה בפרסומות תוך כדי הקריאה".
הבית שלה צבעוני, עליז ועולץ בדיוק כמו שניתן לדמיין בית של סופרת ילדים: מדפי עץ שמהם בולטים ספרי ילדים של מרים ילן-שטקליס בגרסתם הישנה, "זרעים של מסטיק" של לאה נאור ועוד אוצרות של געגוע. היא גם אוספת צעצועים בעלי מראה נוסטלגי: בולט על המדף שעון בן חיל ישן מפלסטיק, קופסת ברזל חלודה שאם מסובבים את הידית שלה נשמעת מנגינה ובסוף קופץ דובון. ויש קיפודה, לא עם מזוודה, אלא בעלת קוצים שהם עפרונות צבעוניים.
העילה הרשמית לריאיון היא צאתו לאור של חלק ב' של קובץ השירים החדש שלה "הדלת הירוקה", בהוצאת זמורה-ביתן. זוהי אסופת שירים קצרים שמלווים באיורים בשלל טכניקות ואווירה. קריאה בכרכים מזכירה את האסופות המוקדמות של לוין קיפניס או את "פתחו את השער" של קדיה מולודובסקי. מקראה עשירה שלכאורה אין בה קשר עלילתי בין השירים, אך הם לקוחים מעולמם של הילדים ומתכתבים זה עם זה ברבדים נפשיים עמוקים תוך שהם עוסקים בהליכה בשכונה, במסוגלות, בניקיון, בסודות כמוסים ועוד.
הופר: "'הדלת הירוקה' הוא הפרויקט הכי ארוך והכי גדול שלקחתי על עצמי. היה לי חשוב שזה יהיה ספר שאי אפשר להקריא בפעם אחת, אלא שההורה והילד יהיו חייבים לחזור אליו יחד. נכנסו בו המון תקופות חיים שלי: הרחוב הזה, חולון שבה גדלתי. השירים נוסעים בזמן מהתודעה שלי כילדה לתודעה שלי בתור אמא, לתודעה שלי כמבוגר ואפילו לתודעה שלי בתור הסבתא שאהיה".
בכניסה לביתה שלטים עם שני שמות משפחה - "כהן" ו"הופר". היא נשואה לעודד כהן, פיזיקאי, מהנדס ובכיר לשעבר ב"אינטל". היא מגדירה את עצמה כאישה רגילה למדי, אלמונית לעתים אפילו בסביבת מגוריה. הופר: "מתארחים אצלי כאמא רגילה, לא כסופרת ילדים, ורוב החברים של הילדים מתעלמים מכך לגמרי. היו לי בעבר כמה קטעים מצחיקים: הייתה פעם ילדה, כשהילדים שלי היו ממש קטנים, שכן ידעה מי אני. היא הלכה לשירותים ופתאום שמעתי אותה צועקת: 'רינת הופר, רינת הופר, בואי תעזרי לי לנגב'.
"המון שנים לא קישרו אותי לספרים או את הילדים שלי אליי, כי הם כהן ואני הופר, הייתי ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד. זה מאוד מתעתע וזה גם משפיע עליי כי אני אף פעם לא לגמרי יודעת אם אנשים יודעים או לא יודעים, ואני חושבת שלפעמים זה שם אותי נפשית במקום מוזר. מעצים אולי תחושה של בדידות".
בשיר הראשון בספר "הדלת הירוקה", ששמו כשם הספר, היא כותבת:
אִם תִּרְאוּ עֵץ סָגֹל בְּפִנַּת רְחוֹב,
שְׁבוּ לְרֶגַע מִתַּחְתָּיו, בַּסַּפְסָל הַצָּהֹב.
אַחַר כָּךְ דַּלְּגוּ מֵעַל הַשְּׁלוּלִית
וַחֲצוּ אֶת הַכְּבִישׁ לַמִּדְרָכָה הַשְּׂמָאלִית.
לַטְּפוּ אֶת הֶחָתוּל הָאָפֹר עַל הַחוֹמָה,
קִרְאוּ אֶת הַמַּדְבֵּקָה עַל הַמְּכוֹנִית הַכְּתֻמָּה.
זִרְקוּ כַּדּוּר לַכַּלְבָּה הַלְּבָנָה,
נוֹפְפוּ אֶל הָאִשָּׁה שֶׁמַּשְׁקָה אֶת הַגִּנָּה.
"השיר מדבר על כך שילד הולך בדרך שלו. כשילד הולך לבד ברחוב הוא לפעמים אומר לעצמו: 'אני אדרוך על כל מדרכה שלישית' או: 'אני לא אדרוך על החריצים'. ילדה שמחכה למטה - כמה זמן היא מחכה? מה מסמל ממד הזמן אצל ילד? העורכת שלי ראתה את השיר הזה והוסיפה: 'ואל תסתכלו בטלפון בזמן שאתם מחכים לחברים'. יש תפיסה היום שאומרת שהילדים היום הם יותר קצרי רואי - להמון ילדים יש בעיה בראייה למרחוק כי כיום הם כאילו פחות נדרשים לערנות הזו לסביבה, מסך נותן להם את כל המידע".
הופר נוהגת לכתוב ולאייר בפינת כתיבה צנועה שבה שולחן עץ, סרגלים, צבעים וסקיצות הממוקמת בחלל שבין חדרי השינה בקומה השנייה של הבית. היא אף פעם לא סוגרת דלת כדי להתרכז, פשוט כי אין שם דלת. "תמיד הצלחתי לעבוד עם הילדים בסביבה, זה לא גורע מהריכוז, להפך, אצלי ממש קריטי הבלגן", היא מודה, "כל הקומבינה של הכתיבה והציור התפתחה הישרדותית כשהילדים היו מאוד קטנים.
"תמיד אפשר הרי לעשות משהו - אם אין לי שקט כרגע לכתוב אני יכולה לצבוע איור שהוא כבר עשוי. כל מלאכות היד האלה נועדו למלא זמן עד שמכונת הכביסה מתרוקנת או עד שהייתי צריכה להוציא אותם מהמסגרות, ובאחת בצהריים הייתי הופכת לדלעת".
כיום ילדיה כבר גדולים. בתה הבכורה, איה, בת 21 ונסעה לטיול בהודו, בתה הצעירה נגה היא תיכוניסטית בת 15. בנה האמצעי, איתי, הוא שמיניסט שלומד לבגרות במתמטיקה בזמן הריאיון. "כשהם היו קטנים, מעולם לא 'דחפתי' להם דווקא את הספרים שלי. לפעמים אני חושבת מה הם יחשבו על הספרים שלי כשהם יהיו מבוגרים והאם יקריאו אותם לילדים שלהם".
ניכר כי הקשר עם קוראיה הצעירים חשוב לה, אך היא מפתיעה כשהיא מצהירה שהיא לא מעודדת פגישות של סופרים עם ילדים. "כיום כל הפואנטה מרוכזת מאוד סביב כוכבות, הכול מעורב באגו. לרוב, כשמתקשרים אליי ומזמינים אותי, אני מסרבת או באה בהתנדבות. המעמד הזה מוזר לי. מצפים שכאילו אתן מופע עם הספר ואני ביישנית, סופרים הם ביישנים, לכן הם נהיו סופרים ולא שחקנים.
"ספרות היא האי היחיד שנשאר שבו היוצר הוא לא בחזית, אז למה צריך לגרור אותו לשם בכוח? אין דבר שמשמח אותי יותר מאשר שמתקשרת גננת או שולחת לי תמונות שמראות שהיא עשתה עם הילדים פרויקט מספר, שהילדים המחיזו את 'ציפי וצוף' או את 'חנן הגנן'. אני מקבלת תגובות כאלה בכל יום, רואה איך ילדים מתחפשים בפורים לדמויות מהספרים שלי, כיצד אנשים הופכים את הספרים לשלהם".
היא גדלה בחולון ולמדה בתיכון לאמנויות תלמה ילין בגבעתיים וכבר כנערה בת 16 הייתה לה פינה קבועה ב"מעריב לנוער" ששילבה איור וטקסט תחת השם "פינת רינת". "עוד בתיכון כשכתבתי שירים הם היו שירים לילדים, אפילו שלא אמרתי כך לעצמי או החלטתי מראש", היא אומרת.
בתיכון גם הספיקה לאייר את ספרו של איטו אבירם, "טיפוס שכמותך". "כיום אני מבינה שהיה לי חשוב להוכיח להורים שלי, לסביבה שלי, שאני מציירת ושמרוויחים מזה כסף. כי התחושה הייתה שצריך לעבוד במשהו שימושי. חשוב היה לי לנסוע באוטובוס ולהראות תיק עבודות גם שהייתי בת 15, ולקבל עבודה. לא עבדתי כבייביסיטר או במלצרות אפילו יום בחיי כי עשיתי הכול כדי להתפרנס מאיור".
בצבא שירתה בעיתון "במחנה" כמאיירת ולאורך השנים איירה ל"ידיעות אחרונות", "מעריב", מגזינים שונים, משרדי פרסום ועוד. היא גם איירה ספרים של סופרי ילדים אחרים כמו שירה גפן ונירה הראל וגם איירה את המהדורה העכשווית של "כובע קסמים" המיתולוגי של לאה גולדברג.
את הספר הראשון שלה, "ציידת הנמשים" שיצא לאור בשנת 1995, היא הגישה להוצאת הספרים "הקיבוץ המאוחד" כקובץ שירים ללא איורים ורק לאחר שהשירים התקבלו, הוסיפה את האיורים. "זו הייתה הפעם היחידה בחיים שלי שמישהו ראה שהגשתי טקסט בלי איורים. זה היה איזשהו ניסיון. מאז, האיורים והטקסט תמיד מובְנים יחד. בגלל שהשירה והאיור מתערבבים - ברבים מהטקסטים רק תוך כדי האיור לעתים אני יודעת למה התכוונתי בטקסט.
"'ציידת הנמשים' לא נמכר כל כך טוב. אולי כי אנשים מעדיפים סיפורים. זה עזר מאוד כשיהודה אטלס כתב עליו ביקורת טובה במיוחד ב'ידיעות אחרונות'. אטלס נתן את התחושה שיש התייחסות, ושגם אם ספר לא נמכר טוב הוא קיים. אתה לא רוצה רק לשיר במקלחת. אחד הדברים שהיו לי ברורים גם כשהייתי בתיכון זה שאני לא רוצה לדבר רק אל האנשים שקרובים אליי. היה לי חשוב לפרוץ את המעגל הזה או לא לעשות בכלל".
ההצלחה של הופר לא הגיעה ביום אחד. "איילת מטיילת", הספר שהקנה לה את התהילה, הוא בכלל ספרה הרביעי ויצא לאור רק בשנת 2002. היא טוותה שם בסגנון של "שיר צביר" את סיפורה של הילדה איילת שהולכת ובכל פעם מתיישבת עליה עוד חיה מזדמנת, אם זו "חיפושית עגולה בכיס השמלה" או "צב עייף על הכתף" ואפילו "ציפור בת ברוש על הראש".
הילדים וגם ההורים התאהבו בספר, בפשטות היפה שלו, בחוש ההומור ובאיורים העדינים. "איילת מטיילת" הפך לספר המזוהה ביותר עם הופר ואף יצאו בעקבותיו פריטים נלווים למכירה כי הקהל הצעיר ביקש עוד מאיילת, וקיבל טעימה ממנה גם בספרים מאוחרים יותר.
לאורך השנים זכתה הופר בפרס נחום גוטמן לאיור ובעיטור כריסטיאן אנדרסן לספרות ילדים ונוער עבור "ציידת הנמשים", בפרס בן יצחק של מוזיאון ישראל ובפרס זאב לספרות ילדים ונוער על ספרה "חנן הגנן".
מהן ההשפעות שלך לספר חדש?
"אחד הדברים שמאפיינים את העבודה שלי הוא שילד יגיד לי שתי מילים ואני יכולה לכתוב על זה עשרה ספרים. המטרה שלי ב'איילת מטיילת' למשל הייתה לראות אם אני מסוגלת לכתוב סיפור ילדים, כי עד אז כתבתי רק שירים. גם איילת מטיילת זה שיר אבל היה ניסיון לכתוב באמת עלילה שיש בה דרמה והתרחשות שזה היה אתגר מאוד גדול בשבילי".
על הדמות של איילת נפוצו תיאוריות שונות. "נשאלה השאלה למה איילת נותנת לחיות לרכוב עליה ככה והאם היא דמות פמיניסטית. זה הצחיק אותי. אני אישה פמיניסטית ואני חושבת שכל הדמויות הנשיות שלי הן פמיניסטיות. 'איילת מטיילת' הוא בהרבה מובנים הספר הכי לא מודע שכתבתי.
כיוון שהוא היה הספר העלילתי הראשון, הייתי פחות במגננה והייתה בי פחות ביקורת עצמית ואני חושבת שאולי בגלל זה הוא מדבר אל אנשים ככה. המקום הזה שאתה אומר: 'מי שבא - ברוך הבא' והעובדה שאיילת מצליחה לסחוב את כולם ולהכיל אי נוחות כזו לא הופכת את איילת ללא איילת, ועם כל זה אמא שלה בסוף תקבל אותה".
שנים שהיא יוצרת ועובדת לגמרי לבד בביתה. מכינה את הספרים, לרוב לא מראה לאף אחד, ויום בהיר אחד מגישה אותם להוצאה. "בגלל שכל כך הרבה שנים אני עובדת לבד, פיתחתי מנגנונים חזקים של ביקורת עצמית ואני גם יודעת להיות רעה אל עצמי ולשפוט את עצמי בחומרה. בכל פעם כשאני מגישה ספר להוצאה זה כמו יום הדין. זה קשה רגשית ואני חרדה מאוד כי ספר עובר מהשולחן שלי ל'בום'. אבל אני אוהבת את ההימור הזה, את הסיכון הזה עם כל המשמעות שלו. זה שומר אותי חדה תמיד, על קצות האצבעות".
שירי "הדלת הירוקה" קורצים גם להורים. למשל, שיר על גרביים אבודים שיוצאים מהכביסה ומחפשים את בני זוגם. "אני עקרת בית גאה", היא מכריזה, "היו שנים שהייתי אומרת לך שזה מטומטם לעשות עבודות בית אבל היום אני יודעת שאלו העבודות ששמחת החיים נמצאת בהן.
גם אני וגם בעלי מקפלים כביסה, ולפעמים זה הר של כביסה, לפעמים זה גובר עליך אבל זו המשמעות של החריצות וההתמדה בעבודה שאתה עושה בכל יום, ובסוף היום היא מבטלת את עצמה. היום אני פחות כועסת על עצמי על ימים שבהם קיפלתי הר של כביסה ולא כתבתי שום דבר עם ערך גם בגלל שאלו עבודות חשובות באמת וגם כי אני מבינה שמהר הכביסה הזה בסוף יהיה שיר".
שיר נוסף ב"דלת הירוקה" עוסק בשעמום, ורלוונטי במיוחד בעידן שבו הורים דואגים לספק לילד שלהם גירוי מתמיד בדמות מיליון חוגים. הופר: "בעיניי 'משעמם לי' הוא אחד המשפטים הכי יפים שיש. מה אתה עושה מול הריק. כילדה, כל הזמן שעמם לי, והתחושה הייתה ששעמום זה החומר שממנו החיים עשויים. סתם לבהות, כמו שהילד עושה בשיר, זה נפלא. הורים מאוד נבהלים משעמום אבל את רוב הדברים החשובים אנחנו לומדים כשמשעמם לנו. מה שהילד בשיר עושה ברגעים שהוא משתעמם זה כמו שלושה חוגים".
כששואלים אותה אם התעשרה בעקבות העובדה שספריה זוכים להצלחה מסחרית, היא מתקוממת. "הדיבור על כסף ביסודו קשה לי, כי אני תמיד רואה בזה משהו שפוגם במעמד של ספרות. אתה הרי לא בא ושואל מהנדס תוכנה אם מתפרנסים מזה. אני תמיד מרגישה שעצם הדיבור על העניין משפיל אותי ונוצרת תחושה כאילו מרחמים על סופר, כאילו הוא ילד קטן שצריך להגן עליו".
היא מברכת על החלטתה של שרת התרבות מירי רגב לבטל את חוק הספרים. "השורה התחתונה צריכה להיות: אל תרחמו על סופרים ואל תצקצקו בלשון ותלכו לקנות עוד בגד, פשוט תקנו ספרים. ספרי 'ענן על מקל' הפך גם למופע, והורים בקלילות ילכו למופע כזה ויקנו לילדים כרטיס בשבעים שקל לחוויה של שעה, אבל יגידו שספר, שנשאר בבית לנצח והוא הבילוי האולטימטיבי, יקר כי הוא עולה חמישים שקל".
שרת התרבות התפארה בעובדה שלא קראה צ'כוב, ובכלל, זו תקופה שבה מייחסים חינניות לבורות. מה דעתך על כך?
"זה דבר מבהיל שמתחיל במערכת החינוך: אני רואה האדרה של עולם המתמטיקה, ושל הצורך לעשות חמש יחידות כמשהו העומד בפני עצמו אל מול בתי ספר שאין בהם אפילו ספריות. הלחם של החיים מגיע במקום שבו בן אדם חושב ויודע לקרוא יותר מאשר טקסט באורך של פוסט. ילד צריך לדעת לקרוא עמודים ברצף, להבין את המשמעות שלהם. לפעמים זה גם משהו בין הדיסיציפלינות - להבהיר שספרות קשורה להיסטוריה, קשורה למדעים, שהכול מתחבר.
"לגבי השרה רגב, אני לא כזו שיפוטית ולא מאלה שממהרים להגיד: 'היא פויה ועמוס עוז הוא גאון'. במקום שיש התנשאות בצד השני באה עוינות - יש צד שמתנשא על אחר וצד שני הגיב בלהיזרק לכיוון השני - כאילו זה כבוד להיות בור. זה תהליך מאוד מסוכן ואני רואה ומקשרת את הכול לתהליכים אנטי דמוקרטיים. אם אתה מחנך ילדים עם תפיסה דיכוטומית כזו שאומרת 'טוב' או 'רע' זה מסוכן".
על המגמה להתנות הקצאת תקציבים מהמדינה לתרבות ביצירת תכנים שלא יחתרו תחת ערכיה (ע"ע מקרה ההצגה "הזמן המקביל" של נורמן עיסא) אומרת הופר: "יש פה בפירוש זליגה לגבי מעמדם של כל הדברים שבעיניי הם ערכים מוחלטים של חופש היצירה. העובדה היא שהמדינה תומכת באמנות ונותנת תקציבים לא נותנת לה את הזכות להתערב בתכנים".
מה חשבת על פסילת הספר "גדר חיה" של דורית רביניאן על ידי משרד החינוך?
"ספרים רבים משקפים תופעות חברתיות. בספר 'החטא ועונשו', למשל, יש רצח - זה לא אומר שאתה מחנך ילד להיות רוצח. הספרות חושפת בפניך עולמות ותודעה של אנשים אחרים במובן הכי עמוק שלהן ודרך זה אתה לומד לקרוא על מקומות אחרים, על אנשים אחרים ששונים ממך, ועדיין לאהוב אותם".
היא מעידה על עצמה כקוראת מושבעת של עיתון "הארץ" אך מודה שלא אהבה לקרוא שם את המאמר שבו יוסי קליין כתב שהדתיים הלאומיים "מסוכנים יותר מהחזבאללה": "זה פוגע מאוד ואלו דברים שלא היו צריכים להיכתב. זה לא שיש באמת 'אנחנו' ו'הם' או שיש 'משכילים' ויש 'מנשקי מזוזות'. אדם יכול להיות משכיל ולנשק מזוזות. הצד של ההתנשאות הוא זה שבסופו של דבר מביא גם לגזענות ולאפליה. מי שכותב כך דומה יותר למישהו שהוא דתי מאוד וחושב שחילוני הוא עגלה ריקה, לא שווה כלום, תינוק שנשבה".
ספריה מתורגמים לשלל שפות. הופר מראה עותק של "איילת מטיילת" ברוסית, אך אומרת כי תרגום אינו מדד להצלחה. "אני מרגישה שיש לי קהל רחב, טוב ואוהב בארץ ודי לי בכך. כרגע, רוב הסיכויים שאם ספר שלי יתורגם, הוא ימכור פחות עותקים מאשר בישראל. יש כל הזמן ניסיונות ותרגומים אבל לא כמשהו נרחב ועיקרי".
את הפנייה הישירה היחידה שלה עד כה לעולם ספרות המבוגרים עשתה בספר בשם "טמונות" (2010), שבו איורים רבי משמעות פנימית שנועדו למבוגרים, המלווים בצמדי מילים. אך כשהיא נשאלת אם נראה ממנה יום אחד רומן למבוגרים היא עונה: "לעולם אל תגיד לעולם לא, אבל זה כל כך רחוק ממני. התחלתי לכתוב לילדים גם לפני שהיו לי ילדים משלי, וכיום, כשילדיי גדלו, לא מתחשק לי פתאום לכתוב רומן למבוגרים. בספרות לפעוטות יש כל מה שהאדם צריך בחיים: המודעת לגוף שלך, החפצים והכלים שממש קרובים אליך, התנועה של עונות השנה, מזג האוויר. זה כאילו האדם הקדמון וזה הכי קמאי, הכי בסיסי והכי יפה שיש".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם