הזירה הלשונית: 10 הדיברות - לא מה שחשבתם
למה אלוהים האחד היא מילה ברבים, מדוע פסל הוא פסול, מאיזו סיבה מכבדים את האב לפני האם, למה 'לחמוד' הוא עניין שלילי ואיך רצח וגניבה הן עניין לבדיחות? לכבוד חג מתן תורה, עשר הערות לשוניות על עשרת הדיברות
חג השבועות מוגדר גם 'החג בן שבעה השמות', ואפילו זכה לראשי התיבות 'חקת שבעה': "חמישים (מספר הימים שעברו מקציר העומר), קציר, תורה (מתן תורה), שבועות (על שם שבעת השבועות שחלפו מתחילת ספירת העומר), ביכורים, עצרת, הקהל".
כמו בחגים רבים אחרים, בעיקר בשלושת הרגלים, מתערב סיפור חקלאי בסיפור דתי-מיתולוגי. בסוכות, חג האסיף, נזכרים בנדודים במדבר, בפסח, חג ראשית התבואה, יוצאים ממצרים, בשבועות, חג הבאת ביכורי חקלאות הקיץ, ניתנה על פי המסורת התורה, כלומר, עשרת הדיברות. ולתוהים: היחיד הוא 'דיבר', בזכר, ולכן: עשרת הדיברות, ולא עשר הדיברות. המילה דִבְרה, ב' רפה, מופיעה בתנ"ך בספרים מאוחרים בהקשר של דיבור או טענה, ומקורה ארמי. ממנה גם נוצר הביטוי 'על דברתי'.
עשרת הדיברות נותרו הבסיס לתורת המוסר של היהדות, והם מעניקים השראה לחלקים גדולים בתרבות האנושית. הרבה פרשנויות, מדרשים ודברי ספרות נתלו בהם, וכמו בכל דבר ועניין, יש לדיברות גם היבטים לשוניים.
אנוכי ה' אלוהיך ... לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני.
השאלה מדוע מופיע האל האחד והיחיד דווקא במילת ריבוי ("אלוהים") הטרידה רבים ואין לה תשובה ברורה. השאלה מתחדדת מאחר שברוב ההופעות במקרא אלוהים הם דווקא האלילים ("אלוהים אחרים") ולא האל היחיד ("אלוהיך"). חלק מהחוקרים סבורים שהמילה אלוהים היא ריבוי של "אל", שגם על מקורו חלוקות הדעות, והאות ה' נוספה בריבוי, כמו במילה אמהות. הדעה המקובלת יותר היא שאלוהים הוא ריבוי של "אלוה", מילה שיש לה מקבילות בשפות שמיות אחרות, כמו ערבית (אללה) ואוגריתית, והמילה קשורה גם לפעלים המבטאים פחד ויראה. קיימת אפילו טענה ש"אלוה" נגזר מ"אלוהים" במה שקרוי גזירה לאחור, אך כנראה שאין לכך בסיס.
לא תעשה לך פסל וכל תמונה.
מי שיוצר פסל עושה, על פי הדיבר השני, מעשה פסול. האם יש כאן אם כך שורש זהה? על פניו מדובר בשני שורשים שונים. פס"ל 1 הוא מי שעושה פסל, פס"ל 2 הוא מי שמבטל את ערכו אתו את תוקפו של דבר כלשהו. ההפרדה הזו קיימת בכמה שפות שמיות. ואולם יש כאלה הסבורים ש"פסל" 2 נולד מפס"ל 1, שהרי בזמן העבודה על הפסל מגולפים חלקים חסרי ערך, ולראיה המילה התלמודית פסולת, המתייחסת גם לחומר שנחצב ונזרק בשעת הכנת הפסל. הכף נוטה להפרדה בין השורשים.
לא תישא את שם אלוהיך לשווא.
'נשא' הוא פועל רב מעללים, בעיקר בצירופים. הוא מזכיר פעלים כמו עשה, הביא, נתן ולקח, אבל נחשב פועל במשלב גבוה מהם. בכל צירופי הפועל הזה מהדהדת המשמעות הבסיסית של "נשא", כלומר, העביר, הרים, אבל הביטויים מתרחקים ממנו לכיוונים שונים ומשונים. 'לשאת עיניים' פירושו להסתכל; 'לשאת דברים' פירושו לנאום. 'נשא ונתן' שממנו נגזר הצירוף 'משא ומתן' הוא צירוף תלמודי. הביטוי 'נשא אשה' אינו מוזר כל כך, שהרי עד היום נהוגה המחווה של הנפת האשה המאושרת ביום חתונתה על ידי הגבר. לכל אלה מצטרף הביטוי "נשא שם ה'", שפירושו נשבע, אבל הוא נזכר בעיקר בהיבט השלילי. שבועת השווא בדיבר השלישי נחשבת על ידי חלק מפרשני המקרא לחטא החמור ביותר.
זכור את יום השבת לקדשו.
המילה 'שבת' והרעיון הגלום בה היא ככל הנראה התרומה המרכזית של העברית ללשונות העולם, ולהלן רשימה חלקית: sabato (איטלקית), samedi (צרפתית), zsombat (הונגרית), שבתא (ארמית), sanbat (אתיופית), sabbatical (אנגלית: שנת שבתון, בעקבות שנת השמיטה). סמבטיון התלמודי הוא שאילה חוזרת מהיוונית, ופירוש השם הוא "הנהר בו רואים את השבת".
הביטויים הרבים שבהם משולבת השבת מציגים פרדוכס. רובם הם בעיקר ביטויי שפת הדיבור. הם עוסקים דווקא בענייני חול, או בדרכים שונות לעקוף את מוראה של השבת, ואפילו למתוח עליה ביקורת. הדוגמאות הבאות מעידות על כך.
חיים משבת לשבת = מחכים למחזור הליגה הבא * מילים של שבת = מילים שאף אחד אינו משתמש בהן * נהג שבת = נהג לא מנוסה * מעלית שבת = מעלית שאפשר לנסוע בה בשבת * ניט שבת גרדט (לא דיברנו על זה בשבת) = שיחת עסקים הנערכת בשבת * שבת = יום חול חופשי בקיבוצים * תעשה מזה שבת? = יש בזה תועלת? * שבת גוי = אדם המבצע מלאכות בשבת * שבס! = זעקות כנגד חילול שבת, מלוות לעתים בהשלכת אבנים בשבת.
כבד את אביך ואת אמך.
אחת השאלות שהעסיקה את חכמי התלמוד בדיבר הזה היתה מדוע האב מופיע לפני האם. לכאורה, זה ברור: הגבר ביהדות חשוב יותר מהאשה. תשובה מפתיעה והפוכה מופיעה במדרש בילקוט שמעוני, המצטט את רבי: "גלוי וידוע ... שהבן מכבד את אמו יותר מאביו, מפני שמשדלתו בדברים, לפיכך הקדים הכתוב כבוד אב לכבוד אם". מה שקרוי, אפליה מתקנת.
לֹא תרצח.
נהוג לטעון ש"רצח הוא רצח הוא רצח". אמרות שפר שונות בנושא מגלות יחס סלחני לרוצחים, או לפחות משועשע.
"גנגסטר הוא אדם המעדיף לירות באנשים במקום לדפוק שעון" (ג'ימי ברסלין, סופר אמריקני)
"יש משהו מהחונק מבוסטון בכל אחד מאתנו" (טוני קרטיס)
"לעולם אל תרצח אדם כאשר הוא מתאבד" (ג'והן דוס פאסוס)
"עדיף להיות מבוקש על רצח מאשר לא להיות מבוקש כלל" (מארטי ווינץ', פסיכולוג אמריקני)
לֹא תנאף.
בעברית ובארמית ניאוף פירושו חד משמעי: יחסי מין אסורים עם בן זוג נשוי. באתיופית ובערבית הפעלים המקבילים חמורים פחות, פירושם פשוט לקיים יחסי מין. עד כמה איסור הניאוף חמור, ומתייחס לשני העוסקים בו, מעיד המדרש הבא במדרש ילמדנו:
"תניא אמר בשם ר' חיננא: הנואף והנואפת עוברין על עשרת הדברות. כיצד? עובר על אנוכי ה' אלהיך, שכל הנואף באשת רעהו כופר בהקב"ה... על לא תישא, שהוא נואף ונשבע לשקר שלא נאף. על כבד את אביך, שהנואף עם האשה מתעברת ממנו... והבן גדל ועומד ומכבד את הבעל ובוזה את הבועל שהוא אביו... על לא תנאף, ודאי הוא נואף. על לא תגנוב, שהוא גונב מקור חברו, וכה"א מים גנובים ימתקו. על לא תענה, שהיא מעידה עדות שקר לבעלה: ממך אני מעוברת".
לא תגנוב.
שימושי השפה מעידים שהגניבה אינה נחשבת חטא כבד. הביטוי "מים גנובים ימתקו" שמקורו במשלי מעיד על היחס הדו ערכי לגניבה. פרשני המקרא מבינים אותו בהקשר לדיבר הקודם, כדברי רש"י: "אין טעם ביאַת פנויה כטעם אשת איש". מכאן קצרה הדרך עד "גנוב עליה", מגניב, מאאגניב, מגניביישן ו"נגנבתי".
שפת הגנבים המודרנית אינה שפה אכזרית או מאיימת אלא שפה עממית ומלאת הומור. למשל, 'דאבל' פירושו פריצה לבית וגניבת המכונית באמצעות המפתחות שנלקחו מהבית. טריפל: פריצה לבית, גניבת המכונית ופריצת העסק עם המפתחות שנלקחו מהבית. 'בוטיק החבל' – גניבה כבסים מחבלי ייבוש בחצרות. אברהם דרויאנוב מחבר בספר הבדיחה והחידוד בין חדוות הגנבים לבין עשרת הדיברות:
"יוסי החייט קיבל תורת החייטות מאביו ומסרה לזוסי בנו, וכך היה אומר:
- שמע, זוסי בני, מוסר אביך ואל תיטוש תורת אבי-אביך. כי תביא למי-שהוא חליפה חדשה וראית על השולחן ובכל-מקום אשר תגיע עינך חפץ יפה, ואין רואה ואין שומע, ונתתו מיד אל כיסך והבאתו אל תוך ביתך.
אמר לו זוסי בנו:
- אבא, "לא תגנוב" עומדת עלינו מצווה מפורשת מן התורה.
החזיר לו יוסי:
- זוסי בני, מה שעומד – יעמוד, ומה שמונח – קח..."
לא תענה ברעך עד שקר.
הדיבר הזה קובע בהרחבה שאסור לשקר, אבל הוא מתמקד בשפה המשפטית. 'עד שקר' הוא אחד מהשורה המפוארת של סוגי עדים בתלמוד. בנוסח הדיברות הנוסף המופיע בספר דברים כתוב "עד שווא" במקום "עד שקר". רוב חכמי התלמוד סבורים ששווא ושקר אחד הם. הרמב"ן קובע משמעות אחרת ל'שווא': "לאסור להעיד על חברו אפילו דבר שאינו כלום ולא יתחייב בו כלום בבית דין".
כשבאה האות שין על פי מדרש רבי עקיבא וביקשה לברוא בה את העולם אלוהים סירב בטענה הבאה: "ומפני מה ראשו של אל"ף זקוף ועומד ויש לו שתי רגלים כבני אדם? מפני שהוא נחשב כאמת, ואמת יש לו רגלים. ושקר אין לו רגלים, שכל האותיות של שקר עומדין על חודן". מכאן התגלגל הביטוי "לשקר אין רגליים".
לֹא תחמוד.
השורש חמ"ד מעיד על תעלולי השפה. שורש חמוד וחיובי, ודווקא הוא נכלל באיסור חמור היישר מהר סיני. 'לא תחמוד' נשמע איסור חשוב ומחייב, ומכאן שלחמוד דבר מה הוא עניין רע מאוד. החמדן הוא יצור שפל בעיני משוררי ימי הביניים. אבל כאשר נודד השורש אל התחום הסביל, אל מה שחומד החמדן, אנו פוסעים מעדנות בעולם שכולו טוב. שם נמצא את אודי חמודי, את הרב חמודי של לימור מ"רק בישראל", ואת כל החמודים והחמודות. נתגעגע עם טשרניחובסקי לארץ חמדת לב, נשיר שיר אהבה לדוד "שכולו מחמדים", ונציץ בקנאה בשניים המהווים "צמד חמד". היקש אפשרי: אם האהובים הם חמודים, האהבה והחמדנות חד הן. נחמד מאוד.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם