ראשי » תרבות » טלוויזיה

סוף פסוק: מאור כהן חוזר למסך הקטן

ההתברגנות והמעבר לרמת–גן לא כיבו את אש היצירה של מאור כהן, שמבטיח שהאלבום שבדרך "הולך להיות הכי טוב שלי". בינתיים הוא מסביר איך אפשר לשלב פאנק וסאטירה, מספר מדוע עזב את "ארץ נהדרת" ומתרגש מהג'וב החדש ב"פסוקו של יום"

כשעברה בקבוצת הווטסאפ המשפחתית "כולם אוהבים את סבתא" הידיעה שאני בדרך לראיין את מאור כהן, האחיינים התעוררו בזה אחר זה. "איזה חמוד, זה החתיך הזה מהפרסומת של דומינו'ס פיצה. אתה חייב לעשות איתו סלפי!" זעקה האחיינית י', כשהיא מצרפת כמיטב המסורת עשרות לבבות ורודים. אליה הצטרף גם האחיין ל', הקשוח יותר, זה שכבר משרת בצבא ההגנה לישראל. הוא דרש סרטון וידאו של קרקו, הדמות בעלת קול הבס שכהן מגלם בסדרה "הפרלמנט", בצירוף איום שלא יעז להשמיט את שם היחידה שבה הוא משרת.

לבעלי פז"ם מכובד יותר מהאחיינים שלי, מאור כהן עדיין זכור בעיקר כסולן הכריזמטי של להקת זקני צפת והילד השובב של הרוק הישראלי. אבל למרות השיבה שהחלה לזרוק ברעמת השיער המפורסמת שלו, הדבר האחרון שעולה מהמפגש עם כהן הוא המרמור המאפיין את מי שנלחם בשיני הזמן. הוא לבוש בקפוצ'ון של תלמיד בקולג' אמריקני כשמתחתיו חולצה משובצת ונועל סניקרס אופנתיות. כרס לא ממש קיימת, גם לא ברמיזה, ומעל הכול מנצח הדיבור הסטלני והחמוד שממשיך לתחזק את הפאסון הקוּלי והלא מתאמץ שכהן משדר.

אנחנו פוגשים אותו כשהוא מקליט בקולו סשן חדש והומוריסטי לסדרת הקאלט "פסוקו של יום", שעולה לאוויר בימים אלו ואמורה להיות אחד מרגעי השיא באירועי סיום שידורי רשות השידור לקראת עליית תאגיד השידור "כאן". העובדה הזו רק מחדדת את הגמישות של כהן, שמצליח לדלג בקלילות בין המדיומים השונים.

הפעם הקודמת שבה נפגשנו הייתה אי שם לפני שש שנים, בבית קפה שיקי בנווה־צדק בתל־אביב, כשמגזין מוצש חגג את עלייתו לאוויר ובחר בכהן כמרואיין התרבותי הראשון שיככב בין עמודיו. כבר בריאיון ההוא, כשכהן היה אב לילד אחד (כיום כבר לשניים), בלט השינוי הבורגני שעבר על נער הזהב של הרוקנרול הישראלי. במרכז השיחה עמד הפרק המשפחתי והביתי שהוא מצא את עצמו נע אליו.

כך הוא נשמע אז: "כמו שחיילים תמיד אומרים, ובצדק ככל הנראה, שאתה לא יודע מה זו מלחמה אם לא היית באחת כזאת - גם התחושה של המשכיות, של ילדים, היא משהו שעד שאתה לא חווה אותו תמיד יישאר ברמת הקלישאות. אחר כך זה מקבל ממד חדש, עומק. זה ממלא לך את כל הסיבות לחיות. אתה מסתכל על הילד שלך ואומר 'אני חי'. כל הפחדים שהיו קודם, וכל החששות בסגנון מה יישאר ממני, מה אני עושה פה, מחשבות על מוות, הכול מאחוריי. כי בסופו של דבר אני מרגיש שאני חי גם בתוך הילד וזאת התכלית הכי טובה שיכולה הייתה להיות לי".

כשאני מזכיר לו את הציטוטים מהשיחה ההיא, כהן נזכר בחיוך ומיד מוסיף בקריצה ובעיניים לא פחות בורקות מהפעם ההיא: "מאז העסק רק הלך והידרדר".

"עברנו לרמת־גן, עזבנו את תל־אביב", הוא פותח את השיחה בווידוי, "אמנם תירצנו לעצמנו את זה בבלגן ובחפירות שהיו באזור שלנו בגלל הרכבת הקלה ושזה הזמן הכי טוב לברוח מההמולה, אבל תכלס צריך להודות שמה שמחפשים בשלבים האלו זה כבר לא מה שחיפשנו כל החיים. פתאום אתה מתענג על כך שבית הספר של הילד שלך נמצא במרחק הליכה מהבית והגן בחצר, ואנשים רגועים יותר. אז לא נעים להודות אבל ממש טוב לנו שם ולא ממש נראה שהכיוון יהיה לחזור. אבל אין לדעת, אנחנו עוד עולים חדשים בעיר".

אם בתקופת זקני צפת היו אומרים לך שבעתיד תדבר ככה על רמת־גן ושתקליט את פסוקו של יום מחדש - מה היה מפתיע אותך יותר?

"האמת שלגבי שני הדברים הייתי חושב שעישנת משהו", הוא צוחק. "אבל ברצינות - שניהם מגיעים לי כרגע ממקום מאוד טבעי בחיים שלי. 'פסוקו של יום' הוא פרויקט סופר מעניין מבחינתי. זה לא שאני קורא תנ"ך יותר מדי, אפשר להגיד שאני תוצר ממוצע מינוס של רוב האוכלוסייה הלא דתית בעניין הזה, שלא יותר מדי מגיעה אל המקורות האלו".
 

אם נחזור רגע לעניין החלוקה הרב־דורית, נספר לקוראינו הצעירים שהתוכנית "פסוקו של יום" היא אחד ממותגי הקאלט שיותיר אחריו המוסד שנקרא רשות השידור. החל משנת 1969 ובמשך יותר משלושים שנה, הסתיימו בכל לילה שידורי הערוץ הראשון בהקראת פסוק אחד מהתנ"ך, כשעל המסך אצבע מורה כסופה הנעה על גבי הפסוק המוקרא. לאורך השנים נולדו לא מעט בדיחות על הפינה ועל הטונציה הרשמית שבה הוקראו הפסוקים, פורמט שנראה תלוש לחלוטין מעולם הטלוויזיה מסביב שהלך ונפתח לכיוונים קצביים ופופיים יותר.

בחודשים אלו, במסגרת הליך הסגירה של הרשות, הוחלט כאמור להפיק בערוץ הראשון פינות חדשות של "פסוקו של יום", בדמות מחוות אנימציה לכל התוכניות שליוו את הערוץ לאורך השנים. את הפינות כתבו הסטיריקנים ובעלי משרד הפרסום "המתכנה" אסף וול וגיל סלוביק, שברזומה שלהם "הפשקוויל" המיתולוגי, ושיודעים כנראה יותר מכל אחד אחר בימינו לקחת מצע של טקסטים מהמקורות ולהפוך אותו לתמונת מראה משעשעת במיוחד למציאות הנוכחית.

"המפגש הזה עם החומרים היה לי מפתיע ומורכב, אבל בעיקר מאתגר מאוד במישור הלשוני", אומר כהן, "כשפגשתי את מוריה קור, ראש המחלקה למורשת ברשות השידור, לא ממש ידעתי אם בכלל אוכל לעשות תפקיד כזה. קיבלתי לידיים כמה מהטקסטים, והאמת שזה ממש הצחיק אותי, אבל גם הסתבכתי עם השפה.

"כל משפט שני שקראתי, עצרו אותי - זה אומרים ככה, זה לא אומרים ככה. גם אל תשכח שאני עובד פה בצמוד לבת של אבשלום קור, אז הפחד בכלל גדל. בבית ספר הייתי אחד הגרועים, הייתי דיסגרפי, לקחו אותי למיליון קורסים וכלום לא עזר. לא זוכר אותיות בכלל, אז מבחינתי היה פה גם אלמנט של תיקון בלהקריא עברית ברמה גבוהה".

כאילו בהזמנה, ברגע שמאור מסיים לחשוף את פחדיו ויותר מכול את חששותיו מאבשלום קור, ניגשת אלינו מוריה עם המכשיר הנייד. גם ממרחק כמה מטרים, אפשר לשמוע את אביה מעבר לקו, מבשר שבדרך כלל אומרים גַנזך ולא גִנזך ושמקור המילה הוא בכלל בפרסית, כך שהוא מתיר שימוש בשני האופנים. כהן וצוות ההקלטה נושמים לרווחה על כך שאין צורך לחזור ולהקליט את הסשן שוב, וכולם משוחררים לטובת הסיגריה שמחכה מחוץ לאולפן והעלאת זיכרונות מפינות קאלט אחרות בערוץ, כמו מספר הטלפון של "גברת תשובה" המפורסמת של "זהו זה" והכתובת למשלוח מכתבים לאולפנים ברוממה, ירושלים.

על אף שידורים חוזרים שצצים בערוץ הראשון, שבהם ניתן לראות את כהן ואת הגיטריסט אורן לוטנברג בכתבה של חיים יבין במסגרת התוכנית "מבט שני" על "רעשי הבס" העולים ומתגברים בתל־אביב, כהן עצמו מזוהה דווקא יותר עם הדור שהמליך את הטלוויזיה המסחרית. סדרות ותוכניות שהשתתף בהן כמו "הפרלמנט", "מסודרים" וכמובן "ארץ נהדרת" הפכו למדורת השבט, בזמן שהערוץ הראשון נשאר הרבה מאחור בטבלאות הרייטינג.

החיבור לפרויקט הנוכחי מצליח לחלץ מכהן לא מעט נוסטלגיה, אך דעתו נחרצת לגבי הצורך ברענון השורות ובפתיחת הגוף החדש והמדובר "כאן". "קודם כול זה עצוב לי, כי אני מרגיש פתאום ממש מבוגר. לא בכל יום משהו שגדלתי עליו נסגר ונגמר לי מול העיניים", הוא אומר, "אבל ברור שהמערכת הזאת הייתה ישנה והיא הצריכה איזשהו אתחול. זה נכון כמעט לכל מקום שקיים כל כך הרבה שנים, ולגוף שאמור לעשות תקשורת זה רלוונטי עוד יותר. צריך לתת לקולות ולאנשים חדשים לעשות דברים.

"אני נגד לזרוק לפח את כל ההיסטוריה של המקום, ובעיקר נגד לחשוב שהכול שם היה לא טוב. היה לערוץ הראשון מקום של כבוד, ולפעמים דווקא משום שהיו מונופול הצליחו במקומות שאני לא רואה איך אפשר היה להצליח בהם אחרת. אחד היתרונות הבודדים בשליטה הזאת שהייתה להם על הכפתור הוא היכולת לקבל החלטה שביום שישי מקרינים סרט של גודאר - ואז כל עם ישראל רואה עכשיו סרט של גודאר, על כל המשמעויות התרבותיות של זה. ברור לי שזה מטורלל, אבל הייתה לכך גם השפעה מעולה. זה תמיד מזכיר לי את הסצנה ב'תפוז המכני' שהכריחו אותם לראות כל מיני דברים".

אתה יכול לשים את האצבע על השינוי שהתחולל עם הגעתו של ערוץ 2? הוא עדיין מרגיש כמו הגמוניה של קבוצה מסוימת מאוד.

"תראה, בהתחלה ערוץ 2 נראה כמו אמריקה. אבל כמו בכל גוף גדול, עם הזמן גם במקום כזה שהוא לכאורה דינמי וצעיר, דברים מקבלים תפנית רגועה יותר. ברור שבפן של הסדרות, הערוצים המסחריים הביאו איתם ליגה אחרת שלא הייתה קיימת. הכניסו צורות חשיבה שונות שלא הכרנו עד אז ושהפכו את הטלוויזיה ליותר מעניינת.

"קח אנשים כמו אסף הראל שהוא חבר טוב שלי ואני יודע שהוא מעורר לא מעט אנטגוניזם. הוא אחד הכותבים הכי טובים בארץ וכמה שהדעות שלו קיצוניות לכאורה, הוא אחד האנשים הכי פתוחים שאני מכיר מבחינת הקשבה. הוא בן אדם עם חזון, רואה קדימה והרבה יותר פתוח ממה שזה נראה לציבור הרחב. הוא באמת ובתמים מאמין שכל אחד צריך להגיד את כל, אבל כל, מה שהוא חושב מההתחלה ועד הסוף ולא משנה מה הדעות שלך. לא הפתיע אותי שהוא הזמין את ינון מגל לתוכנית שלו, הוא באמת מאמין בבמה לכולם. עדיף לנו כאלו מאנשים שעושים הצגות ובשיחות סלון מטנפים על כולם".

קיבלת ביקורות על תפקידים שעשית בארץ נהדרת? גם שם הכיוון הוא מאוד חדגוני.

"פוליטיקה מעניינת אותי ואני צרכן של חדשות, אבל כשאתה שחקן ב'ארץ' יש לך הרבה פחות מעורבות בדמויות שם, בטח פחות ממה שאנשים מייחסים לך. זה תמיד משעשע לראות ביקורות על שחקנים שם. יש להם הרבה פחות הזדמנות להיות מעורבים באיך תיראה הדמות ומה יהיו הטקסטים הכתובים שלה. היו מקרים שבהם שחקנים ניסו להכניס את הדעה שלהם, אבל בפועל העבודה הרבה יותר סיזיפית ממה שנדמה. אתה מגיע לאולפן ואומרים לך: 'היום אתה עושה כך וכך ותתחיל לרוץ על זה'. הצוות הכותב מפצח את הכול הרבה לפני שהמצלמות נדלקות עליך. יש ויכוחים בקריאה ומדסקסים אם זה מדויק או לא, איך שאנחנו מקריאים את הטקסט, אבל זה בדרך כלל ברובד הזה בין השחקנים לצוות הכותב".

מי שעוקב אחרי הקריירה של כהן ואחרי האופן שבו הוא מופיע על במה כמוזיקאי, לא הופתע מהאפיזודה כחקיין ב"ארץ נהדרת". הוא אמנם הגיע בתחילה לתוכנית על תקן המוזיקאי שאמור לכתוב שירים ללהקה הפיקטיבית "אפליקציה", אבל היה ברור לכולם שלבזבז את יכולת המשחק שלו על שירים כמו "רכב חברה" זה מהלך מטופש למדי. מצד שני, גם הפרישה מהתוכנית והצורך לחזור אל שורשי הרוקנרול שלו לא ממש מפתיעה. אבל גם שש שנים אחרי, כהן נראה כמי שצריך עדיין חיזוק לצעד ההוא.

"ארץ נהדרת הייתה לי כיפית מאוד, אבל זה תובעני הרבה יותר ממה שנראה מבחוץ", הוא אומר, "אני לא קומיקאי פר־אקסלנס, אז גם הדרייב שלי להישאר הוא לא כמו של שאר החבורה שם. מהבחינה הזאת, זה גן עדן למי שרואה את הקריירה שלו על במות משחק. אבל אם אתה כמוני, רוצה לעשות עוד דברים אחרים, כמו נניח מוזיקה, אתה מרגיש שאתה נשאב לשם יותר מדי וזה גומר אותך. אני גם לא מיתמם ויודע שרוב הקהל שלי בהופעות מהדור הצעיר יותר, זה שלא גדל על זקני צפת, הכיר אותי קודם כול משם, או מ'מסודרים' או מ'הפרלמנט'. זה נתן פוש לא רע בכלל לשימור השם שלי ולכן אני גם שמח מאוד שעשיתי את זה".

הקהל בארץ יודע לעשות את ההפרדה בין הקומיקאי החמוד לזה שעושה פאנק על הבמה?

"אני מאמין שאין בעיה לעשות את שניהם בלי שתיפול למקום כזה שיחשבו שאתה לא אמין. בהופעות שלי אני יכול לגמרי לעשות שיר דאחקה ואז שיר על אשתי שאני נקרע ממנו. או שיר פאנק מהתקופה שהייתי בן 17 ואז חיקוי מטופש של מישהו. אני אולי קצת נסחף בהשוואה אבל יש לפרנק סינטרה אלבום שבו הוא נותן חצי שעה של מופע סטנד־אפ בין השירים המרגשים שלו. זה מדהים בעיניי וכל כך נכון, שאני לא מצליח להבין את הביקורת על מי שמשלב ככה.

"עוד דמות או חבורה שאני מסתכל עליהם ולומד הרבה באספקט הזה הם 'לול', של אריק איינשטיין וחבריו. יכול היה להיות להם שיר מדהים כמו 'מה איתי' ואז מערכון על טלוויזיה שמשדרת אופרה במקום כדורגל. גם סרג'נט פפר של הביטלס שהוא פסיכדלי לגמרי אבל מלא בהומור - זה המודל שלי ואלה הדברים שאני אוהב. ככה היה אגב מההתחלה בזקני צפת. לדעתי, אם יש לאנשים בעיה להכיל את זה, המוזרות היא דווקא אצלם. נראה לי שכבר אמורים להבין שזה חלק ממני, השילוב הזה".

בימים אלו, כשהוא לא בהקלטות ל"פסוקו של יום" או מצטלם לפרסומת, כהן עובד על אלבום חדש עם הפסנתרן אופיר כנר והתחיל סיבוב הופעות חורפי ברחבי הארץ. נדמה שעל אף הקלילות שמשתקפת כמעט מכל תחנה בחייו המקצועיים של כהן, המוזיקה, האולפן והגיטרה הם בסוף הקרקע שעליה הוא לא רק מרגיש הכי יציב - אלא גם זו שעליה הוא מצליח לקחת את העגלה קדימה ולהחזיק את ההגה בידיים שלו.

נטשת את הרעיון של להקה? בכלל, זה משהו שכמעט לא קיים היום בנוף הישראלי.

"לא נטשתי, אני בבסיס טיפוס של להקות לגמרי. המקום שהגעתי אליו, שבו אני מקליט אלבומים לבד, הגיע בזכות הרקע הזה שלי. גם אם אתה רוצה להיות זמר ויש לך אגו מפה ועד ארצות־הברית, יש משהו בחממה הזאת של הלהקה שהוא מאוד נכון נפשית להתחיל בו את הקריירה. אתה לומד מלא מהחברים שלך, כל מה שאני יודע במוזיקה זה רק מחברים שניגנתי איתם. אנשים מוציאים ממך דברים אחרים ומרתקים יותר, ובדור הנוכחי זה משהו שהוא חסר. אתה לחלוטין יכול לעשות הבחנה בין מי שצמח ברקע להקתי לבין זמר סולו - לרוב הזמר יהיה ריק יותר ומחובר בצורה קצת מלאכותית לפלייבק של השיר.

"אני לא בטוח אם הבעיה היא בישראל, אבל נראה לי שריאליטי המוזיקה הרג את הז'אנר. מחפשים את היחיד, את הכוכב. את הזמר ולא את הלהקה. בגלל הפופולריות זה משפיע אוטומטית על החלומות של הילדים, וככה גם נוצרת או מתה תופעה. אז לשם הילד יחתור וזה קורה בכל העולם. בתקופה שלנו היו כמה להקות ענקיות כמו 'גאנז אנד רוזס' או 'מטאליקה'. אני לא בטוח שדבר כזה יחזור, והאמת שזה קצת עצוב לי".

אם נדרשת הוכחה נוספת לכך שהביטחון של כהן לגבי המוזיקה שלו נמצא במקום אחר בהשוואה לשאר עיסוקיו, ניתן לשמוע זאת היטב כשמדברים על האלבום שבדרך. "זה הולך להיות האלבום הכי טוב שלי, לפחות מבחינת כתיבה", מצהיר כהן, "אני מצליח לראות שאני מחדש לעצמי, מרגיש סוג של שינוי ואפילו לא נעים להודות - התבגרות. תמיד אומרים שאדם כותב בסופו של דבר את אותו השיר רק בווריאציות שונות. הפעם, לפחות נכון לנקודת הזמן הזאת, הרגשתי שזה אחרת.

"אני מרגיש שאני פורץ הרבה מחסומים של כתיבה שהיו לי. באלבומים האחרונים שלי פחות נגעתי בנושאים זוגיים של אהבה נטו והפעם אשכרה הרגשתי שאני צריך לכתוב לאשתי אלבום של שירי אהבה. דווקא עכשיו בשיא הטירוף של הילדים ואחרי מלא זמן ביחד זה פתאום בא לי. לך תסביר, אולי זה בכלל המעבר לרמת־גן".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg