ראשי » תרבות » קולנוע

שאריות: מה האשפה שלנו אומרת עלינו?

סרט הדוקו "שאריות" עוקב אחר גלגוליהם של החפצים שאנו משליכים אל האשפה ומעלה תהיות לגבי הקלות שבה אנו ממהרים להחליף ישן בחדש, מבלי לנסות לתקן. מסקנות מעניינות במיוחד עולות מן ההבדלים בין החברה היהודית לערבית, ומהשוואה בין סוחרי האשפה לבין בעלי מקצוע "מכובדים" יותר

"שאריות", סרטם הדוקומנטרי של ורד ירוחם ואורן רייך (ההקרנה הקרובה תתקיים ב- 18.02.17, שבת, סינמטק ת"א), עוסק בחפצים המושלכים אל הרחוב לאחר שהתבלו מעט, נשברו או התקלקלו באופן שניתן לתקנם בקלות יחסית, או פשוט הוחלפו על ידי חפץ חדש יותר ונזרקו כאשר הם תקינים לגמרי. לאורך כחמישים דקות מעניינות ומלאות תובנות, מתחקים רייך וירוחם אחר גלגוליהם השונים של החפצים המושלכים, מהגיעם לערימת האשפה, דרך ליקוטם והמעבר לידיהם של הסוחרים ועד לחייהם החדשים בבית אחר או כחפצים שעברו שיפוץ ושינו את ייעודם. אמנם מדובר בערימת חפצים, אך מאחורי כל חפץ ישנו סיפור, ויותר מכך – ישנו אדם שמיהר להשליכו אל הרחוב במקום לתקנו או למצוא עבורו שימוש חדש.
 
כאשר המצלמה מתמקדת בערימות האשפה המונחות ברחוב, אנו מגלים כמה אנחנו זורקים ובאיזו קלות, וכאשר המצולמים, אנשים המתפרנסים מסחר ברהיטים, מוצרי החשמל והבגדים שהם שולפים מן הערימות, דולים מן הערימה פריטים תקינים לחלוטין שניתן היה להמשיך ולעשות בהם שימוש, עולה השאלה מדוע אנו נוטים להשליך במקום לתקן, ולצרוך עוד ועוד כאשר מה שיש לנו עדיין עובד, במציאות חיים שבה יוקר המחיה גבוה, ההוצאות אינסופיות ורבות מהמשכורות רחוקות מלהיות מספקות?

אנו נוטים להקיף עצמנו בחפצים המעידים דבר מה עלינו – החל מהבחירות האופנתיות שלנו והלבוש שאנו עוטים על עצמנו לצד התיק והשעון, דרך האופן בו ביתנו מעוצב ומאובזר, ועד למכונית שאנחנו נוסעים בה. בעולם אולטרה-צרכני ותחרותי, שבו הנייד, משקפי השמש וצרור מפתחות הרכב שעליהם מתנוסס לוגו המותג הם קודם כל סמל סטטוס המונח באגביות על השולחן בחדר הישיבות, הלחץ להתחדש, להחליף, לעדכן ולשדרג גדול מאוד. כאשר התפישה היא כזו, ואנו רואים בחפצים שברשותנו ביטוי למי שאנחנו, גם מוצר שעובד מצוין, או כזה הפגום קלות וניתן לתקנו, יפנה את מקומו לחדש, ברגע שהדבר יתאפשר.

האם הנטייה להוציא ישן מפני חדש ולהשליך מוצרים תקינים ללא היסוס היא עניין של מנטליות או של רמת חיים והשתכרות? מאחר ומצבן הכלכלי של משפחות רבות הוא כזה המחייב אותן להדק את החגורה ולפעול במסגרת תקציב מצומצם ומוקפד, כאשר לעיתים קרובות מלווה אותן חשש שלא יעמדו בהוצאות הצפויות, יש לשער כי זוהי תופעה תרבותית, שאופיינית גם לבעלי ההון וגם לבעלי ההכנסה הממוצעת. יוצרי הסרט אינם מותחים ביקורת על התופעה באופן מוצהר וגלוי, אך מציגים אותה בדרך שגורמת לצופים עצמם להרהר באופן שבו הם מתנהלים.
 
צמד היוצרים מקדיש תשומת לב מיוחדת לנקודה מעניינת - לעיתים קרובות, מוצרי חשמל ואלקטרוניקה מגיעים לרשות הפלסטינית, שם הם עוברים תיקון ושיפוץ ונמכרים מחדש. היבט זה מעניק לדיון בנטייה להשליך חפץ מעט בלוי על מנת שיפנה מקומו לחדש זווית העוסקת בפערי התפישות בין חברות שונות.

'שאריות' מאפשר הצצה גם לחייהם ולסדר יומם של סוחרי האשפה ולאופן שבו הם עושים שימוש במה שאחרים אינם רואים בו צורך לשם פרנסתם. זהו חוק בלתי כתוב בקרב הסוחרים, כך עולה מן הסרט, שאין לגשת לערימת אשפה אם סוחר אחר הקדים אותם וכבר מטפל בה.

מעניין לראות כי על אף שהעיסוק בסחר באשפה אינו משלח יד הזוכה ליוקרה או לתדמית נוצצת, יש בו קודים של כבוד הדדי שלעיתים חסרים גם בבנייני המשרדים היוקרתיים ביותר.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg