מוחמד בכרי: 'מרגיש נבגד מצד התרבות בישראל'
הוא מופיע בעיקר בחו"ל "בלית ברירה", עומד בפני תביעה נוספת אך היה "עושה את 'ג'נין ג'נין' שוב בלי לחשוב פעמיים", מתרחק מפוליטיקה אבל משוכנע ש"מי שמנהל את המדינה מזיק לשני הצדדים". את הופעתו בתפקיד קטן ונדיר בסרט ישראלי חדש הוא מסביר בהזדהות עם הדמות הראשית: "גם אני אדם אבוד", ועל שרת התרבות הוא בכלל לא מוכן לדבר: "זה מתחת לרמה שלי"
בשלב מסוים, בחלקו השני של הסרט מפציעה דמותו של מקס, והוא כמו עולה מן הים, מתיישב מול הגלים לצדה של מירה, גיבורת הסרט. את מקס, שזקן לבן מעטר את פניו, גבר נאה ומרשים בהופעתו לא פחות מהשחקן שמגלם את דמותו, מגלם השחקן מוחמד בכרי.
בכרי בתפקיד אורח, חורך את המסך לדקות ספורות בלבד בסרט "אינרציה" (Inertia), סרט הביכורים של הבמאי והתסריטאי עידן חגואל, שכתב את התסריט ביחד עם יפעת מקבי. הסרט העלילתי האיטי והמהורהר נע בין דמיון למציאות ומביא את סיפורה של מירה סגל (השחקנית אילנית בן יעקב) ,עקרת בית בת 40, נשואה ללא ילדים, שבוקר אחד בביתה שבשכונת נווה שאנן בחיפה, היא מקיצה בצעקה מצמררת מתוך חלום בלהות ומגלה כי בני, בעלה ב-18 השנים האחרונות, עובד מכס, יצא מוקדם מהבית ואין לדעת לאן. ככל שנוקפות השעות מירה חוששת שמשהו רע קרה לו, מאחר שאין לו כל זכר.
"מירה פוגשת את מקס בחוף הים באחד השיטוטים שלה. הדמות של מקס שאני מגלם בסרט, היא דמות מסתורית של גבר גרוש, כריזמטי, סוג של משכיב בנות או שפעם היה כזה", מסביר מוחמד בכרי על תפקידו בסרט.
מה משך אותך להשתתף בסרט?
"לא מדובר בסרט מסחרי, אלא סרט עם שפה ייחודית אמנותית, שבמרכזו סיפור של אישה הזויה שיוצאת לחפש אחרי בעלה, ובעצם היא גם מחפשת את עצמה והולכת לאיבוד. אישה בודדה ומסכנה. אני מתחבר לאנשים אבודים. גם אני אדם אבוד.
"מי לא אבוד במקום הזה, בעצם? המקום אבוד. מישהו מצפה שנהיה טובים ומאושרים... אבל אנחנו מיקרוקוסמוס של העולם, שכולו נמצא בבלגן".
"אינרציה" התקבל למסגרת הפורום, המוקדשת לסרטים אמנותיים של קולנוענים מרחבי העולם ובפסטיבל חיפה האחרון אף זכה בציון לשבח מטעם חבר השופטים הבינלאומי של פסטיבל אוטופיה. באחרונה השתתף בפסטיבל ברלין ונהנה מסיבוב הקרנות בכל רחבי אירופה.
"השם הראשוני של הסרט היה 'אישה מחיפה'", מגלה בכרי. "אהבתי יותר את השם הקודם, הוא מתאים יותר לסיפור, הגם שהסרט כולו צולם בחיפה. אני רואה בו סוג של קומדיה שחורה".
למה?
"הסרט מציג תמונה עגומה של מצב קיים. סיפור אישי, לא פוליטי, שמובא בשפה קולנועית משלו, ניסיונית. הגיבורה עוברת במהלך הסרט בתוך סיטואציות אבסורדיות שנעות על הגבול שבין מציאות לחלום והזיה".
מוחמד בכרי, 63, שחקן ובמאי תיאטרון וקולנוע שחייו ויצירתו משתרעים על קשת רחבה של תפקידים בתיאטראות הממוסדים בישראל כמו הבימה, תיאטרון חיפה והחאן הירושלמי. אחד מתפקידיו הידועים ביותר הוא האסיר עיסאם בסרט הנודע משנות השמונים "מאחורי הסורגים", שהיה מועמד לאוסקר.
כידוע, חלק ניכר מעבודתו של בכרי נובע מהסכסוך הישראלי פלסטיני. הידוע שבסרטיו הוא "ג'נין ג'נין" שיצר ב-2002 על הקרב שניהל צה"ל במחנה הפליטים ג'נין במסגרת מבצע "חומת מגן", מבצע שצה"ל יצא אליו לאחר שנים קשות של אינתיפאדה רצחנית ומדממת. בכרי מציג בסרטו את תיעוד האירועים מתוך עיני הפלסטינים תושבי המחנה.
על אף הצלחה רבה בפסטיבלים ברחבי העולם ואף זכייה בפרסים, שנים מטלטלות עברו על בכרי מאז יצא אותו סרט, בהן גם הדרה כמעט מוחלטת מהתרבות הישראלית, הפגנות ומחאות, פגיעה בריאותית קשה כשלקה בלבו בשנת 2010, ותביעות משפטיות, חלקן מאת חיילים שהשתתפו בקרב בטענה שהסרט שקרי וכולל האשמות שווא, שהגיעו עד בית משפט העליון. "אני עדין עובר תקופות סוערות בגלל הסרט. זה מתבטא במשפטים בלתי פוסקים ותביעות של חיילים נגדי, שהפסידו בתביעתם בבית המשפט העליון. לאחרונה תובע אותי חייל נוסף", הוא מספר.
הפעם, התובע הוא רס"ן (מיל.) נסים מגנאג'י שלחם ב"חומת מגן". לדבריו דמותו מופיעה בסרטו של בכרי. בכתב התביעה בסך 2.6 מיליון שקלים הוא טוען בין היתר כי 'אזכרו הישיר בסרט באמצעות צילומו על רקע דברי הנאצה השקריים והתמונות המבוימות מכוונים גם כלפיו בהיותו חלק מהלוחמים בקרב, גורמים לביזויו ולהשפלתו ולפגיעה קשה בו ובשמו הטוב". הדיון הראשון בתביעה יתקיים ב-30.4.17.
"אני עייף מהרדיפות", מודה בכרי, "אבל הייתי עושה את זה שוב בלי לחשוב פעמיים".
שילמת מחיר אישי כבד ביותר.
"הכל טוב אצלי, אל-חמד ללה. אדם שרואה עוול ושותק הוא כאילו שותף לו".
אתה בוודאי זוכר את ימי האינתיפאדה. אני לא יכולה לשכוח אותם, כמי שגרה על ציר האמבולנסים, שהובילו מאות פצועים והרוגים ישראלים לבתי החולים בירושלים.
"חלילה, אני לא מבטל את הסבל של הצד השני. אלה היו ימים נוראים ומדממים. אבל הסבל הפלסטיני היה כפול ומכופל, אפילו פי עשרה. כידוע לך, דם יהודי אינו אדום יותר מדם פלסטיני.
"אני מאמין שאלימות גוררת אלימות והמאבק בין ישראלים לפלסטינים צריך להסתיים בצורה תרבותית. אני מתנגד נחרץ לאלימות, כל חיי התנגדתי ואני אמשיך להתנגד לה. היא לא תפתור את הבעיה. צרך לטפל ולאחות את הפצע ולפתור את הבעיה, להפסיק את הכיבוש ואת ההתנחלויות".
אתה מאמין שזה יקרה?
"אחרי עמונה וחוק ההסדרה, לא נראה שזה מה שקורה בשטח. אם אתם רוצים שלום, תעזבו את הגדה", הוא מבהיר. "אי אפשר לאכול את האבטיח ולהשאיר אותו שלם.
"אבל אני עסוק בדברים יותר חשובים מעמונה וחוק ההסדרה. אני מתרחק מפוליטיקה, למרות שכל מי שהוא חלק מהארץ וקשור אליה יודע שכל דבר כאן הוא פוליטי. דבר אחד אני יודע בוודאות: מי שמנהל היום את המדינה לא עושה את זה טוב. הוא מזיק גם לעם היהודי הישראלי וגם לעם הפלסטיני".
בכרי נולד ומתגורר באל ב'ענה בגליל, נשוי ואב לשישה ילדים. בשנים האחרונות הוא ממעט להופיע בארץ ורוב זמנו הוא שוהה בחו"ל, שם הקריירה שלו נוסקת כשהוא מופיע בסדרות טלוויזיה ובסרטים. "בלית ברירה", הוא אומר.
כואב לך על כך?
"אני מרגיש נבגד מצד התרבות בישראל".
מה דעתך על יוזמות שרת התרבות מירי רגב?
"אני לא רוצה להיזכר בשרת התרבות הקודמת (לימור לבנת תבעה מ"צוותא" לא לתת במה לבכרי בעקבות מכתב ששגרה תנועת 'אם תרצו' בגלל הסרט 'גנין ג'נין'. ר.ק.) וגם לא לדבר על השרה הנוכחית. זה מתחת לרמה שלי".
השיחה עם בכרי מתקיימת בסופו של עוד יום צילומים בנצרת, לסרט "ואג'ב" (חובה) בבימויה של התסריטאית והבמאית אן מארי ג'אסיר, פלסטינית מבית לחם שחיה בארה"ב. הסרט מגולל את סיפורו של גבר (בכרי) שאשתו עזבה אותו והוא מסתובב בין מכריו לחלק הזמנות לחתונת בנו, שנלווה אליו. הבן בסרט הוא גם בנו הבכור בחיים, השחקן סאלח בכרי.
השבוע, בתום הצילומים, ימריא בכרי לניו יורק, שם ישתתף בהצגה "בנגזי ברגן בלזן", על פי ספרו של יוסי סוכרי, שתועלה בתיאטרון "לה מאמא" שייסדה הלן סטיוארט ז"ל, מחלוצות התיאטרון האוונגרדי בארה"ב. "במשך חודש וחצי נעלה 12 הצגות של המחזה. אני מקווה שנביא אותו גם לארץ. אני משחק בתפקיד האב היהודי שנספה בשואה", מספר בכרי.
אגב, זו אינה הפעם הראשונה שבכרי נוגע בשואה, גם בעבודתו האמנותית. בעבר הוא ביים ושיחק ביחד עם בנו סאלח בסרט הקצר "טיפות עינים". במהלך העלילה, הוא ובנו מטפלים בניצולת שואה ומטפטים לעיניה טיפות בעוד היא אינה יודעת שהמטפלים בה הם ערבים, מהם היא פוחדת פחד מוות.
באחד מראיונותיו בעבר, סיפר בכרי על ביקורו במחנות ההשמדה באירופה ואמר כי כשעמד מול תאי הגזים הרגיש שהוא רואה לנגד עיניו רצח של ילד קטן והיה בו כעס וכאב ושנאה כלפי הנאצים. עוד אמר אז כי "להתכחש לשואה זה להתכחש לאנושיות".
"אני מזדהה עם כל החלשים בעולם", אומר בכרי. "עם פלסטינים, ארמנים, כורדים, בוסנים. גם אני נמנה עם החלשים אבל אני לא חלש. מהחולשה שלי אני שואב כוח ואת הצדק והאמת. אני אוהב את הגישה של הצעירים הפלסטינים ישראלים של היום. אני מבין אותם, גם אני תמיד הישרתי מבט. אף פעם לא פחדתי".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם