הפּי הפּי ג'וי ג'וי: ג'וי ריגר הדבר הגדול הבא
עם תפקידים בסדרות הנוער המדוברות "החממה" ו"או בוי", ג'וי ריגר הייתה יכולה בקלות לזכות בתואר של כוכבת ילדים. אבל השחקנית הצעירה נחושה שלא לוותר על תפקידי עומק בתיאטרון, ומציגה הופעה מהפנטת כמוזיקאית מופנמת בסרטו של אבי נשר "החטאים"
כשהייתה בכיתה ו', החברים של ג'וי ריגר החליטו לעשות עליה חרם. הימים ימי טרום עידן הווטסאפ והפייסבוק, וריגר מצאה את עצמה בלי אפשרות של ממש להשיב מלחמה. רק בערב, כשעמדה על במת התיאטרון וגילמה את תפקידה העצוב של אלישבע בהצגה "מקווה", הדמעות מצאו את דרכן החוצה. באותה שנה קשה היא נאלצה גם להחמיץ אינספור אירועי בת ובר־מצווה, אירועים חברתיים וטיולים - הכול כדי לממש את חלום המשחק שלה.
בדיעבד, המאמץ והוויתורים השתלמו. בגיל 22 היא כבר נושאת על כתפיה רזומה מרשים. בכיתה ג' הגיעה כל הכיתה לראות אותה מככבת ב"ספר הג'ונגל", וכבר אז כונתה "ג'וי השחקנית". "אבל בהחלט היו רגעים שהייתי רוצה להיות סתם ג'וי מ־ג'3", היא מודה, "זה היה חסר לי".
אחר כך הגיעו כאמור ההשתתפות בהצגות תיאטרון, והפריצה הגדולה בסדרת הנוער המצליחה "החממה". משם דילגה ל"ג'וני ואבירי הגליל", ולתפקיד הראשי בדרמת הנעורים של yes, "או בוי". לאחרונה שבה לתיאטרון, להצגה "עמודי החברה", אבל ההצלחה הגדולה ביותר שלה עד כה היא ללא ספק הופעתה המרשימה בתפקיד הראשי בסרטו של אבי נשר "החטאים", המוקרן בימים אלו בקולנוע.
ריגר מגלמת את ספי, הצעירה מבין שתי אחיות שאפתניות ותחרותיות. האחות הבכורה ננה (נלי תגר) היא עיתונאית חושפת שערוריות שנשואה לעורך שבועון פרובוקטיבי, וספי היא מוזיקאית מחוננת ועצורה, שמנסה לעשות את דרכה בעולם הגברי והתחרותי של המוזיקה הקלאסית. הסרט מתרחש ב־1977, ובצל המהפך הפוליטי הגדול של אותה שנה עוברות האחיות מהפך משלהן: סודות מעברו של אביהם ניצול השואה מתחילים לצוץ, מה שמוביל לרצף אירועים בלתי צפויים בחייהן.
"החממה" ו"או בוי" הפכו אותך כבר מזמן לכוכבת נוער היסטרית. איך זה להשתתף בסרט למבוגרים, להיות כוכבת גם עבור ההורים של הילדים שמעריצים אותך?
"אני לא מתרגלת לזה. בכלל, המונח כוכבת רחוק ממני בכל קנה מידה. קשה לי עם המושג כוכבת נוער, כי לא חלמתי להיות כזו. הגעתי לאודישן כשחקנית ולא דמיינתי שום דבר חוץ מלעשות את הדבר שאני הכי אוהבת בעולם - לשחק. ובסוף באמת הגשמתי חלום, לשחק בסרט של אבי נשר".
למה דווקא אבי נשר?
"תמיד אהבתי את הסרטים שלו, גדלתי עליהם ונורא אהבתי לראות את השחקנים שלו ממצים את היכולות שלהם. הוא כותב תפקידים נפלאים. גם אצלי זה מה שקרה, הוא לקח דמות שכתב וקירב אותה לחיים שלי. הוא נתן לי הזדמנות לשחק מישהי שדומה לי".
ההכנה לקראת התפקיד כזמרת קלאסית דרשה מריגר עבודה קפדנית בצורה יוצאת דופן. במשך חצי שנה היא למדה פעמיים בשבוע פיתוח קול, פעמיים בשבוע נגינה על פסנתר ופעם בשבוע השתתפה בחזרה של מקהלה. "כבר בשלב האודישנים ידעתי שהתפקיד של ספי הוא זמרת אופרה קלאסית, מה שמצריך אימון של שנים. היו זמרות מקצועיות שהתחרו איתי על התפקיד ובאיזשהו שלב אבי אמר לי שאצטרך ללמוד פיתוח קול ופסנתר. אמרתי לו שאני לא חושבת שאני מסוגלת, ובוא נזייף את זה באיזה אופן - אני אעשה עם השפתיים ומישהי אחרת תשיר. אבי לא הסכים ובאמת במשך חצי שנה למדתי שבוע מלא שכולו בתחום המוזיקה הקלאסית".
היה שווה?
"בטח, לגמרי. הלכתי לראות בקונסרבטוריון סדנאות של זמרות קלאסיות. מעבר לכך שלמדתי לשיר, זה עיצב לי את כל ההתנהגות בתור ספי. אימצתי את היציבה, את האופן שבו הזמרות עומדות ומדברות. הסתכלתי עליהן וראיתי איך השירה משפיעה על כל נים בגוף, על הצורה שבה הן מתקשרות, מדברות. זה כמו כדורגלן או רקדן שהמקצוע שלו משליך על כל החיים שלו. אני שמחה שהתעקשתי על זה, כי ספי הייתה יכולה לצאת לגמרי אחרת, אפילו לא אמינה".
וספי יצאה אמינה, ועוד איך. על המסך הגדול ריגר מהפנטת, והביקורות המחמיאות שהכתירו אותה ככוכבת לא איחרו לבוא. למרות שהעלילה מתפתלת כמו בסרט הוליוודי, היא מבוססת על סיפור אמיתי ונכתבה בהשראת מערכת היחסים של המלחינה הישראלית אלה מילך־שריף, אשתו של המוזיקאי נועם שריף, עם אחותה, מבקרת התיאטרון המנוחה שוש אביגל, שהייתה נשואה לכתב הראשי של השבועון "בול", עמוס גפן. כחלק מההכנות לסרט נפגשה ריגר עם אלה מילך־שריף שאת דמותה היא מגלמת, היחידה מבין הדמויות עליהן מבוסס הסרט שעודנה בחיים.
מלחיץ לשחק דמות אמיתית?
"היה ברור לכל הצדדים שאני לא הולכת לשחזר אותה. אלה היא בלונדינית עם עיניים כחולות, ואני ממש לא. כן היה לה חשוב שאני אעביר את הרצינות שלה ואת הרגישות שלה. לא ניסיתי לחקות אותה בשום צורה, אבל הרגשתי אחריות. אלה הייתה כל כך מרוגשת מהתהליך. לראות את המשפחה שלך קמה לתחייה זה דבר מדהים.
"היו הרבה מפגשים איתה. בין היתר היא באה לשמוע אותי במקהלה. פחדתי כי ידעתי שאני מזייפת, ולא רציתי שהיא תתאכזב ממני, אבל הייתה לנו כימיה מיוחדת, חיבור מאוד נעים. התרגשתי לספר סיפור של מישהי אחרת. ומצד שני גם היה לי כיף לצאת מהחצאית והגולף של ספי ולהיכנס לג'ינס וטי־שירט ולחזור לבחורה הקלילה שאני ביומיום".
היה כיף להרגיש בסבנטיז?
"בתל־אביב כולם רוצים לחזור אחורה בזמן לתקופה של שנות השבעים, ואבי נשר מת על זה כי זו תקופת הזוהר שלו. לכל אורך הצילומים הסטים היו מדהימים, אבל הסט שהכי הפתיע אותי היה זה של מערכת העיתון שננה עובדת בו. הם שחזרו את התקופה באופן מדהים עם תמונות על הקירות ומגזינים מאותו הזמן. זה היה כמו להיכנס לאיזה משחק מחשב שלוקח אותך אחורה. יש משהו מיוחד בעבודה על סטים תקופתיים".
את התפקיד הראשי חולקת ריגר עם נלי תגר, אחותה הקולנועית. תגר, שחקנית מוערכת עם רזומה עשיר שנצרבה בזיכרון בעיקר כדפי מהסרט "אפס ביחסי אנוש", משחקת את ננה, בת דמותה של שוש אביגל, חוקרת התרבות והעיתונאית המושחזת שזכתה לכינוי "המרשעת של התיאטרון" בשל הביקורות הקטלניות שכתבה.
"נלי היא שחקנית מדהימה", מפרגנת ריגר, "היא בחורה מאוד חכמה והיא לימדה אותי המון. אנחנו חברות מאוד טובות. היא מצחיקה, אינטליגנטית, חכמה וחריפה".
מלחיץ לשחק לצד מישהי שכבר כיכבה בלא מעט סרטים וסדרות?
"כן, פחדתי שאני לא אהיה ברמה שלה, שהיא תתאכזב. חשבתי שהיא תרצה שמישהי אחרת תעשה את זה".
היחסים בין השתיים החלו דווקא ברגל שמאל. חלק מהסרט צולם בפולין, וביום הטיסה הגיע רכב של ההפקה לאסוף את ריגר. אלא שהיא לא התעוררה, ותגר עלתה לביתה ודפקה ארוכות על הדלת."היא עמדה בכניסה לבית וצעקה עליי בצחוק: 'איזו טעות של מתחילה, היה ברור שתפשלי. כל כך מצחיק לא לקום לטיסה הכי חשובה בחיים שלך'. אבל כשהגענו לשדה היא כבר ניגשה אליי ואמרה לי 'שכחתי את הארנק בבית. יש מצב שתלווי לי כסף?' ואז צחקתי עליה בחזרה".
הצוות נשאר בלודז' 21 יום, והשהייה בעיר שכוחת האל ("לא תגידי בוורשה, שנהייתה קולית וטרנדית. בלודז'!") גיבשה את הצוות הישראלי. "אבודים בלודז', זה מה שזה היה. אני ונלי נורא התחברנו. את תקועה במלון, יש כמה מסעדות סבירות וכמה חנויות בגדים שאת ממצה אחרי סיבוב אחד, אז לא ממש נשאר מה לעשות חוץ מלשבת ולדבר".
בין היתר קיים הצוות הישראלי לא מעט שיחות עם הצוות הפולני, ובשלב מסוים הם התחילו לדבר גם על הפיל שבחדר - השואה. "הבנתי שהם מרגישים איזה סוג של אחריות גדולה במיוחד לדבר על זה", מספרת ריגר, "אני דווקא הגעתי ממקום קומי, ניסיתי לשבור את הקרח. סבא שלי ניצול שואה, איבדתי משפחה בשואה, ודווקא בי היה משהו קליל וציני. הם מצדם חששו לפתוח את הנושא, היה מעניין לראות את זה".
באחד הימים רוססו כתובות נאצה על הסט, וצוות השחקנים התבקש שלא להגיע למקום: "לא ראיתי את זה, אבל התקשרו לספר ונורא פחדנו. כשדיברתי עם הצוות הפולני הם הרגישו ממש רע, ואמרו לי שלא כולם כאלו ושזו רק קבוצה קטנה שחושבת ככה. ממש העציב אותם שנאלצנו לחוות אירוע מהסוג הזה".
היא גדלה בהרצליה, בת להורים שעלו לארץ מבלגיה, ויש לה שתי אחיות ואח. בשעה שבסרט היא משחקת את ספי, הבת הקטנה, בחיים היא דווקא הבכורה, תפקיד שהיא ממלאת בהצלחה מהולה בחרדה: "אין על אחים, המפגש הזה של אופי נורא שונה בתוך משפחה זה דבר מדהים. אני לומדת כל יום להיות בכורה. זה קשה, כי אני הולכת עם דאגה בגוף שכולם בסדר וכולם מסתדרים, אבל לא יודעת אם לכל האחים הבכורים יש את זה".
ואיך היה לשחק את האחות הקטנה?
"מדהים, כי ספי היא דמות שמאוד קרובה למי שאני במציאות. אני אוהבת שכולם בסדר ושאף אחד לא רב עם השני. אני באה ממקום מרצה - מעדיפה שאנשים יהיו שמחים ולא יריבו. ברור שלפעמים יש דברים שצריך להתמודד איתם ולכעוס ולהיות עצובים, לפתור אותם ולא לטאטא מתחת לשטיח כמו שספי עושה".
ההורים בסרט מסתירים מבנותיהם סוד אפל. יצא לך להיתקל פעם בהסתרות?
"באתי מבית שהכול בו פתוח מאוד ומדובר, ואני חושבת שדווקא זה נתן לי את האפשרות להבין את הקיצון הזה. כמי שבאה מבית נטול סודות, היה לי קל להבין מציאות הפוכה לגמרי".
ואם כבר משפחה, מה מקור השם המיוחד ג'וי?
"אמא שלי שמעה אותו והוא מצא חן בעיניה. קשה לגדול עם שם כזה מחייב, כולם תמיד מצפים ממני להיות שמחה".
את הקריירה הבימתית שלה החלה בגיל שש, כשראתה בערוץ הילדים קריאה לאודישן לתפקיד מוגלי. מוקסמת מהאפשרות שתשחק על הבמה כשלגופה תחתוני מוגלי אדומים, היא פנתה בלי ידיעת הוריה והשאירה פרטים. כעבור מספר ימים קיבלה אמה שיחת טלפון ובה עדכנו אותה ש"הבת שלך רוצה להיות מוגלי. זה לא יקרה, אבל היא יכולה לבוא ולעשות אודישן לתפקיד באנה". ריגר התקבלה, ומשם נסללה דרכה אל הבמה. מצוידת באמא שהייתה מסיעה אותה בין החזרות לאודישנים ("לא היה אז ווייז, היו לה מפות באוטו"), היא החלה לקבל עוד ועוד תפקידים. היא שיחקה ב"צלילי המוזיקה", ובמשך חמש שנים כאלישבע ב"מקווה". הבגרות הרבה שהיא מפגינה קשורה ככל הנראה לכך שבזמן שבני גילה השתתפו במסיבות כיתתיות, היא נסעה בכל רחבי הארץ והאזינה לשיחות של השחקניות המבוגרות: "שמעתי מה הן מכינות לצהריים ואיך הן משחקות גם כדי לפרנס, בזמן שאני הייתי ילדה שחזרה הביתה לאבא ואמא".
כיום ההורים שלה כבר לא מסיעים אותה ממקום למקום, אבל עדיין תומכים וגאים בה מאוד: "נורא כיף להם. לכל הילדים יש חלומות גדולים, ובתור הורה אתה לא יודע אם יצליחו להגשים אותם. אני מימשתי את עצמי מהר מאוד. עוד לא הגשמתי את כל החלומות שלי, אבל אני בהחלט מרגישה בת מזל".
את שנות התיכון העבירה ב"תלמה ילין", תקופה פחות זוהרת בחייה. "שם פתאום לא הייתי בטוחה שאהיה שחקנית. לא כל כך פרגנו לי. כולם מסביב היו נורא מוכשרים וטובים, כמעט לא נתנו לי תפקידים מאתגרים, אלא באופן טבעי את תפקיד הטום בוי המגניבה. לא ממש הרגשתי שלמדתי משחק שם".
בצבא שימשה כעורכת וידאו ב־8200, ועוד קודם לכן קיבלה את התפקיד שהפך אותה לכוכבת ילדים ב"חממה", תוכנית הנוער ששודרה ב"ניקלודיאון". התוכנית זכתה להצלחה אדירה וריגר למדה שביקור בקניון או בפארק בשעות עמוסות עלול להיות משימה מאתגרת: "זו ארץ קטנה וכשאתה מגיע לתל־אביב, זה לא כמו ללכת בלוס־אנג'לס. תמיד יזהו אותך. אבל זה מדהים להיות כוכבת נוער, כי ילדים מעניקים אהבה ללא תנאים. הם הקהל הכי אוהד ומחבק ותמים. אני הולכת ברחוב ומקבלת חיבוקים".
ריגר מגיעה לריאיון היישר מהצילומים לכתבה, היא לבושה בסניקרס, ג'ינס וסריג שחור פשוט. "איזה כיף שלא הייתה סטייליסטית", היא מצהירה, "אני לא אוהבת את הבגדים שהן בוחרות לי. הכי כיף להצטלם כמו שאני. אני בחורה שמאוד לא אוהבת להתלבש, אני לא מתאפרת, בכלל לא הולכת עם שמלות, בקושי מסתדרת עם נעלי עקב. תמיד צוחקים עליי שאני לא נשית, ואני אוהבת את זה. תמיד הייתי כזאת שהולכת עם נעלי ספורט ומשחקת כדורגל עם הבנים. בגלל זה מלבישים עליי תפקידים כאלה, כי להיות טום בוי זה משהו שקשה מאוד לזייף. בחורה שהיא נשית תדאג תמיד לשים את הליפסטיק שהיא אוהבת, גם כשהיא מגלמת דמות נערית".
בסדרה או בוי, ריגר לוקחת את תפקיד הטום בוי צעד אחד קדימה ומגלמת את דמותה של עלמה, תלמידה בתיכון לאמנויות, הנאלצת להתחפש לבן כדי להתקבל ללהקת הבנים המפורסמת בישראל, על מנת לכסות חובות שצברה אמה. העלילה מסתבכת כאשר עלמה נכנסת לחייהם של חברי הלהקה גם כבן וגם כעלמה. "התפקיד של עלמה גרם לי להבין כמה השפעה יש לי על הנוער. המסר של עלמה הוא שאתה יכול להיות מה שאתה רוצה, העיקר שתהיה ישר עם עצמך, ושתהיה בנאדם חיובי. אני מאד אוהבת את התפקיד הזה כי יש לו מסר חשוב לילדים ונוער".
בעקבות סכסוך בין יוצרי הסדרה לא שודרו שלושת הפרקים האחרונים של העונה הראשונה, והם הוקפאו עד להחלטת בית המשפט בנושא. "הסוף של העונה מותח בטירוף ומדהים", מגלה ריגר, "חבל לי שזה הוקפא, אבל אלו מלחמות שגדולות ממני ומכל היוצרים של הסדרה".
את עובדת על הסט עם כמה מכוכבי הנוער הגדולים ביותר. החברות ממשיכה גם בחיים האישיים?
"כמובן, יש לי המון חברים שחקנים: גפן ברקאי, גאיה שליטא־כץ, דר זוזובסקי ועוד רבים וטובים".
ממה את נהנית יותר, מצילומים של סדרה או סרט?
"הקצב אחר לגמרי. כשמצלמים סדרות נוער אתה יכול לצלם שלושים סצנות ביום, זה קצב פסיכי. כשמצלמים סרט הכול אמנותי יותר. אתה לוקח את הזמן בכל סצנה ואתה יכול לחשוב. אני מצליחה ליהנות בשני המצבים".
בימים אלו היא כאמור חזרה גם לבימת התיאטרון ומשחקת בהצגה "עמודי החברה". למרות שהיא כבר ממש לא טירונית בעולם המשחק, ריגר עדיין מתלבטת האם עליה ללמוד את המקצוע באופן מעמיק יותר. "נבחנתי לניסן נתיב וליורם לוינשטיין", היא מגלה, "אבל אז התקבלתי לתיאטרון ונאלצתי לוותר על הלימודים. עכשיו אני צריכה לחשב את התפקידים שלי קדימה. לא פשוט לעצור את הקריירה, ומצד שני חשוב ללמוד. בינתיים אני לומדת מהפרטנרים שלי למשחק ומהבמאים, קשה להגיד מה תורם יותר".
תפקיד חלומותייך?
"אני מתה על כל התפקידים של אמה סטון וג'ניפר לורנס. הייתי שמחה לעשות כל תפקיד שהן עושות וגם לעשות תפקידים ראשיים בתיאטרון".
ואהבה יש?
"אני בזוגיות. אהבה גדולה ויפה ונעימה, ואני מקווה שהיא תימשך לנצח. יותר מזה אני לא מעוניינת להרחיב כרגע".
בשעה שבנות גילך עוד ממלצרות לפרנסתן, יש רוגע בעובדה שכבר הספקת להרוויח יפה?
"זה תחום מתעתע ונורא מפחיד. אני לא חיה עכשיו חיים של עשירים בגלל שאני מרוויחה יותר. אני יכולה עכשיו להרוויח, ועוד חודש לא לעשות כלום. לכן אני מנסה לשמור על הכסף ולהשקיע אותו. אז אני לא אדפוק מלא נסיעות לחו"ל או אקנה לי המון בגדים".
מה את כן אוהבת לעשות בשעות הפנאי?
"אני אוהבת לאכול במסעדות, אוהבת את הים ואפילו הייתי מדריכת צלילה. אני נהנית לבלות עם משפחה וחברים, אני בנאדם שמכייף, ואני לא צריכה דברים גדולים. אנשים אומרים לי: 'איך לא טסת שנה?', אני מסבירה להם שזה לא חסר לי. חוץ מזה, הייתי בלודז'!
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם