היא רק רוצה לכתוב: תורת היחסים של גילית חומסקי
היא עזבה את האקדמיה לטובת התמקדות בכתיבה, אבל עכשיו גילית חומסקי חוזרת אל מסדרונות האוניברסיטה כדי לגולל את סיפורה של מערכת יחסים טעונה בין מרצה נערץ לתלמידה שקדנית. בריאיון לרגל צאת ספרה החדש היא מספרת על הפער בין חייה האישיים לבין מה שהחליטה לחשוף בכתיבה, על הסכנות הטמונות בהערצה עיוורת ועל הסיבה שבגללה כבר לא אכפת לה מה יכתבו עליה בעיתונים
כשהסופרת עמליה טראו מוציאה את ספרה החדש, היא מתראיינת לעיתון כדי לקדם אותו. תחילה שואלת אותה העיתונאית הצעירה כמה שאלות יוצאת דופן, אך מהר מאוד עובר הריאיון לתבנית המוכרת של שאלות שחוקות. "השאלות הן תמיד אותן שאלות ועיתונאים הם תמיד חדשים", חושבת לעצמה עמליה.
השורות הללו, הלקוחות מספרה החדש של גילית חומסקי, הופכות את ההכנות לריאיון עמה למאתגרות במיוחד. האם אצליח לחרוג מהשטאנץ העיתונאי השבלוני שחומסקי מציירת בספרה? במקום להסתכן, אני מעבירה את הכדור אליה.
מה היית שואלת את עצמך, אילו את היית בתפקיד המראיינת?
"זאת שאלה טובה. יש סיכוי שגם אני הייתי שואלת אותה את השאלות הבנאליות".
ואחרי השאלות הבנאליות?
"אני חושבת שהייתי שואלת אותה אם היא באמת סופרת או מתחזה".
ולך, אחרי ארבעה רומנים שכתבת ופרסמת, יש ספק אם את סופרת?
"אין לי ספק שאני סופרת, אבל האם למה שאני כותבת יש קיום בתור ספר? זו שאלה שאני שואלת את עצמי בכל פעם מחדש, כי בכל ספר עולה החשש שאף אחד לא יקרא אותו. כתיבה ופרסום הם שני דברים שונים; כשכותבים משהו הוא לא בהכרח יגיע לדפוס, ואני תמיד תוהה אם הדברים האישיים שכתבתי יעניינו מישהו. הספר הקודם, 'גחליליות', הצליח מאוד, וקוראים שלחו לי מכתבים וביקשו שאכתוב עוד. פחדתי לאכזב אותם", היא אומרת.
הספר החדש, "על אהבה אני רוצה להגיד" (ידיעות ספרים), מגולל את סיפור הקשר בין יהושע ברינגר (יושי), מרצה נערץ ושופע קסם אישי, לעמליה, צעירה חובבת ספרות. בהמשך הופכים השניים לשותפים לכתיבה וליצירה, ולבסוף הם נפרדים לשנים ארוכות.
קשה להתעלם מהדמיון בין חומסקי לבין הדמות המאוירת על כריכת הספר. תוסיפו לכך את העובדה שהריהוט בתמונה כמעט זהה לזה שבסלון ביתה בגבעת־שמואל, ולא תוכלו להימלט מהשאלה אם מדובר בסיפור אישי, אולי האישי ביותר שכתבה מעודה. "כן. למרות שאמרתי את זה גם על 'גחליליות', הפעם זה אפילו יותר אישי. למרות שהסיפור לא דומה לי מבחינת הביוגרפיה, מבחינת ההלך הנפשי הוא הכי אישי".
מפחיד לשפוך את הקרביים על הדף?
"לא. סופר תמיד יכול לעמוד בעוז ולומר 'אני סופר, המצאתי את זה'. זה לא הדבר הכי מפחיד. הדבר הכי מפחיד הוא שיגידו לו שזה לא עבד".
חומסקי (38) גדלה בבני־ברק במשפחה דתית לאומית, וכבר מגיל שש כתבה שירים. אחרי מסלול קלאסי של אולפנה, שירות לאומי ותארים בבר־אילן, היא החלה לכתוב שירה ופרוזה. מאחוריה רזומה של שלושה ספרי שירה וארבעה ספרי פרוזה, האחרון שבהם, גחליליות, נכלל כאמור עם צאתו ברשימת רבי המכר והופיע ברשימה הארוכה של מועמדי פרס ספיר לשנת 2013.
חומסקי של "על אהבה אני רוצה להגיד" היא כבר לא הצעירה המבטיחה אלא הסופרת שמקיימת, והיא מודעת לכובד האחריות. "בעבר הזמינו אותי ואת בני דורי לפאנלים על תקן 'הסופרים הצעירים והמבטיחים', והיום אני אומרת - יש דור צעיר אחרינו. בני גילי, הסופרים והמשוררים ועורכי הדין והמהנדסים, אנחנו אלה שעושים את הדברים. זה השלב שלנו בחיים. זה מגיע עם מחיר גדול, כי לפני עשר שנים כשהייתי סופרת מהוססת ומתחילה כולם אהבו לעזור לי, כי הם לא הרגישו מאוימים. הם רצו לעזור לילדה שרצתה לפרסם ספר. המקום שלי היום הוא מקום קצת אחר, ולהפתעתי אני מגלה שיש אנשים שמגיבים אליי אחרת. אנחנו כבר קולגות, והמשמעות היא שהליטוף הוא לא אוטומטי".
יש תחושת אחריות שמתלווה לתובנה שאת שייכת עכשיו לדור שעושה, שיוצר?
"כן. אנחנו העולם. הדברים שאנחנו נכתוב ונעשה הם הדברים שאנשים ישתמשו בהם בעתיד. החברים שלי היום הם מורים, אלו שמחנכים את הדור הבא, אי אפשר להתעלם מהחשיבות של זה. אני, אגב, מאוד לא מאוימת מהדור הבא, אלא מרותקת אליו. אני חושבת שזה דור שמקבל עולם הרבה יותר מתוקן ממה שאנחנו קיבלנו. העולם תמיד היה אכזר, אבל להם יש מהפכת אינטרנט שתשנה את פני הדור. פעם, לילדה כותבת שאהבה ספרים היו שלושים חברות בכיתה ושתיים מתוכן שיכולות לדבר על ספרים. היום היא הולכת לאינטרנט ויש לה קהל ענק לדבר איתו. זה דבר נפלא".
אני מבקשת מחומסקי לעצור לרגע את שטף דיבורה כדי לגבות את הריאיון במחשב ובמכשיר ההקלטה, ומעירה חצי בצחוק־חצי ברצינות: "כדי שלא יקרה לי מה שקרה לעמליה, כשחצי ספר נמחק לה במהלך העבודה". מתברר שפגעתי לחומסקי בנקודה רגישה.
"זה קרה לי באמת, וזה עוד לפני החצי שמחקתי בכוונה. הספר היה אמור להיות ארוך יותר, אני אישית אוהבת ספרים ארוכים ושמנים וכשאני קוראת אלף עמודים זו מבחינתי חגיגה. אבל מחקתי חלק גדול מהספר מתוך התקף של 'למה בעצם אנשים צריכים לקרוא מחשבות ורגשות שהם פנימיים ולא הכרחיים לספר'. קיים גבול דק בין כתיבה אישית שהיא לב הספר, לבין כתיבה אישית שלא מעניינת אף אחד. בדיעבד, אני לא יודעת אם המחיקה הייתה הברקת עריכה גאונית, או בולמוס רגעי של חוסר ביטחון. כשאני קוראת ספרים של אחרים, מעניין אותי כל בדל מחשבה. אבל כשזה מגיע אליי, לא הרגשתי שראוי להציף את הספר בגודש אישי".
כמו סיפור האהבה־הערצה בין עמליה ליושי, גם לחומסקי עצמה היה יושי משלה, איש תרבות שהעריצה ונדדה אחריו בערבי תרבות כשכולם מסביבה פנסיונרים והיא התיכוניסטית היחידה.
"יש יושי אמיתי בחיי, אבל הספר לא מבוסס דווקא רק עליו, כי ראיתי את התופעה הזאת סביבי המון. לכל מי שאני מכירה יש יושי משלו. כתבתי בעבר כתבה למקור ראשון שעסקה בנושא של גיבורים מאכזבים, כי הנושא הזה העסיק אותי מאוד. אחד המרואיינים סיפר שם על רב שאכזב אותו, בעצם אכזב את כולנו, והוא אמר שם דבר מפתיע: לדבריו, הוא לא התאכזב מהפרשה שהייתה בחדשות, אלא דווקא בגלל סיטואציה מקומית וקטנה ואישית. הזדהיתי מאוד עם מה שהוא אמר, כי חוויתי אותו דבר עם יושי שלי. לא הדברים הגדולים שוברים לנו את הלב, אלא דווקא הקטנים. גם אצלי זה קרה בסיטואציה לא גדולה ודרמטית, אלא ברגע של התפכחות כשהוא עשה משהו קטן ורכלני שבבת אחת הפך אותו משמש לאדם בשר ודם.
"בפן האישי, אצטרך לאכזב ולומר שהסיפור עמליה ויושי לא מועתק כמו שהוא מחיי. כן היו אנשים שהערכתי בתחילת הדרך, אבל ככל שההיכרות העמיקה, נפרמה ההערצה והפכה לאכזבה. ככל שהקשר מתהדק, אתה מגלה עוד דברים שאותם אתה כבר לא מעריץ. אבל בסופו של דבר גיליתי שלמרות האכזבה, רגשות הם עניין מורכב ולא דיכוטומי. אפשר גם וגם".
בעולם הדתי הנושא הזה משמעותי במיוחד, עם ההערכה־הערצה שקיימת סביב רבנים כריזמטיים.
"רב נערץ הוא באמת המקבילה של מרצה נערץ באקדמיה. יש כל מיני סוגים של קדושים, ואני לא חושבת שמישהו צריך אותי כדי לפקוח עיניים בנושא הזה. אנחנו דור שהרבה גיבורים שלו נפרמו לנגד עיניו. כשפרשייה לא נעימה על רב מגזרי מתפוצצת, ההרגשה היא של אבל ואובדן אמיתי. אני מאמינה שיש, ותמיד יהיו, אנשים ראויים ונערצים, וטבעי ורצוי לשאת אליהם עיניים. אבל כדי לא ללכת לאיבוד, כדאי לזכור שגם הם בני אדם, וגם אנחנו. גם אנשים נערצים יכולים ליפול, והערכה למישהו לא אמורה לבטל את הקול האישי. נדמה לי שהיום אני דווקא יותר אופטימית, כי החיפוש בימינו נעשה מדויק יותר. אנחנו מבדילים בין עומק לכריזמה, ופחות נוטים להערצה אוטומטית".
איפה עובר הגבול בין הערצה לאהבה?
"שאלה טובה. אני לא בטוחה שאני יודעת את התשובה. אהבה היא תמהיל עדין, ובכל מערכת יחסים, לאו דווקא רומנטית, יש אלמנטים של חיזור ומשיכה, דחייה והערצה ואכזבה. אני חושבת שכשאוהבים מישהו ורואים אותו נכשל, הנטייה היא להצטער איתו ולא להתנער ממנו. וזה כנראה ההבדל".
עמליה ויושי, גיבורי הספר, עוסקים שניהם בעולם הרוח, אך ככל שהעלילה מתקדמת, מגדל השן של הפרופסור לספרות והסופרת הולך ומתמוסס. חומסקי עצמה השלימה שני תארים במדע המדינה והתחילה דוקטורט בספרות, אך הפסיקה את הלימודים כי גילתה שבשלב זה של חייה היא בעיקר מעוניינת לכתוב פרוזה ולא עבודת חקר. בעידן שבו פקולטות למדעי הרוח נסגרות והולכות, חומסקי מאמינה שעוד יבואו לתחום הזה ימים טובים. "אני לא חושבת שעולם הרוח הולך להיעלם. לדעתי, זה לא נורא שאנחנו עושים חשיבה מחודשת על חיי הרוח. אני לא יודעת כמה אנשי רוח יצאו מהמחלקות הנטושות שנסגרו בסופו של דבר. העולם השתנה והעומק הרוחני השתנה, ולא נורא אם נפסיק לשמר את מה שהיה לפני חמישים שנה, ועל בסיס דברים שכבר נלמדו נתחיל לפתח תובנות חדשות".
מה צריך להשתנות?
"כל העיסוק ברוח קצת הסתאב והתקבע במקום בינוני. כשהייתי בבית ספר לא חינכו אותנו להצטיין במדעי הרוח או בעולם הרוח, אלא להשקיע בדברים 'אמיתיים' כמו מחשבים, מתמטיקה, אנגלית. כבר בתיכון, המחלקות ההומניות נחשבו למקום שאליו הוגלו האנשים שלא הצטיינו במה שחשוב באמת. לימודי ספרות ותרבות ויהדות וכל מה שקשור לרוח לא אמורים להיות ברירת המחדל של המדעים המדויקים, לא בתיכון ולא באוניברסיטה. לא נראה לי נורא שהמצב הזה התפרק; מצוינות במדעי הרוח היא נצרכת וחיונית לעולם ממש כמו מדעים מדויקים. אנחנו צריכים את המצוינים, וזה דורש יכולת והשקעה".
לפני שלוש שנים עלתה חומסקי לכותרות עת הייתה חברה בוועדת פרס לנדאו של מפעל הפיס בתחום השירה. הוועדה בחרה להעניק את הפרס ליצחק לאור, חרף התנגדותה של חומסקי מבחינה "שירית ומוסרית" בעקבות הטענות שעלו נגדו על הטרדה מינית. חומסקי פרשה מהוועדה, ובעקבות הסערה הציבורית שעוררה פרישתה בוטלה הענקת הפרס ללאור.
הצלחת למוטט את זכייתו של לאור וקראת תיגר על הוועדה. זה משהו שלא היה קורה לפני עשרים שנה?
"לפני עשרים שנה היו נורמות אחרות, מבחינת יחס לנשים ומבחינת התנהלות במוקדי כוח. אני לא יודעת אם המונחים של מלחמה וניצחון מתאימים כאן, זה יותר תהליך טבעי. כשמגיע דור חדש הוא תמיד יכול לבחור בין ללמוד את השפה שהוא ירש מקודמיו, לבין לשנות אותה. אגב, כשפרשת לאור התפוצצה הייתי באמצע כתיבת הספר, בחלק שבו יושי, המרצה הנערץ לספרות, מואשם ביחס לא הולם לסטודנטיות. ככה זה תמיד. כשכותבים משהו פוגשים אותו במציאות. בעיניי הסימנים האלו הם נסים קטנים, שמעידים שזה הספר הנכון".
בימים אלו כותבת חומסקי סדרת טלוויזיה, שאת תוכנה היא מסרבת לפרט. "הייתי לפני כמה זמן בהרצאה בפני תיכוניסטים, והשאלה הראשונה שלהם הייתה אם אני חושבת לכתוב לטלוויזיה. פעם לא היו שואלים את זה - היו סופרים והייתה טלוויזיה, ואלו היו שתי מפלגות עוינות. איזה כיף להם שהעולם שלהם מלא יצירות מורכבות. הטלוויזיה והקולנוע הם היום יצירות לכל דבר, ואני מחכה לסרט החדש של סידר כמו שאני מחכה לספר החדש של מרגרט אטווד. אמנות אמורה להגיד לנו משהו על החיים, והתנועה בין המדיומים לא מחסלת את האמנות, להפך".
הטלוויזיה תופסת מקום של כבוד גם בספר החדש. בשלב כלשהו במהלך העלילה, עמליה מרעננת את קריירת הספרות שלה כשהיא מצטרפת בתור שופטת לריאליטי "הקול הבא", העוקב אחרי סופרים צעירים במסעם להוצאת ספר ראשון, מעין "כוכב נולד" בגרסת החנונים. חומסקי עצמה מאמינה שיש היום עודף של סופרים שמוציאים לאור יותר מדי ספרים מיותרים. "אני מפרגנת לדור הצעיר, אבל מצד שני יוצאים המון ספרים מיותרים ואני חושבת שמי שאחראי לכך הם המבוגרים האחראים. צריך ללמוד לנווט ולכוון, כי לא כל דבר ראוי לצאת לאור. בתור קוראת, זה מאוד מקשה עליי את הקריאה. פעם הייתי קוראת כל ספר ישראלי שיצא. היום יוצאים כל כך הרבה ספרים, שרובם לא באמת מחייבים קריאה. הפשע הזה מפריע לצעירים לפרוץ, כי אנחנו כבר לא סומכים עליהם שהיצירה שלהם מוצדקת".
מה היית עושה אילו את היית המבוגר האחראי?
"לקטורה כבדה יותר ותהליך עריכה קפדני. יש אמנם טענה שיש קהל לכל הספרים ולמה לא שכל אחד יפרסם וכל אחד יבחר לו מה שמתאים לו, אבל אני הייתי מפעילה סינון משמעותי ומוציאה הרבה פחות ספרים".
יש סיכוי שריאליטי כמו "הקול הבא" יעבוד במציאות?
"זה יכול לעבוד, וזה יקבל את התגובות שעמליה קיבלה; יהיה מי שיבוז לרעיון, ובמגדלי השן יורידו את הדגל לחצי התורן. הציבור הרחב היה בהחלט נהנה לצפות בתוכנית כזו, והביקורות היו כותבות כמובן שזה רדוד. היום אנחנו כבר לא כל כך מושפעים מהביקורות האלו".
למה?
"החונטה הוותיקה התפרקה, מגדל השן התפרק, האליטה התפרקה. אני לא יודעת אם יש לנו אליטה חדשה ואם בכלל תהיה לנו, כי גם האופן שבו אנחנו חווים את העולם השתנה. מה שעוד השתנה, ואת זה אני חווה על בשרי ממש בימים אלו עם הספר, זה התלות במבקרי הספרות. בספר, עמליה כבר לא נזקקת למבקרים, היא מגלה שהיא לא צריכה את האישור מהאליטה הישנה. להפתעתי ולשמחתי זה בדיוק מה שקרה עם הספר שלי: הוא עדיין חדש, רק שבועיים־שלושה בחוץ, וכבר אנשים מציפים לי את הפייסבוק בהודעות מרגשות ואוהבות, כותבים לי ביקורת ואני רואה שהם קראו את הספר לעומק.
"פעם, כשהייתי נערה, הייתי קוראת ראיונות עם סופרים שבהם הם היו אומרים 'אני לא צריך פרסים, הפרס האמיתי שלי זה אהבת הקהל'. בתור נערה צעירה קצת בזתי להם, ואמרתי בלב שכנראה הם לא קיבלו מספיק פרסים. היום, כשכבר קיבלתי פרסים והכרה מהאליטות, אני מבינה כמה שהם צדקו ומרגישה אותו דבר. בספר הזה אנשים כבר עקפו את הביקורת, ולמעשה בעצם לא חיכו לה, הם קנו את הספר והם יוצרים קשר בלתי אמצעי איתי. זה אושר גדול בשבילי כי הספר עושה מה שספרות צריכה לעשות - לגעת באנשים, לעורר אצלם עניין ושיח".
אז את כבר לא כוססת ציפורניים עד לביקורות?
"אני כבר לא היסטרית מה יכתבו באיזה עיתון, כי העולם כבר לא עובד ככה. הקוראים שלי מדברים ישירות איתי. וקוראים זה את זה. פעם היו שלוש ביקורות בשלושה עיתונים, היום כותבים עלייך בפייסבוק, בטוויטר, אפילו באינסטגרם. אנשים שלחו לי תמונות של הספר בפינלנד, בהודו, וזה מרגש. ביקורת טובה כמובן תתקבל בברכה, אבל היום כבר יש לי את הקוראים שכותבים בעצמם. גם אם בעוד חודש יכתבו עליי משהו לא טוב, אני כבר יודעת שהספר הזה נוגע לקוראים שלו בלב".
אקו"ם