הזירה הלשונית: נטלי פורטמן זורמת חבל על הזמן
הבלגן הרוסי אומץ על ידי היידיש, אי הסדר הפרסי קפץ מהמרפסת והמניאק האנגלי בכלל מגיע מערבית. הזירה הלשונית חיה בסרט, חוזרת אלף שנה אחורה לתשתית הדקדוק העברי
השחקנית הישראלית-אמריקנית המצליחה נטלי פורטמן בחרה להכניס את אומות העולם אל סודות הסלנג הישראלי בסרטון בן דקה וחצי בסרטון של המגזין ווניטי פייר. נטלי בחרה להציג עשרה מונחי סלנג המסתובבים בחלל הישראלי בעשורים האחרונים: לזרום; איזה באסה שתורגם - it sucks; חבל על הזמן, שתורגם מילולית ל-pity about the time; על הפנים שתורגם מילולית ל- on your face; זין שהוא באנגלית dick וגם – כפי שהסבירה נטלי - אות באלף-בית; חי בסרט, שהוגדר דרמתי או לא מציאותי; בן זונה; בלגן; מניאק שהוצג כמילה באנגלית; ולסיום – לחיים, טו לייף.נטלי פורטמן מלמדת סלנג עברי:
כמה מן המונחים שבחרה נטלי מחייבים הרחבה. הביטוי "חי בסרט" פרץ לחיינו בשנות האלפיים, אבל מקורו ככל הנראה בשפת הסטלנים, שהשתמשו בביטויים כמו "אכל סרטים" או "נכנס לסרטים" לתיאור חוויה חזקה בעקבות צריכת סם. יתכן מאוד שבמקור יש כאן השפעה של המונח 'שריטה' במשמעות חוויה קשה המשאירה רישום לזמן ארוך, וכדאי לזכור שלסרט ושריטה מקור דומה. חי בסרט קשור לשימוש בסלנג בביטויים מעולם התאטרון והקולנוע לתיאור חוויה חזקה נוסח "עשה סצנה", "עשה הצגה", "עשה מזה סיפור", "עשה דרמות", וכמובן הביטוי הוותיק יותר "מהסרטים" המתאר התרחשות יוצאת דופן. 'חי בסרט' זכה לראשי התיבות חיב"ס. בהפגנות המחאה התנוססה לפני שש שנים ויותר הכרזה "אין לי ארץ אחרת, ביבי אתה חי בסרט".
מניאק הוצגה כמילה באנגלית, אבל מקורה גם ערבי, וכאן בהוראה מינית, מן השורש נאכ, ומכאן נייק, חרמן תמידי, וכן מניוק ועוד.
באסה היא הגייה ישראלית של המילה הערבית בָּעצָא שפירושה צרות ואסונות, בעקבות הוראה מקורית: הכנסת אצבע בעכוזו של אדם אחר. בערבית הספרותית מוכר גם השורש בא"ס, בָּאאֶס (עלוב, מדוכא).
המילה המעניינת בהצגתה של נטלי פורטמן היא 'בלגן'. בלגן, מספרת הכוכבת, באנגלית mess, היא "הדבר הראשון שלומדים בישראל, והיא נוצרה מאותו שורש של בלקוני balcony, ופירושה מרפסת, כי שם אתה זורק סמרטוטים וכל מיני דברים שלא צריך בערבוביה". נטלי עלתה כאן, כנראה בלי דעת, על גילוי אטימולוגי מסעיר. במילונים שונים שבהם חיפשתי לא מצאתי הסבר נאות למקורה של בלקוני, המוכרת גם מגרמנית: Balkon, וכן ביידיש. המקורות מוליכים לכל היותר לשפות אירופה מימי הביניים.
'בלגן' היא מילה רוסית שאומצה ביידיש. משמעותה במה גבוהה, ומכאן כינוי להצגות פרועות שנערכו על הבמות ברוסיה וזכו גם הן לשם בלגן, ומכאן משמעות הערבוביה ואי הסדר. בלגן היא גלגול של צמד מילים מן השפה הפרסית, bala-chane, שפירושו החלק העליון של הבית, וכן גזוזטרה. הפרסית היא כידוע חוליה עתיקה בשרשרת השפות ההודו-אירופיות, שבהן צמחו הגרמנית והשפות הרומניות ובעקבותיהן האנגלית, וכן הרוסית ויתר השפות הסלאביות. הדמיון הקרוב מאוד הן במילה עצמה והן במשמעות בין 'בלגן' ו'בלקון' אינו עשוי לבסס טענה חזקה שלשתי המילים אותו מקור פרסי. תודה, נטלי. בהצלחה באוסקר.
השפה העברית בנויה רבדים רבדים. הילד העברי לומד תנ"ך ונחשף לרובד העתיק של השפה. מאוחר יותר נלמדים המשנה והתלמוד (או 'הגמרא' בגרסה הארמית של המילה), הנכתבת ברובד של לשון חז"ל או לשון חכמים. הרובד השלישי, המשתרע על למעלה מאלף שנה ובמובן מסוים מתקיים עד ימינו הוא הפחות מוכר לדוברי העברית. הוא קרוי "לשון ימי הביניים", ומכיל אלפים רבים, יש אומרים מאות אלפי טקסטים שנכתבו ברחבי הפזורות היהודיות, מתקופת הגאונים בארצות המזרח, דרך תור הזהב בספרד, חכמי אשכנז ורש"י בראשם, הפייטנים והפרשנים, וספרות השאלות והתשונות הכתבת עד היום. רובד השפה הזה תורם תרומה חשובה ביותר להתפתחות העברית, וכאמור, מוכר פחות.
אחד החוקרים החשובים של התחום בין בלשני ההווה הוא אילן אלדר, פרופסור אמריטוס מאוניברסיטת חיפה וחבר במליאת האקדמיה. לאחרונה יצא בהוצאת מאגנס ספר מקיף המכיל עשרות מאמרים של אלדר המספרים את סיפורה של התקופה הארוכה הזו. כמה וכמה פרקים נוגעים בתרומה בלעדית של רובד ימי הביניים, והיא הדקדוק העברי והמילון העברי.
לפני למעלה מאלף שנה החלו להיכתב המילונים הראשונים וספרי הדקדוק העברי, ואלדר מקדיש למילונים ולמדקדקים האלה פרקים נרחבים. החלוצים בתחום היו הגאונים, ובראשם רב סעדיה גאון שכתב את "האגרון". במאה העשירית התקבל הנוסח הסופי של הניקוד העברי, על פי מסורת חכמי טבריה, והוא התשתית של הדקדוק העברי עד היום. אלדר מספר על תרומה מוכרת פחות לנושא הדקדוק, זו של יהודה הלוי בספרו המכונן "הכוזרי". הספר חושף בהיבטים רבים את ההשפעה המרכזית שיש לערבית על העברית בימי הביניים המוקדמים, הן על הדקדוק והן על המילון.
פרק ה' בספרו של אלדר התעמק בחיבור אנונימי שהתגלה בגניזה הקהירית, והוא עוסק בנושא המוגדר "חילוף אותיות פנים עברי". חילוף אותיות מתייחס לשתי תופעות: שיכול אותיות, או במונח הלועזי מתאטזיס, והחלפת אותיות קרובות בין מילים. שיכול האותיות מוכר היטב כבר בשפת התנ"ך. אנו משתמשים בו כחלק מהשפה היומיומית בבניין התפעל, כאשר פ' הפועל היא אות שורקת כמו ש', ז' או ס', ולכן נאמר השתומם (ולא התשומם), הזדרז (ולא התזרז), הסתכל (ולא התסכל), הצטער (ולא התצער) וכדומה. לשיכול יש כאן הסבר פשוט של נוחות בהגייה. לצד זה יש בתנ"ך כמה זוגות מילים שיש ביניהן שיכול, ובדרך כלל רק אחת מהן נקלטה בעברית החדשה: כבש/כשב, זוועה/זעווה, בהלה/בלהה, מלתעות/מתלעות, שמלה/שלמה. מן הזוג עייף/יעף בחרו המחדשים של ימינו לקרוא לג'טלג יעפת.
גם בתלמוד נמצא שיכולים כמו קטגור/לקטרג, מלגז/מזלג ועוד. במקרה של מלגז, הוא נדד לכלי העבודה מלגזה. בעברית החדשה אין דוגמאות רבות לשיכול אותיות, יש רואים שיכול כזה בזוגות פרפר/רפרף וכן מלמל/למלם. שייקה אופיר תרם את תרומתו לתופעה בסדרת השיכולים נוסח "זרח מפרחוני", "חצי צוחה חצי בוחקת" ואחרים, וכאן השיכול הוא בין שתי מילים בביטוי.
הראשונים שעמדו על תופעות השיכול והחילוף והגדירו אותן היו מדקדקי ימי הביניים. יונה אבן ג'נאח מציג שינוי מילים על ידי חילוף אותו כמו 'תלפיות' שנולד לדבריו מ'אלפיות', 'חרוזים' שהוא גלגול-שינוי מן המילה 'ארוזים', ו'מכורה', מילה חשובה באתוס הציונים, שנולדה לטענתו מ'מגורה', הקשורה לפועל לגור. חילוף אותיות מעניין הוא בין כובע לקובע, שנוצר לטענת אחד החוקרים על ידי מתרגמים כדי ליצור בידול, והבידול נמשך עד היום – כובע (צמר, גרב, טמבל וכדומה) לעומת קובע פלדה, לצורכי הצבא.
חכמי ימי הביניים מצאו דרכים שונות לחילוף אותיות בעברית. בראשן חילופי ו' וי', ומנחם בן סרוק כותב: "והווין והיודין ברוב המילים מתחלפין אלה באלה, בהיעלות היודין יבואו ווין תחתם, וכן ככה משפט הווין". יש חילופי ה' וא', וכמובן ש' שמאלית וס'.
בגניזה התגלה, כאמור, כתב יד, המקיף שישה עמודים בלבד אך ממפה את החילופים והשיכולים של העברית עד אותם ימים. הוא נכתב לפני אלף שנה על ידי מחבר אלמוני. המחבר מחלק את תופעת החילוף לשלוש קבוצות: על פי קרבה בהגייה (כמו א-ה, ג-כ וכדומה), על פי הדמיון בצורה (ר/ד, ה/ת ועוד), ועל פי הקרבה באלף-בית. אלדר מביא את כתב היד המרתק הזה במלואו. ואידך, ככתוב, זיל גמור. ספר אקדמי חשוב, למיטיבי לכת בשפה.
אופנת הסביח כבשה את סצנת מזון הרחוב הישראלית. השם עצמו, סביח, שנוי במחלוקת. יש קושרים אותו לבעל הדוכן הראשון לסביח ברמת גן, ששון סביח, ויש שקושרים אותו למילה הערבית צ'בח – בוקר, ללמדך שסביח אוכלים בבוקר. ראשי תיבות מאוחרים שניתנו למילה הם "סלט, ביצה, יותר חציל".
דיון שעסק בשפה ואוכל שנערך בכינוס לשון ראשון העשירי, בהנחיית אושיית האוכל התל-אביבית הילה אלפרט. השתתפו גם אייל שני, עבדכם הנאמן, ועובד דניאל, הבעלים והמייסד של "הסביח של עובד" שהפך מזמן למותג, ויוצר שפת הסביח. השפה בנויה על יצירת פעלים משמות חלקי המנה, ומונחים מתחום הכדורגל, תחום שבו נועד עובד לגדולות אחרי שכיכב במכבי רמת השקמה בנעוריו. עובד פרש בפני הקהל את המילון המלא והמעודכן, כפי שלא נפרש או תועד עד כה, והוא מובא כאן לשירות הציבור.
ביצול. הוספת בצל.
בצבוץ. הוספת ביצה קשה.
דאבל פס. טיחון, סילוט, וטיחון נוסף.
דרגות חיצול. דרגות להוספת חצילים על פי הכמות: קל, בינוני, כבד, מאסיבי-אגרסיבי, מיליטנטי.
הארכת משחק. רבע או חצי מנה נוספת לרעבים במיוחד.
הדֶרבּי. יחסי העמבה והחריף, הלא הם הצהוב והאדום, לתיבול הפיתה. השאלה "כמה כמה בדרבי?" פירושה כמה, אם בכלל, עמבה (מכבי) וחריף (הפועל) יש להוסיף למנה. התשובה צריכה להינתן בגולים: "שתיים אחת לפועל" פירושו "שתי כפיות חריף וכפית אחת עמבה". לתיירים הרבים מחו"ל המגיעים יש חלופות על פי צבעי החולצות. לאיטלקים: מילאן מול פארמה. לאנגלים: מנצ'סטר יונייטד מול ארסנל (המופיעה נגדם בתלבושת צהובה). ויש גם גרסאות פוטבול לאמריקנים.
החמצה. מנת עמבה או חריף בחצי כפית, שמבקש אוהד הקבוצה השנייה. אוהד מכבי חובב חריף יבקש, למשל, "ארבע החמצות", ואם ירצה בכפית עמבה יוסיף: ארבע החמצות וגול.
הרעשות כבדות בגִזרה. קריאה שנזרקת לחלל האוויר בכל פעם שתור ארוך במיוחד של לקוחות עומד מול הדוכן. התיישן, וראו 'לחץ כבד בגזרה'.
חימוס. מריחת חומוס.
חיצול. הוספת חצילים. וראו 'דרגות חיצול'.
חמצוץ. הוספת מלפפונים חמוצים.
טיחון. הוספת טחינה.
יירוק. סילוט במלפפונים בלבד.
כפולות, משולשות, מרובעות. מידות לחימוס, טיחון, חמצוץ ופִטרוז.
כתר אליפות. מנת חציל נוספת בראש הפיתה. שתי מנות הן דאבל: ליגה וגביע. מנת חציל מסיבית למעלה – צלחת אליפות.
להתראות בדרבי הבא. פרידה מלקוח.
לחץ כבד במגרש. שעות שיא בתור מול חלון הדוכן. קודמים להם השקט של ראשית היום, סחף – לקוח בא, לקוח הולך, ומקצֶה – תור של ארבע חמישה.
מְאַדְאְדִים. שיטת עובד להכנת הפיתה: מניחים אותה על אדים והיא נימוחה בפה.
מחצית. שלב ביניים של הכנת חצי מן המנה. ניתן לבקש "2:2 במחצית", ולהוסיף גולים במחצית השנייה.
מיפות. ניגוב השפתיים במפית.
מסובבת. שלושה סיבובי כפית לצורך ערבוב התבלינים.
נתפס. שאלה ללקוח לצורך הכנת המנה: "לחמס נתפס? ומה עם בצבוץ, נתפס?".
סילוט. הוספת סלט: עגבנייה ומלפפון.
עגבון. סילוט בעגבניות בלבד.
פִטרוז. הוספת פטרוזיליה.
פלפול. תבלון במלח ופלפל.
קיסום. ניקוי השיניים בקיסם.
קירות. לאוהבי החימוס. מי שאוהב הרבה חומוס מבקש חימוס על קירות הפיתות: קיר תחתון, עליון, ושניים צדדיים.
ראייה מרחבית - שליטה – דיוק – חדות. התכונות הנדרשות בהכנת הסביח המושלם. שמורות רק לגאוני התחום, המסי והמדרונה של הסביח, ובראשם עובד, כמובן.
שלישייה סוגרת. הוספת טיחון עליון, חימוס עליון וכתר אליפות.
שריקת סיום. שלב התשלום, רגע לפני הפרידה.
נורמה כותבת: אני מחפשת את מקור הביטוי "הערבים יזרקו אותנו לים". מאיפה זה בא? מי היה המנהיג הערבי או המנהיג הציוני הראשון שהתשמש בביטוי?
מקור הביטוי הוא ערבי והוא החל להישמע בתקופת מלחמת השחרור ומיד אחריה. בעיתון דבר מצוטט מנהיג עירק נורי סעיד השואל "מדוע לא הצליחו שבע צבאות להטיל את היהודים לים". מי שהואשם בכך שטבע ראשון את האמרה היה אחמד שוקיירי, מהמנהיגים הראשונים של אש"ף, אך הוא ללא ספק אינו אבי האמרה, שכן הוא מצוטט בעניין בנאום משנת 1967. בנאום זה טען כי יש להחזיר את היהודים דרך הים אל ארצות המוצא שלהם. יש אפילו שטענו שאבי האמרה הוא המנהיג הבריטי בווין, שנחשב אויב המפעל הציוני, אך הוא הכחיש את הטענה הזו. הביטוי חזר בנוסחים שונים באיומים המצריים בשנים שקדמו למלחמת ששת הימים. לעומת זאת טען ב-1957 ראש ממשלת ירדן כי "כמובן שאיננו מתכוונים לזרוק את כל היהודים לים".
אקו"ם