ראשי » תרבות » טלוויזיה

"אומרים שאני חרטטן – אז למה לוקחים אותי ללב?"

שמעון ריקלין שמע מספיק בשבועות האחרונים עד כמה הוא לא עיתונאי ולא עומד בסטנדרטים מקצועיים. עכשיו, מי שגאה להיות הילד הרע של העיתונות הישראלית, מסביר למה כולם מדברים שטויות

והארץ תשקוט. עין שמיים אודמת תעמעם לאטה על גבולות עשנים. ואומה תעמוד - קרועת לב אך נושמת... - לקבל את הריאיון האחד אין שני. אך שומו שמיים, בריאיון הזה, שהאומה ציפתה לו, לא נשאלה המרואיינת שרה נתניהו "שאלות קשות". ואפילו, אבוי, זכתה לחיוכים נעימים מצד המראיינים, שמעון ריקלין וטל מאיר (אם כי הפעם, בניגוד לריאיון הקודם, בלי חלילה שום הנהונים).

בנתח הגדול של "ארץ נהדרת" שהוקדש לפרודיה על הריאיון הנ"ל צפה שמעון ריקלין בעת הטיסה בחזרה מסין, לשם יצא כנציג ערוץ 20 ללוות את ביקורו של ראש הממשלה. "קודם כול צחקתי", הוא אומר. "אבל אם זה היה רק ארץ נהדרת, הייתי אומר - בסדר. הם חושבים שזה לא סטנדרט עיתונאי וירדו עליי. אם זה היה רק 'גב האומה', פעמיים, בסדר. אם זה רק הקריקטורה של עמוס בידרמן ב'הארץ', בסדר. אם רק כמה מאמרים באותו עיתון שמבקרים את העובדה שאני לא עיתונאי, בסדר. אבל כשאני מצרף את כל התגובות האלה יחד, אני מבין שיש פה משהו הרבה מעבר לביקורת עיתונות.
 
"זה נוגע בעצב רגיש אצלם. הם מבינים שמה שלהם מותר תמיד לעשות, פתאום מותר לעוד אנשים - וזה משגע אותם. חוסר הפרופורציות בתגובות על הריאיון הזה הוא מדהים. די, כמה אפשר להתעסק בנון-אישיו הזה. או שכן יש פה אישיו?"

לריקלין ברור שיש פה אישיו. שאת הביקורת האין-סופית הוא חוטף כי הוא בא לשנות את כללי המשחק, ובצד השני מבינים זאת היטב. "מה שקורה היום זה דבר מוטרף. קחי למשל את קלמן ליבסקינד, בעיניי העיתונאי הכי טוב בישראל. כל טענה שעיתונאי השמאל מעלים קלמן מפריך בהיגיון. הם אומרים למשל ש'ישראל היא כמו הנאצים', ש'מזהים תהליכים' - אז עיתונאי מעולה כמו קלמן מסביר להם אחת לאחת למה הם טועים. הוא בחור קפדן ומעמיק.

"אבל אני חושב שהגיע הזמן להפסיק לשחק את המשחק הזה. צריך להגיד – 'חברים, אתם זקוקים לעזרה. משהו יסודי מאוד השתבש אצלכם בתפיסה. איבדתם את זה'. הדו-שיח הקפדני הזה בעצם מכיר בתקפות הטירוף של הצד השני. אני נגד הדיאלוג ההגיוני".

כי טירוף ייענה בטירוף?
"לא. כי אם מישהו חולה, ומשהו אצלו לא בסדר, אתה לא מתייחס אליו כרגיל. אם מישהו מציע לך לזחול על הכביש, אתה לא אומר לו 'תראה, זה לא הגיוני'. אתה אומר 'אדוני, יש לך בעיה. אתה צריך לפתור אותה'. ויש פה בעיה קשה. עכשיו תשאלי אותי מה הבעיה".

מה הבעיה?
"הבעיה היא שיש פה חבורת אנשים משפיעה מאוד שהתנתקה מהמפעל הציוני. היא חושבת, ברוח התקופה, שכל בני האדם הם אותו דבר, שאין פה סיפור יהודי שמשמעותי לעניין. אני אומר שבסופו של דבר, אין פה ויכוח בין ימין לשמאל. יש פה ויכוח בין יהודים למתבוללים. ואני יהודי. אני רוצה לספר את הסיפור היהודי. וכל מי שרוצים להשמיץ את היהודים ולהראות שהם רעים ושהם אשמים בפיגועים ושהם לא בסדר, אז אני אגיד להם – אתם אלו שלא בסדר. לכם יש בעיה".
 

חדר העבודה של ריקלין בביתו שבמעלה-מכמש נראה כמו המפלט הגברי האולטימטיבי. לצד כורסת עור חומה ומהוהה עומדות גיטרה ומערכת תופים. מדי פעם, כשריקלין צריך לפרוק קצת עצבים, הוא מתיישב לסבב תיפוף קצבי. ולא שעל המקלדת הניצבת על שולחן העץ, סמוך למפת ארץ ישראל, הוא טורח לרסן את עצמו. ברשתות החברתיות, ובמיוחד בטוויטר, הוא מביע את דעתו באופן נוקב ובלתי מתפשר, וגם חוטף קיתונות של ביקורת.

האדם הממוצע מעדיף למנן את כמות הוויכוחים הסוערים שהוא משתתף בהם, אבל בשביל ריקלין הסערות האלה הן המנוע והדלק. בחודשים האחרונים נדמה שאי אפשר להתחמק מדמותו המזוקנת הניבטת מהמסך, מקולו הבוקע מתחנת הרדיו או ממילותיו הגועשות ברשת החברתית הקרובה למקום מושבכם. בכל הזירות האלה הוא יורה בלהט שלא נגמר את דעתו על המציאות הישראלית, בשילוב חוש הומור נערי ובעיות קשב-ריכוז שיזהה אצלו כל מאבחן בגרוש. בריאיון הנוכחי, קצב דיבורו עמד על כמאה מילים בדקה. ספרתי.

יש ירידות אינסופיות עליך. הן פוגעות בך?
"מרובן אני נהנה".
  

באמת, או כי זה מה שצריך להגיד?
"באמת. אני נהנה. מתמוגג. כי אני רואה איך הם נטרפים. ברור שאם מישהו כותב עליי משהו אישי, אני נפגע. אני בן אדם, ואפילו די רגיש. אבל הסיפור הוא מה שאני מייצג. אומרים שאני בריון, גס, אלים, פשיסט, חרטטן, לא עיתונאי. אז למה כל כך לוקחים אותי ללב? בניגוד לחלק מחבריי בציונות הדתית, הם דווקא מבינים על מה המאבק - על דמותה היהודית של מדינת ישראל. לא צריך לפחד לדבר בשם היהדות. נכון, אתה צריך מאוד להאמין בזה, וצריך להיות לך אופי חזק. ואני, אבא שלי היה בלח"י, והאמונה שלו הייתה מאוד חזקה. ושל אמא שלי גם".

ריקלין (53), נשוי ואב לשלושה, גדל בשכונת יד-אליהו בתל-אביב. בכל יום שישי, בלי לפספס, הוא מגיע לשם כדי לאכול קוסקוס של אמא. את אשתו ניצנית - בתו של ישראל הראל, ממייסדי מועצת יש"ע והיום כותב קבוע בעמודי הדעות של "הארץ" - הוא פגש באולם אירועים בבני-ברק. "עבדנו שם כמלצרים כשהיינו סטודנטים. היינו צעירים ואידיאליסטים, וחשבנו יחד מה עם ישראל צריך. היא רצתה ללכת לירוחם, לנגב. אני אמרתי שהבעיות בשנים הקרובות יהיו ביהודה ושומרון וצריך לגור כאן, ואני לא מצטער על זה".

בני הזוג קבעו את ביתם במעלה-מכמש. בשנות התשעים היו מעורבים בהקמת כמה מאחזים, יישובים צעירים, דוגמת מגרון.

אילו ידעת שהבעייתיות סביב הבעלות על האדמות שם תביא יום אחד לעקירת מגרון ממקומו, היית הולך על זה?
"שאלה טובה, ואני לא בטוח מה התשובה שלי. כי המיקום של מגרון מדהים ואסטרטגי. זה יישוב ששמר על ירושלים, ואני בטוח שעוד נחזור לשם. באופן מהותי, אני חושב שהמשחק סביב רישום האדמות קצת צבוע ולא מוסרי. הערבים רצו להחריב אותנו, לגרש אותנו, לעשות לנו את הדברים הכי נוראים. למה אנחנו מתחשבים באדמות שלהם, כאילו הם פרטנרים? למה אנחנו מתנהגים כאילו לא נעים לנו מהם?
 
"אימצנו את התפיסה שאומרת שבסופו של דבר הקולוניאליסט הלבן המערבי הוא רע, ובמקרה שלנו הערבים הם הילידים, הם המקומיים. אז סליחה, אני המקומי. הם לא צריכים לקבל איזשהו עונש על זה שהם לא מוכנים להתפשר? על זה שהם זורקים אבנים ומנסים באופן יומיומי לרצוח פה אנשים?

"בתקופה של המאחזים הלכתי רק על אדמות מדינה, כדי לא לפגוע ברכוש של ערביי יו"ש - תכתבי 'ערבים', אין כזה דבר פלסטינים – כי אני מכבד אותם. אבל אם את שואלת באופן אמיתי, אני לא בטוח שזה נכון. כי באופן אמיתי הארץ הזו שלי. 'אדוני הארץ' הפך לכינוי גנאי, אבל כן, אנחנו אדוני הארץ. לא המתנחלים, אלא עם ישראל".

במקצועו, ריקלין הוא ארכיאולוג. כתחביב הוא כאמור מקים יישובים ומכעיס שמאלנים, כמשתתף ומרואיין קבוע בתוכניות רדיו וטלוויזיה. לצורך פרנסה יש לו כמה נכסים מניבים, שבזכותם הוא לא היה חייב לעבוד באופן שוטף בעשרים השנים החולפות. בדצמבר האחרון הוא שב, לראשונה זה זמן רב, להיות שכיר. ההובי הפך למשלח יד.

"יום אחד הסתובבתי אחורה וראיתי שעם ישראל לא נמצא במקום שאני נמצא בו", הוא מסביר. "רצתי על הגבעות, הקמתי יישובים, נהניתי ברמות מטורפות, אבל אז הבנתי שלא מספרים את הסיפור האמיתי שלנו. כשמתנחלים מתים, זה הזמן היחיד שבו מהללים ומשבחים אותם; אין מתנחלים חיים שהם נורמליים וחיוביים.

"הבנתי שאני צריך להיות במקום של המשפיעים, וזה לא על הגבעות. אז עזבתי את הגבעות ובאתי לתקשורת. לכן אני בערוץ 20. החברים שלי בתוכנית 'הפטריוטים' - ותצייני את שמותיהם: אראל סג"ל, קלמן ליבסקינד, איתן זליגר, ענבל גבריאלי, ארי שמאי ועירית לינור - הם חבורה שבאה ומנסה לעשות שינוי. היא אומרת דברים שבשום מקום אחר בתקשורת לא אומרים".

הטענות של ריקלין על דברים שאינם נאמרים מופנות גם כלפי רבים מאנשי הימין, ובמיוחד מהמגזר הסרוג. "יש לי שני חברים שחשוב לי לספר עליהם, ינון מגל ואראל סג"ל. אנשים נדירים, שאיתם אני מרגיש באמת כאילו אנחנו שלושה מוסקטרים שעומדים גב אל גב ונלחמים יחד, נאבקים על סדר היום.
 

"גם עמית סגל ויאיר שרקי הם חברים טובים. שאר החברים שלנו בציונות הדתית, אני לא יודע איפה הם. למשל, כשמוגשת תביעת דיבה אישית של רביב דרוקר נגדי ונגד אראל סג"ל בהקשר של עופר וינטר".

התביעה הזו הוגשה בעקבות תוכנית רדיו בהנחיית סג"ל וריקלין שבה נטען שדרוקר שלח תחקירן ועליו מכשירי הקלטה במטרה לדובב את וינטר ולגרום לו להודות שירה בנער פלסטיני. וינטר היה אז מפקד החטיבה הצפונית באוגדת עזה, ולדבריהם הוא הבין שמנסים להפליל אותו, וסילק את התחקירן ממשרדו.

"כן, אני חושב שמנסים לחסל פה קצינים דתיים בכירים, ואני גם יכול להראות את זה", אומר ריקלין. "אז תגידו, זה סיפור אישי שלי ושל סג"ל? אתם לא מבינים שווינטר נתפס כנציג של קבוצה מסוימת ולכן רוצים לחסל אותו? שזה כי הוא קרא בשם השם ביציאה למבצע צוק איתן?

"אין לי בעיה עם השמאל, אני מבין אותם מצוין. את האנשים שלנו אני לא מבין. הציונות הדתית בעניין הזה מכזיבה. בסוף, לצערי הרב ובהכללה מסוימת, היא רוצה להיות פופולרית, רוצה שיאהבו אותה, למצוא חן".
 
מדרוקר נמסר בתגובה: "התחקיר שהזכרנו בו את עופר וינטר עסק בשלושה קצינים. שניים מהם לא מייצגים את הציונות הדתית. בירור שעשינו בעבר בעניין אחר שנגע לווינטר הסתיים בכך שלא פירסמנו דבר. נראה שריקלין, שלא עשה מימיו פעולה עיתונאית, חושב שכולם נוהגים להנהן כמותו בעיניים מעריצות אל מול שררה וכוח".

המערכה הכבדה שבה ריקלין היה רוצה לראות את חבריו למגזר מתחוללת גם ברשתות החברתיות. "שם יש היום מלחמת שוחות. טוויטר הפך לכלי התקשורת הכי חשוב בישראל".

בקרב הברנז'ה.
"לא".

אנשים ברחוב מכירים אותך מהטוויטר?
"כמעט שלא, אבל כשאני מצייץ שרים וחברי כנסת ועיתונאים קוראים כל מילה. איפה יש לך כזה דבר במקום אחר? זו זירה חשובה מאוד. שם נקבעים גבולות השיח וגבולות המציאות, שם מנסים להגדיר מה טוב ורע. לא בשום מקום אחר. ואני פונה למי שקורא את הכתבה הזו במקור ראשון - תפתחו כבר טוויטר! לך יש טוויטר?"

לא מאוד פעיל.
"הבנת? איפה את? יש ויכוחים, יש עניינים מטורפים. איפה כל העיתונאים הימנים?"

כדי להמחיש את אכזבתו מהתנהגותם של אנשי ימין כשהם מגיעים למוקדי כוח, אוהב ריקלין להשתמש במשל הטירה. "יש טירה תקשורתית ויש טירה משפטית ויש טירה צבאית. הן נבנו בידי האליטה החילונית שהקימה את המדינה, ובמשך הרבה מאוד שנים נכנסו לשם רק אנשים שהיא חשבה שראויים להיכנס. כיף בטירה. יש חדרים גדולים, יש מיזוג. מחוץ לטירה יש נהר, ומעבר לנהר חיים הרבה אינדיאנים. אלו אנחנו. ככה היינו הרבה מאוד שנים. אני זוכר שעברתי את בוחן הכניסה לבה"ד 1, והרגשתי וואו, הלם. כאילו קיבלתי אישור כניסה לישראליות.
 

"עקב הלחץ הגדול מסביב, מדי פעם נותנים לאינדיאני כזה או אחר להיכנס לטירה. למשל, פה ושם מצליח כתב ציוני-דתי להתקבל לטירת התקשורת. גם אני נכנסתי לשם. ותדעי לך, קבלת הפנים בטירה כיפית. כיף בברנז'ה. זה מגניב, זה להכיר את האנשים הנכונים ולאכול במקומות הנכונים, ואתה מרגיש טוב. אבל ברחתי. כי מה קורה בטירה? אתה נכנס, ובמקום לשנות - אתה נטמע. ואז אתה רק מחזק את הטירה, רק מעצים אותה.

"כך אפשר להגיד: 'הנה, מה אתם בוכים? נכנסו אינדיאנים לטירה, יש פה נציגים שלכם'. אבל הם לא. כי עכשיו הם כבר לא רוצים לחזור להיות עם האינדיאנים בחוץ. זה לא נעים. זה קר. זה לומר דברים לא פופולריים. כשאתה בברנז'ה ואתה אומר את הדברים הנכונים, יש מחיאות כפיים מקצה לקצה. מה שנקרא בתקשורת, 'ראיונות אמיצים'", הוא מחווה בידיו סימני מירכאות. "כשאומרים על מישהו שהוא נתן 'ריאיון אמיץ', סימן שהוא אמר את כל מה שהברנז'ה חושבת".

אולי האינדיאני גם יכול ללמוד משהו בטירה? הביקורת התקשורתית עליך, למשל, אומרת שאתה לא שומר על כללים מקצועיים. שדווקא אתה, שיודע להיות דעתני ותקיף, בריאיון ההוא פתאום ליטפת, ואפילו התגאית בזה.
"אנשי השמאל יצקו פה תבנית: אם אתה מראיין מישהו מהשמאל, אתה יכול ללטף. למשל, הראיונות עם עליזה אולמרט. היא הרי אמנית דגולה. כזו שקבלנים הסכימו לשלם הרבה מאוד כסף על היצירות שלה. לא שמעתי ששואלים את עליזה אולמרט שאלות קשות בראיונות. כי היא משלנו".

נגדה לא הוגשו תביעות אישיות.
"סליחה, אנחנו בעד ראיונות נוקבים או לא? הנה, מה שאת עושה זו הציונות הדתית בפעולה. אני לא אוכל את זה. צריך להיות סטנדרט אחיד. אם רוצים לשאול את שרה נתניהו שאלות קשות, אז שואלים גם את עליזה אולמרט ואת כולם. כל הזמן מסבירים לי שיש הבדלים, כמו שעשית עכשיו. איכשהו, ההבדלים האלו תמיד יוצאים לרעתי.

"קחי את הראיונות של אובמה ליונית לוי, או את סתיו שפיר אצל עודד בן-עמי - הכול מלטף והכול סבבה. רק כשמראיינים מישהו ימני, זה חייב להיות ריאיון נוקב: 'לא נכנסת בו! אתה לא בסדר!'. אז אני אומר - חברים, אני לא משחק בכללים האלה. אני אראיין איך שאני רוצה. בא לי לשמוע אנשים ולשמוע מה הם אומרים. מה תעשו? אני לא עובד אצלכם".
 
אתה לא מאתרג את נתניהו?
"לקח לי זמן להבין תהליכים, וכן, בשנים האחרונות אני מאוד מאתרג את נתניהו. כבר שנתיים לפחות".

גם כשהוא לא בונה יישוב חלופי לאנשי עמונה, בניגוד להבטחות.
"זה באמת לא בסדר, יש התחייבות וצריך לקיים אותה. אבל אני מדבר על המהות. והמהות היא שיש שתי קבוצות במדינה ובפוליטיקה הישראלית. יש קבוצה שיותר חשוב לה יהדות ומסורת ועם וארץ, ויש קבוצה שיותר חשוב לה בינלאומיות, עזרה לפליטים, 'אני זה האחר' וכולנו אותו הדבר. ובנימין נתניהו הוא בובת הווּדו שלה.

"כל חץ וכל טיל שיורים בנתניהו לא מכוון אליו, הוא מכוון אליי ואלייך. היום פתאום יש טרנד 'מתגעגעים לבגין', אבל אני זוכר טוב מאוד את הימים שבהם קראו לו רוצח. הם אוהבים אותנו כשאנחנו מתים. יש מצב שיתגעגעו גם לנתניהו בעוד עשרים שנה.

"למה אני תומך בו כל כך? בין השאר כי הוא מבין שצריך להקים טירות חדשות. בהתנהגות של חלק מהאנשים שלנו כלפיו אני רואה כפיות טובה. ואם את שואלת על עמונה - אחד מראשי מפלגת העבודה אמר לי: 'תדע לך, ריקלין, אני חושב שצריך להחזיר את כל יהודה ושומרון, אבל לא היה ראש ממשלה בישראל שהגן על ההתיישבות ושינה את ההתייחסות ליו"ש בארץ ובעולם כמו נתניהו'.

"והוא סופג על זה כל הזמן. הרי נתניהו היה יכול לקבל פה תרועות ומחיאות כפיים, אם רק היה מכריז על נסיגה כזו או אחרת. היו אומרים 'ראש ממשלה שקול, גאון מדיני'. ראינו את זה בשידור חי אצל אריק שרון. לכן אני לא מבין אנשים מאצלנו שתוקפים את נתניהו. אתם לא רואים שמרגע שנודעו תוצאות הבחירות האחרונות, לא עובר שבוע בלי שימציאו עליו פרשות? וכשלא מוצאים עליו עוברים לשרה, וכשלא מוצאים עליה עוברים לילדים. זו בושה וחרפה".

אז לא יהיה כלום כי אין כלום?
"כן, כן, כן וכן", אומר ריקלין בנחרצות, וסופק כפיים כדי להדגיש עוד את התשובה. "אין כלום. זה מגיע לרמות של פייק ניוז שאי אפשר לתאר. אני חושב שהוא אחד מראשי הממשלה הכי ישרים והכי לא מושחתים שהיו פה. אתם באמת לא מבינים שהם סתם זורקים קלפים באוויר?"
 

פרשת הצוללות היא הדוגמה הקלאסית, בעיני ריקלין, לעוצמת השאיפה התקשורתית לתפור תיק לראש הממשלה. "הפרשה התחילה ברעש גדול, כשרביב דרוקר טען למעשה שנתניהו החליף שרי ביטחון כדי שהוא או אנשים שקרובים לו יוכלו לקבל עמלות. כולם יודעים שזה לא נכון. גורמי אכיפת החוק אמרו כמה פעמים שנתניהו בכלל לא חשוד בפרשייה הזו, ועדיין במשך חודשים ממשיכים לדבר – הצוללות, הצוללות, הצוללות.

"אני אומר לך שהפייק גדול הרבה יותר. בין גדולי המבקרים של נתניהו בפרשת הצוללות יש פוליטיקאים שבעצמם יצרו קשרי הון-שלטון סביב עסקאות נשק. כל הזמן אומרים לי שאני לא עיתונאי. בסדר גמור, אין פה עיתונאי אחד סקרן שיבדוק את החיבורים האלה? לא. כי זה נוגד את הסיפור שבאנו לספר, והוא שבנימין נתניהו מושחת. ולכן אני תומך בראש הממשלה ואתמוך בו כמה שיותר, כי אני רואה את מעשי הנבלה נגדו, את העלילות על בסיס יומי.

"ואז באים כל האנינים והפיינשמקרים ואומרים 'אבל תראה'. כתב אחד שאל אותי, 'אין לך שום דבר רע להגיד על בנימין נתניהו?'. עניתי לו: 'שמונה שנים הוא ראש ממשלה, אין לך דבר אחד טוב להגיד עליו? בואו נעשה עסקה: תפרסמו עליו פעם אחת כותרת טובה, ואני אגיד עליו שני דברים רעים'. הוא שתק והלך".

רביב דרוקר תחקר גם את ההתנהלות של אהוד ברק. עמית סגל הביא חשיפות על אורן חזן. זה לא מקצועי יותר מלאתרג?
"זו שאלה שמעידה שאת עדיין בנתיב הישן. לא באתי לתקשורת כדי להיות מקצועי; באתי לנסות לשנות את השיח באופן יסודי. ההגדרות של 'מקצועי' נוצקו בתבניות הישנות של עיתונאי השמאל, ולצערי לא שונו עד היום. לא שמענו ביקורת על דרוקר שמראיין את אולמרט לתוכנית 'המקור' בלי לשאול אותו מילה על הפרשיות שלו. כי דרוקר מראש הוא סמל למקצועיות, ולכן לא עולה על הדעת לבקר אותו. וזו בדיוק הבעיה. אני לא מוכן לשחק לפי הכללים הללו".
 

כמו נתניהו, גם ריקלין מתנגד להקמת תאגיד "כאן": "תשעים אחוז שמאל", הוא הגדיר את גוף השידור הציבורי החדש. "אני חושב שהתאגיד הוקם בחטא, בידי כל מיני גורמים אינטרסנטיים", הוא אומר. "תאגיד ציבורי אמור לשקף את כלל הציבור הישראלי ולנסות לשבור את הסטיגמות של תקשורת מזוהה. אנחנו רוצים כלי תקשורת אמין.

"התאגיד היה אמור להיות גוף שנאמין לו, וכשאני רואה לאן הוא הולך, אני אומר לך שזה לא המצב. ואל תתני לי את קלמן ליבסקינד ורועי שרון - שהם אנשים טובים ועיתונאים מצוינים - כהוכחה לכך שהעורכים והמנהלים של התאגיד לוקחים את זה למקומות הנכונים. ממה שאני רואה שמייצרים שם, זה לא מה שאמור להיות".

בקרוב אמור ערוץ 20 להתחיל לשדר מהדורת חדשות מדי ערב, וריקלין עתיד לשמש שם פרשן מרכזי על ענייני היום. גם במקרה הזה, המטרה העיקרית שלו היא "להציע פרשנות אחרת וסיפור אחר מזה שמרבית כלי התקשורת מספרים לנו, ולצערי הרב זולג גם לחלק ממחוזותינו כאמת".

אתה מרגיש שערוץ 20 יכול לפרוץ? אנשים יזפזפו מ"האח הגדול" אליו?
"בוודאי. אחלה ערוץ, אחלה בני אדם. הייתי בערוצים 2 ו-10, הציעו לי לכתוב בהמון מקומות, באמת הייתי בטירה - ומעולם לא נהניתי כמו שאני נהנה היום, כי אני מרגיש שיש לעבודה שלי משמעות".

אבל החשיפה של הערוץ נמוכה מאוד.
"את יודעת מה, הופעתי בכל הערוצים ולא עצרו אותי אנשים ברחוב. רק מדי פעם, בקטנה. מאז שאני ב'הפטריוטים', אין יום שאנשים לא מחבקים אותי. מבקשים לעשות סלפי, אומרים 'כל הכבוד, תמשיכו'. יש בציבור הישראלי רעב גדול לכלי תקשורת ציוני. לכלי תקשורת שקורא לכוחות צה"ל שנלחמים בעזה 'כוחותינו'.
לכלי תקשורת שהוא בעד עם ישראל ומדינת ישראל.

"ערוץ 20 הוא הערוץ שימלא את הרעב הזה. אין לי ספק. ייתכן שיהיו מהמורות בדרך, ייתכן שיהיו קשיים, הכול יכול להיות. אבל אני משוכנע שהוא יצליח".
 

לקראת בחירות 2015 ניסה ריקלין לרוץ לכנסת במסגרת "הבית היהודי", אך הגיע רק למקום ה-16 בפריימריס, שהציב אותו במקום ה-23 ברשימה המשותפת עם מפלגת תקומה. היום, לדבריו, הוא כבר לא מעוניין לרוץ לפוליטיקה.

אולי להצטרף לצוות המקצועי של נתניהו?
"קודם כול, לא קיבלתי שום הצעה כזו. דבר שני, למה שיציעו לי? אני חושב שאני תורם הרבה יותר במקום שאני נמצא בו עכשיו".

חבר קרוב שלו שדווקא נכנס לכנסת הנוכחית, וגם התפטר ממנה לאחר שיוחסו לו הערות מיניות בלתי הולמות, הוא ינון מגל. ריקלין הגן עליו מעל כל במה תקשורתית, וגם היום הוא בטוח שנעשה לידידו עוול, ואומר זאת באותו הלהט. "אנשים הבינו שינון מגל הוא אחד מאלו שנלחמים בברנז'ה השלטת, ומצאו הזדמנות לקרוע לו את הצורה. זה ברור. אני אמרתי לו להתפטר, כי אם לא היה מתפטר הוא היה נמצא היום במקום אחר לגמרי. היו דואגים להפעיל לחץ כדי להשפיל ולבזות אותו".

אתה חושב שמישהו שלח את רחלי רוטנר לכתוב את הפוסט שלה בפייסבוק שפוצץ את הפרשה?
"זה לא 'מישהו'. כמו שלי ברור עם מי אני מתמודד ברשתות ומי רוקם רעיונות, גם בצד השני מבינים. ינון היה מטאור. חבר כנסת מצוין, מסיירת מטכ"ל, בחור מסורתי, ואחד שבא מתוכם, בלי כיפה. לא ידעו מה לעשות עם זה. הוא מהאמצע של האמצע, מהלב. ברור שקפצו על הסיפור הזה כהזדמנות. יש לך ספק בזה? ואני לא נכנס פה לתוך העניינים עצמם. יום אחד, כשינון ירצה, הוא יספר את הסיפור שלו".
 

הרפיסות שריקלין מייחס לציונות הדתית הומחשה לדבריו היטב בַּיחס לאלאור אזריה, ובמערכה המגזרית שלא הייתה. "אומר את האמת: אחרי שראיתי בפעם הראשונה את סרטון הירי של אזריה, אמרתי - אני שותק, כי יכול להיות שיש פה התנהלות לא תקינה. ואז חטפתי את הבומבה. שמעתי את הרמטכ"ל שלי ואת שר הביטחון שלי זורקים אותו לעזאזל. אמרתי: רגע, גם אם הוא טעה, איפה אתם, אדוני המ"פ ואדוני המג"ד? הוא חייל שלכם, אדוני הרמטכ"ל, אדוני שר הביטחון. אתם מושפעים ממה שעיתון הארץ יכתוב?

"הם כל כך נבהלו מ'מה יגידו', שישר צעקו. הם רצו את המשפט הזה, את השופטת שתטיף לכולם. ואז הייתה הפגנה, וציפיתי שהחברים שלי מהציונות הדתית יבואו. הרי זה החייל שבא להגן עלינו בחברון. אז איפה הציונות הדתית? מה, זה לא נעים לכם? זה לא קוּל?

"יש פה שלוש אליטות אשכנזיות שמנהלות את המדינה: אליטה אשכנזית של השמאל, אליטה אשכנזית של החרדים ואליטה אשכנזית של הימין. השינוי האמיתי יגיע מהמזרחים. לא אלו שבתקשורת היום, שבמוטציה משונה הם אנשי שמאל, כאלה שהבינו שכדי להיכנס לטירה הם צריכים לדבר על כיבוש.

"אני מדבר על המזרחיות שהכרתי מהבית של אמא שלי. אנשים מתונים שברור להם הסיפור. יהודים שמעולם לא שאפו להתבולל בשכנים שלהם בארצות המוצא, ולכן אין להם רגשי נחיתות כמו של האשכנזים. הם הנורמליות של מדינת ישראל".

אחרי ההפגנה למען אזריה התראיין ריקלין בחדשות הלילה של ערוץ 2, כפי שעשה פעמים רבות לפני כן. לדבריו, כתוצאה מהריאיון הזה הוא החליט להפסיק להופיע שם. "הסאבטקסט שלהם היה – 'באמת הלכת להפגנה של הפרימיטיבים האלה בכיכר? להפגנה בשביל חייל שתראה מה הוא עשה? אחד מרמלה? תגיד, אתה בסדר?'.

"אמרתי - כן, הלכתי ואני גאה בכך. זה היה כנראה מוגזם, גם בעיני הרבה מהדתיים. יכול להיות שאם הוא היה חניך מצטיין ממכינה, עם שם משפחה אחר, הציונות הדתית כן הייתה נרתמת".

כך אתה חושב?
"כן. אבל זה אזריה מרמלה. אני חושב שיש בעיה מאוד קשה עם ציבור שמצד אחד מגדיר את עצמו כמי שהכי אוהב את עם ישראל, ומצד שני הוא מגזרי ושומר מרחק כשצריך.
 
"בסמינריון של 'מידה' שהשתתפתי בו נתנו לנו משל שהכה אותי בשוק. רן ברץ אמר שם: 'תארו לכם שעכשיו בכיתה יש כמה אנשים שאומרים שהם הכי בעד הכיתה. הם דואגים לכיתה, הכיתה הכי חשובה להם. אבל הם לא מוכנים לגור עם כל אנשי הכיתה, ולא מוכנים להתחתן עם כל אנשי הכיתה, אלא רק עם מי שדומה להם'. זה הדהים אותי, כי אלה אנחנו, כל אנשי הציונות הדתית.

"אנחנו עושים בשם עם ישראל, ואנחנו נפלאים. באמת, לא בציניות. הנוער שלנו מדהים. אבל ישיבות ההסדר, הגרעינים, ההתנחלויות - זה הכול שלנו, משרת אותנו. אני יותר ויותר חושב שאנחנו צריכים להשתלב באמת. מאיפה התחיל הקטע הזה שאנחנו גרים רק עם עצמנו? זה מוביל להקצנה ולרצון למצוא חן. אז אל תסתגר, ואל תנסה למצוא חן. תהיה חלק מעם ישראל, ואל תשכח את הייעוד שלך. אני הרי גדלתי עם חילונים".

ועכשיו אתה גר במעלה-מכמש, הילדים שלך למדו פה, ואתה מטיף שצריך לגור וללמוד ביחד עם הציבור החילוני.
"את צודקת. יש סיכוי גדול שהיום הייתי הולך ליישוב מעורב".

איך המשפחה מגיבה לחשיפה התקשורתית המסיבית שלך?
"אני לא יכול לומר שהם אוהבים את זה. אחד הילדים מקפיד להגיד לי, 'אבא, אל תשכח את הארכיאולוגיה, את העבודה במטע'. צריך לשמור על איזונים. אני משתדל לבודד את זה מהם. לא מספר שאני מופיע, לא אומר 'תראו אותי'".

מה אומר החותן שלך, ישראל הראל?
"הקו שלנו שונה. הוא מאלה שמאמינים שאפשר להשפיע תוך כדי השתלבות, אני חושב שצריך להפוך את השולחן, אחרת שום דבר לא ישתנה. ואני מקווה שנצליח. יש לי גם משברים, ולפעמים אני חושב 'וואלה, יכול להיות שאתה סתם עוד קשקוש'. היו כמה פעמים בשנה האחרונה שכמעט עזבתי. טוב לי איפה שאני נמצא היום, אבל זה לא אומר שאהיה בתקשורת תמיד".

והמהפכה שאתה רוצה לראות, היא כבר בדרך?
"אני לא אופטימי. קרל מרקס אמר לפני הרבה שנים שהפרולטריון ינצח, כי פועלי כל העולם יתאחדו ויגמרו את העשירים. זה לא קרה. ואצלנו אנשים מתבלבלים, חושבים שהילודה תעשה את שלה. היא לא. יש מרכזי כוח, ואם לא תצליח לשלוט בהם המצב לא ישתנה. אם תמשיך להדהד את הצד השני, כמו 'איך צריך להיראות ריאיון', לא תתקדם. אם לא נעשה את השינוי האקטיבי הוא לא יקרה, גם אם השמאל יהיה כאן רק חצי אחוז מהאוכלוסייה".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg