ראשי » תרבות » טלוויזיה

"כבודו": ביצוע מצוין של דרמה רווית יצרים ודם

רגע לפני ששופט עומד להסגיר את בנו למשטרה בגין מעורבתו בתאונת דרכים, הכול מסתבך. "כבודו" היא דרמה מטלטלת שמציגה פסיפס ישראלי אמין של דמויות

ובחלומי, אני נוהגת במכונית ומאבדת שליטה על הרכב. משהו מתקרב מולי, ההתנגשות קרובה. רגע לפני האסון, אני מתעוררת עם זיעה קרה. מזל שזה היה רק חלום.

"כבודו", סדרת הדרמה החדשה והמצוינת שכתב שלמה משיח וביים רוני ניניו, נפתחת עם תסריט דומה. אלא ששם לא מדובר בחלום, ואף אחד לא מתעורר רגע לפני ההתנגשות. נהג צעיר שבקושי קיבל רישיון לוקח את הרכב של אביו ללא ידיעתו לנהיגה בכבישי הנגב, ומתנגש ברוכב אופנוע. הנהג הצעיר נבהל ונמלט מהמקום, מותיר את רוכב האופנוע מדמם על הכביש.
 
עד כאן, מדובר בטרגדיה שדומות לה מתרחשות כמעשה שגרה במדינת ישראל. לאט־לאט, כמו קוסם ששולף שפן ועוד שפן מהכובע, מתגלים ממדי הטרגדיה: הנהג הצעיר הוא במקרה בנו של שופט שלום בבאר־שבע. הצעיר שנפגע, למרבה החרדה, הוא בנו של עבריין ידוע שנשלח לכלא על־ידי אותו שופט ממש. לאלה מתווספת העובדה שאשת השופט מיכה אלקובי (בגילומו של יורם חטב) נפטרה לאחרונה, מה שפותח צוהר לקשרים רומנטיים פוטנציאליים - למשל עם עורכת הדין הצעירה והאמביציוזית יעל (אלמה דישי), שלא מסתירה את חיבתה כלפיו.

מהרגע שבו נחשף הפלונטר המדמם הזה, ברור ש"כבודו" היא סדרה שעומדת להתמודד עם המציאות הקשה והמוקצנת ביותר שאפשר להעלות על הדעת. לפני שפורסמה זהותו של הצעיר שנפגע, השופט תכנן להסגיר למשטרה את בנו שי (ארז עובד, שמשחק נפלא אבל לא ממש משכנע כילד בן 17 ונראה כמו מבוגר בחולצת בית־ספר ומכנסיים קצרים). בכניסה לתחנת המשטרה, כשברדיו נחשף שרוכב האופנוע שנדרס הוא בנו של עבריין הצמרת, הוא מחליט לשנות אסטרטגיה ולחפות על בנו. מאותו הרגע מתחיל מדרון נפתל ומפחיד של שקרים קטנים וגדולים, שמוביל כבר בשני הפרקים הראשונים למקומות לא צפויים וברור שעוד יתפתח בהמשך לסאגה רוויית יצרים ודם.

דרמות פשע הן ז'אנר נפוץ, ואת גרעין העלילה הזה ראינו לא פעם ולא פעמיים בתקופה האחרונה, בעיקר בסדרות אמריקניות (ע"ע ברודצ'רץ', ליל האירוע ועוד רבות וטובות): שקר קטן וסתמי שנועד לכסות על פשע שהתרחש בטעות הופך תוך דקות לרשת סבוכה של שקרים ופשעים, וגורר לתוכו אנשים שהיו עד לאותו רגע נורמטיביים לגמרי. רצף האירועים הזה ידוע ומוכר, ו"כבודו" לא מציעה חידושים גדולים. החוכמה במקרים האלה היא הביצוע, ואת זה "כבודו" עושה עד כה פשוט מצוין. יש בה צילומי אווירה יפהפיים שמצליחים להעביר את הנופים השונים של הנגב - מהגגות האדומים ביישוב היוקרתי שבו מתגוררים השופט ובנו, דרך השיכונים של באר־שבע ועד ליישוב הבדואי על בתיו הלא־מטויחים; לצד המשחק המשכנע, בעיקר של חטב ושל אילנית בן־יעקב בתפקיד השוטרת רופוס, המנהלת את חקירת התאונה.

גם הליהוק של "כבודו" מצליח להתעלות מעל לקלישאות הצפויות בסדרות ישראליות מהסוג הזה. הבחירה המובנת מאליה הייתה ליצור הפרדה דיכוטומית יותר בין משפחת השופט לבין משפחת הפשע, ובנוסף להבדלי המעמדות, להציג כל אחת מהן כמשתייכת לעדה שונה. אלא שהסדרה לא נופלת לבור המתבקש הזה, ובוחרת ללהק גם לתפקיד השופט דמות מזרחית. בכלל, "כבודו" מציגה פסיפס ישראלי אמין מאוד של דמויות, ומשכילה לבנות דמויות שאפשר להזדהות איתן בלי חלוקה ברורה לטובים ולרעים. התוצאה היא עולם מורכב ואנושי מאוד של אינטרסים וכוונות טובות, שמובילות היישר לגיהנום. אנחנו חוששים לשי, הדורס, אבל גם לנער הבדואי שהסתבך בגללו. רוצים שהשופט מיכה ייצא בשלום מהפרשה, אבל חושבים גם על אביו של הנדרס, עבריין ידוע שמתמלא בזעם ותסכול כשהסוהרים מוסרים לו את הבשורה הקשה.

הברקה נוספת של הסדרה היא השימוש המחוכם, שנעשה במשורה, בשירים ישראליים ידועים. בפרק הראשון היה זה "אליפלט" של נתן אלתרמן ובלחן של סשה ארגוב, שהתנגן ברדיו בזמן שהשופט נסע להסגיר את בנו למשטרה, והבהיר לנו ששי בן ה־17 הוא מעין אליפלט מודרני, ש"אין לו אופי אפילו במיל", אבל עלול למצוא את עצמו מזנק לבסוף אל מול האש כדי להציל אחרים. בפרק השני היה זה "שיר ערש", גם הוא של אלתרמן וארגוב, שהשוטרת רופוס שרה לבנה בטלפון בניסיון להרדים אותו, בזמן שהיא מפקחת על החקירה הפורנזית של רכבו של השופט. על רקע השירה, חולפת המצלמה על פני כל אחת מהדמויות שהסתבכו בפרשה, מתעדת אותם מתהפכים על מיטתם בניסיון להירדם. זה לא קל, לא לדמויות ולא לצופים, כי "כבודו" היא סדרה טורדת מנוחה, שעלולה להותיר אתכם עם הרבה חומר למחשבה במהלך הלילה. מזל שעבורנו זה רק חלום.

"כבודו", מוצ"ש, 22:00, yesOh
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg