הזירה הלשונית: למה בשואה נספו ולא נרצחו?
מה משותף לביבי, נוני ויה-יה ואיך השפיעה עליהם היידיש? מתי נספים ומתי נרצחים? ואיך עבירה מטמטמת לבו של אדם? הזירה הלשונית קרבה אל המזבח, מתייחסת לעם ישראל ביחיד וברבים
הבלשן ניסן נצר, מחבר הספר "עברית בג'ינס", כותב מזה שנים הערות לשוניות לפרשות השבוע. את ההערות על פרשות ספר בראשית איגד בספר "עברית של שבת" שיצא לפני כשנתיים.
בימים אלה יצא ספר ההמשך באותו שם, ובו עיון לשוני בפרשות השבוע של הספרים שמות וויקרא. ולהלן כמה טעימות מפרשת השבוע, פרשת שמיני, ויקרא פרקים ט'-י"א.
עַם ביחיד וברבים. בפרשה מופיעה המילה 'עם' פעם ברבים ("וישא אהרון את ידיו אל העם ויברכם") ופעם ביחיד: "וירא כל העם". העם אכן מופיע לאורך המקרא בשתי הצורות, ביחיד וברבים, לעיתים באותו פסוק. הסיבה לכך היא ש'עַם' הוא שם קיבוצי, שם בצורת יחיד המייצג רבים. במקרים אחרים, גם הם מיוצגים בפרשה, השם הקיבוצי, שם המין, זהה לשם הניתן ליחיד, פרט מתוך המין. הפסוק "את זה לא תאכלו... את הגמל, ואת השפן, ואת הארנבת ואת החזיר", ובהמשך חיות רבות נוספות מתכוון לכל קבוצת הגמלים, החזירים ולא לגמל או חזיר מסוים. התופעה הזו מוכרת בשפת השוק: "בכמה העגבנייה", "טרי טרי המלפפון".
טומאה וטמטום. הפסוק "ולא תיטמאו בהם ונטמֵתֶם בם" מציג שני שורשים קרובים: טמ"א וטמ"ה. בעוד טומאה קשורה לזיהום, להיפוך הטוהרה, טמ"ה מתייחס לטמטום, וכך ראו את זה חכמי התלמוד. רבי ישמעאל אומר בהתייחסו לפסוק: "עבירה מטמטמת לבו של אדם". השורש טמט"ם נקשר לעניינים סתומים, ועל כן מי שאיבריו סתומים נקרא טומטום. אבריו סתומים. בסלנג הישראלי חזר טומטום למשמעות מטומטם, או באותו הקשר: סתום.
מזבח וקודש הקודשים. הפרק עוסק בפולחן, ומאפשר לגלות עד כמה השפה הדתית משמשת בשפת המודרנית-חילונית היום. כך הציטוט 'קרב אל המזבח' הוא לידתו של השימוש נוסח "הקריב את עצמו על מזבח המדע". המילה 'קורבן' ("ועשית את קורבן העם") התרחבה לקורבנות באשר הם – קורבנות דרכים, מלחמה ורעב. השימוש החוזר בשורש קד"ש, כולל הביטוי 'קודש הקודשים', משמש בעברית היום לעניינים רבים. אחד מקדיש את חייו למחקר, הכנסות ההצגה הם "קודש לבניית מועדון ספורט" ואפילו (ציטוט): "סוף סוף הוכנסנו אל קודש הקודשים של המטבח הסיני".
פרע ופרם. "ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם אל תפרמו" אומר הפסוק בפרשה, ומכאן יוצא נצר לסדרת השורשים המתחילים בעיצורים פ"ר, ועוסקים בקריעה, ניתוק והפרדה: פר"ד, פר"ה, פר"ז, פר"ט, פר"ס, פר"ץ, פר"ר, פר"ש. התיאוריה שבעבר היו לשפות השמיות שורשים בני שני עיצורים בלבד שהתפצלו בין היתר על ידי תוספות עיצור שלישי מקבלת כאן חיזוק של ממש. גם השורש פר"ף נקשר לחבורה, אך מקורו יווני.
שֶרֶץ ושֶקֶץ. השרץ והשקץ הנזכרים בהרחבה בפרשה אסורים באכילה, אך מצאו מקום בשפה. 'שרץ' מתייחס במקרא להתרבות מהירה ("ישרצו המים שרץ נפש חיה"). במקורות המאורחים יותר הוא התגלגל לביטוי "טובל ושרץ בידו", כלומר, מתחזה למאמין אך ממשיך לחטוא; וכפועל בסלנג הישראלי – אדם הנמצא במקום כלשהו זמן רב מדי, "שורץ בבית הקפה". שֶקֶץ, המוכר גם בביטוי "אוכל שקצים ורמשים" הפך גינוי זלזול לילדי הגויים בגולה, ומכאן ביידיש שייגעץ, והנקבה: שִקְסֶה.
יורם שמיר שואל: מדוע משתמשים גורמים רשמיים והתקשורת בפועל 'נספו' ביחס לשואה, המשמש גם לתיאור מותם של אנשים באסונות טבע ובתאונות? האם הפועל 'נרצחו' לא מתאר את מות היהודים באירופה? ואם קשה להשתמש ברצח לגבי יהודים שלא הוצאו להורג אלא מתו במחלות או ברעב בגטאות או במחנות, האם אפשר לומר 'הומתו בשואה'?
החד-פעמיות של השואה מקשה על השימוש במילים, שלכל אחת מהן שימושים נוספים, כולל המילה 'שואה' עצמה. בעברית מילים וביטויים שונים הקשורים במוות והמבחר רב.
'נספה' הוא פועל מן המקרא, בשורש ספ"ה, והוא קרוב לשורש סו"ף. בשני השרשים יש פעלים הקשורים להשמדה ולאובדן, לעתים המוני, והם עשויים להתייחס גם למי שנרצח, וגם למי שמת בעקבות אסון. 'נרצח' היא אכן מילה חזקה יותר, אך היא משמשת בעברית בעיקר לרצח פרטני אדם ואינה מתקשרת באופן טבעי לרצח המוני, אלא אם כן נאמר מפורשות 'רצח עם'. כמו כן, כאמור בשאלה, רבים לא נרצחו ישירות אלא מתו ברעב ובמחלות. 'הומתו' נעדרת את היסוד הריגושי, ו'נהרגו' איננה מילה לא ראויה להקשר זה. נראה בכל זאת ש'נִספו' הוא הפועל ההולם יותר, גם אם נעדר ממנו באופן מפורש יסוד ההרג היזום והמתוכנן.
דוד שואל: האם הכינוי דודי/דודו נולד מהכפלה של ה"דו" בהגייה האשכנזית duvid?
'דודו' הוא כינוי הנוצר מהכפלה, כדוגמת כינויים לא מעטים כגון ביבי (בנימין), נונו (אמנון, ארנון), יה-יה (יאיר), מוֹמוֹ (משה) ועוד ועוד. דוּדי מתקשר לדפוס כינויים רחב עוד יותר שבו התנועה המסיימת את ההכפלה היא i: נוני, תותי, מומי ועוד ועוד. היידיש השפיעה על כינויים רבים, ויתכן שגם במקרה של דודו, אך במקרה זה המקור לא יהיה הכפלה אלא דווקא קיצור. הכינוי היידישאי לדוד הוא דוּדל (או בפולנית דוּדק), ומכאן הקיצור: דודו, או דודי, וגם דודיק.
אקו"ם