ראשי » תרבות » קולנוע

"אשתו של שומר גן החיות": סרט שואה לייט

גורלם המשותף של חיות הפרא והאנשים אל מול אכזריות הנאצים – חיות האדם, מבטא באופן מקורי למדי את זוועות מלחמת העולם השנייה, אך בד בבד גם חוטא בהקבלה שמזכירה יותר סרט של דיסני מאשר סיפור אמיתי על השואה // ביקורת קולנוע

ורשה, 1939. רעש מחריש אוזניים של מטוסים שחולפים מעל. גן החיות העירוני מופגז בפשיטה אווירית שעורכים הנאצים בטרם כניסתם הקרקעית לעיר. פצצות מתפוצצות בלב הגן, קוטלות ללא רחמים את חייהם של כמה מהחיות, גורמות לאחרות לנוס בבהלה לכל עבר דרך הגדרות הפרוצות. אזרחים מפוחדים הממהרים בין רחובות ורשה בחיפוש אחר מחסה נתקלים בחיות מבוהלות המתרוצצות בעיר בבלבול, גם הן בחיפוש אחר מקום להסתתר. לפתע רעש המטוסים נעלם, רק שקט מצמרר נותר בעוד אנו בוהים בסצנה יוצאת הדופן, במחזה הסוריאליסטי, באמצעותו נוצרת ההקבלה הראשונית בסרט בין בני אדם ובעלי חיים, אשר שניהם מוצאים עצמם באותה קלחת, סובלים מנחת זרועם הרצחנית של הנאצים, חיות האדם. אם לא די בכך, כמה סצנות מאוחר יותר הנאצים יצעדו אל תוך גן החיות ויבצעו טבח מחריד בחיות הנותרות מול עיניה של אשתו של שומר גן החיות. ברגעים הטעונים הללו של תיאור אכזריותם של הנאצים כלפי בעלי החיים נעוצה מקוריותו של הסרט, אבל גם הבעייתיות שבו.
 
הבמאית ניקי קארו זכורה בעיקר בזכות סרטיה "לרכב על הלוויתן" (2002), דרמת התבגרות יוצאת דופן אשר זכתה לשבחים רבים ו"ארץ קרה" (2005). שני הסרטים הציבו במרכזם דמויות של נשים עקשניות, נחושות, אשר דבר לא מסיט אותן ממטרתן, בטח שלא גברים חזקים ומאיימים. "אשתו של שומר גן החיות" חוזר על מאפיינים נשיים דומים, הפעם על רקע ורשה הכבושה ע"י הנאצים במלחמת העולם השנייה, דרך סיפורה האמיתי של חסידת אומות העולם אנטונינה ז'בינסקי, אשר יחד עם בעלה יאן, פעלה בחירוף נפש למען הצלת יהודים בזמן השואה. אך בעוד שבסרטיה הקודמים הדמויות הנשיות המורכבות הפכו את הסרטים למעניינים ומותחים, "אשתו של שומר גן החיות", למרות הסיפור האמיתי והמרגש עליו הוא מבוסס, מרגיש מאולף מאוד לעומתם, מורכב הרבה פחות, כזה שבו החיות שברקע סובלות הרבה יותר מבני האדם שבמוקד, כאשר התוצאה היא סרט שואה-לייט בסגנון דיסני לכל המשפחה.
 
"אשתו של שומר גן החיות", המבוסס על ספרה של דיאן אקרמן, עוקב אחר הזוג ז'בינסקי המנהלים את גן החיות של ורשה עד פלישת הנאצים, שכאמור שוחטים את בעלי החיים והופכים את הגן למחסן נשק. בעוד יאן ואנטונינה מנסים לשמר את ביתם אשר בלב הגן, באישורו של הזואולוג הראשי של היטלר החושק באנטונינה, הם הופכים את שרידי הגן לחווה לגידול חזירים אותם הם מזינים בשאריות הזבל של הגטו היהודי. המומים מטבח החיות האהובות שלהם ומיחסם של הנאצים לחבריהם היהודים אשר כלואים בגטו, יאן ואנטונינה מחליטים להשתמש במרתפים הריקים של גן החיות על מנת להחביא בהם יהודים, אותם הם מבריחים מהגטו, מתחת לאפם של הנאצים והזואולוג הגרמני החמדן.
 
הסיפור האמיתי עליו מבוסס הסרט הוא בהחלט מעניין, כמו גם הדמות הראשית שבמרכזו, אך קשה שלא להבחין כי משהו בצורת העשייה של הסרט מרגיש כלוקה בחסר. ככל שהסרט מתקדם, למרות הרעיון המותח שהוא מציב, התפניות שלו מרגישות מאולצות מאוד ונשענות על קלישאות, מה שהופך את רוב הסרט לצפוי וחף מתחושת סכנה או מתח אמיתי. זהו סרט הדואג להדגיש את האנושיות והטוב שבאדם, יותר מאשר את החייתיות ואת הרוע שבו (לכן גם סווג הסרט כ-13-PG המיועד לבני נוער). אמנם זה חלק מהזווית המקורית שבה נוקט הסרט – להקביל בין בני אדם לבעלי חיים ובין אוהבי בעלי חיים לאוהבי אדם, אך כמו במקרה של "גנבת הספרים", זהו סרט שנוגע בשואה מבלי באמת להראות אותה, או במקסימום להראות גרסה מאוד מרוככת, עדינה ומרומזת שלה, כאשר עיקר מראות הזוועה מוצגים דרך בעלי החיים בהם מבוצע פוגרום חייתי. דווקא בשל הנושא ההיסטורי החשוב שבו עוסק הסרט, ההנחות הללו והצנזורה שיוצריו בוחרים לעשות עבור צופיו, הן שמחלישות אותו ופוגמות באמינותו.

לעומת זאת, מלבד הסיפור המעניין יאמר לזכותו של הסרט שהוא גם כולל כמה רגעים מרגשים בהחלט, כמו גם משחק מרשים של ג'סיקה צ'סטיין בתפקיד הראשי, שחקנית טובה ומוכשרת ביותר, שאף נמנית על צוות המפיקים של הסרט. לצדה מופיעים השחקן הבלגי יוהן הלדנברג בתפקיד הבעל האמיץ יאן, ודניאל ברול ("להתראות לנין", "ממזרים חסרי כבוד") בתפקיד הזואולוג הנאצי. בתפקידי משנה של ניצולים יהודים תוכלו לזהות את השחקנים הישראלים אפרת דור ושירה האס, כאשר האס מתבלטת היטב ומעניקה לסרט את כמה מרגעיו היותר מרגשים.
 
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

דני לרנר

במאי, תסריטאי, מבקר ומרצה לקולנוע. זוכה פרס אמנות הקולנוע לשנת 2011 מטעם משרד התרבות והספורט. סרטו הראשון באורך מלא היה המותחן הפסיכולוגי "ימים קפואים", אשר זכה בפרס "הסרט הטוב ביותר" בפסטיבל הקולנוע חיפה 2005 ובפסטיבלים נוספים. סרטו השני, מותחן הפעולה "קירות", הוקרן בבכורה עולמית בפסטיבל הסרטים הבינלאומי טורונטו 2009 והופץ מסחרית בכל רחבי העולם.

לכל הטורים של דני לרנר