זה לא רק ספורט: תחנות תרבות עם דפנה דקל

מרגע שהיא זוכרת את עצמה, נמשכה השחקנית והזמרת לאמנויות הבמה, למילה הכתובה ולקולנוע. לרגל יציאת אוסף חדש משיריה, פורשת דפנה דקל את תחנות התרבות המשמעותיות בחייה, מהספרייה העירונית באשדוד, דרך צלילי הכרם ונט קינג קול ועד האדם שדחף אותה כל הדרך להצלחה

דפנה דקל עטיפת האלבום, צילום: דור מלכה

את ילדותי ליוותה קשת רחבה של גוונים מוזיקליים. בימי שישי, כשעזרתי לאמי להתכונן לקראת השבת, התנגנו ברקע צלילי הכרם, זוהר ארגוב ובעז שרעבי. בשבת בבוקר, התעוררנו לצלילי "מעוף הדבורה" של רימסקי קורסקוב. ובמהלך כל השבוע, בכל רגע שהתאפשר, ליטף את הבית קולו של נט קינג קול.

עד היום יש בי פתיחות לסגנונות תרבותיים רבים בכלל, ומוזיקליים בפרט. ובכל זאת, על אף שאני מקשיבה למוזיקה מכל קצוות העולם, ברירת המחדל שמכניסה שקט לחיי, בתוך רעשי היום יום, תהיה הזמר השחור בעל קול הקטיפה.
 

בגיל 15 בערך צפינו במסגרת בית הספר בהצגה "פרחים לעכבר לבן", בביצועו של השחקן אלכס פלג, בעיבוד ותרגום של אהוד מנור. עוד לפני תום ההצגה ידעתי, שעל אף אהבתי למוזיקה, תהיה לתיאטרון נוכחות משמעותית בחיי.

פלג היה מפעים. הטקסט של ההצגה אחז בי ולא הניח. התחילה לחלחל בי הבנת החיבור בין הטקסט לשחקן והכח לעורר בקהל מחשבה ולשלוח אותו הביתה עם הרהורים ותהיות, ההמשכיות שיש לדברים, מעבר לרגע הצפייה עצמו.

שם בעצם נטמן הזרע שהביא אותי בשנת 1992 אל במת התיאטרונטו, עם הצגת היחיד "העלמה אלזה" מאת ארתור שניצלר, בבימויו של הלל נאמן, שאף זכה בפרס הבימוי על ההצגה. באותו יום, כמה שעות מאוחר יותר, זכיתי בתחרות קדם האירוויזיון עם השיר זה רק ספורט. שני קצוות של העשייה המגוונת וההרפתקנית בחיי המקצועיים.
 

אמי הייתה חסידה גדולה של ז׳אנר הסרטים המוזיקליים. בזכותה גיליתי כבר בגיל צעיר מאד את ג׳רי לואיס, דני קיי, פרד אסטר, ג׳ינג׳ר רוג׳רס, ג׳ין קלי, ג׳ולי אנדריוס, אודרי הפבורן ואחרים, מרובי כישרונות. כאלה שהיו שחקנים / זמרים / רקדנים / קומיקאים, הכל באדם אחד והכל בהקפדה מדויקת על כל הפרטים לצד הצגת יכולות פיזיות בלתי נתפסות. כל זה בעידן של מיעוט אפקטים וללא עזרה טכנית כמעט, כמובן.

במהלך השנים הבנתי שאני לא אצליח לשכלל את כל היכולות שלי לרמה שהייתי רוצה, אבל זה השאיר אותי במקום שתמיד שואף ליותר טוב, יותר מדויק, לפעמים אולי אפילו קפדני מדי. אני עדיין נהנית לראות אמנים, בכל תחום, שמשפרים את היכולות שלהם, לא מוותרים לעצמם ולא "מעגלים פינות". מקצועיות וכבוד לדבר שאתה עוסק בו, הם נר לרגלי בכל בחירותי.
 

מאז ומתמיד, מילים בראו עבורי עולמות. לא נזקקתי להמחשת המילים, לתמונות, למראה עיניים. מיום שהצלחתי לחבר אותיות למילים, לא הפסקתי לקרוא.

הספרייה העירונית באשדוד הייתה מקום הבילוי המועדף עלי ותמיד היו מונחים בחדרי כמה ספרים מוכנים לקריאה. הספרייה הייתה גדולה מאד, או לפחות כך נראתה לי בעיניים הילדותיות של אז. היו בה שתי קומות. האחת מיועדת לספרות ילדים והשנייה למבוגרים.

אני זוכרת בבהירות מדהימה את היום בו בישרתי לדבורה הספרנית שלא נותרו עוד בספריית הילדים ספרים שלא קראתי פעם אחת לפחות, וביקשתי לעבור, על אף גילי הצעיר, לספריה של המבוגרים. היא ביקשה זמן לחשוב על זה, ומהר מאד הגיעה התשובה החיובית. אני לא ידעתי את נפשי מרוב אושר.

אני זוכרת איך עברתי על פני המדפים עמוסי התכנים שמבחינתי חיכו רק לי. מאז שנולדו ילדי אני מוצאת פחות זמן לתחביב הזה, אבל עדיין לא יכולה לחשוב על חיים ללא ספרים, ללא דפים, ללא ריח של ספר.
 

דפנה דקל במחזמר ''בילי אליוט'' צילום: עופר אמיר

ב-1987, קצת פחות משנה אחרי שסיימתי שירות צבאי בלהקת הנח״ל המתחדשת, פגשתי את שלמה צח, המפיק והמנהל האישי שלי מזה 30 שנה.

השפעתו על תחום האמנות והבידור בארץ עצומה. רבים מטובי האומנים והיוצרים בארץ הם "תגליות" שלו. הוא חתום כמפיק של מאות ואולי רבבות שירים שהם נכסי צאן ברזל בארצנו. המפגש איתו עיצב את דרכי המקצועית. עד היום אנחנו עובדים יחד, לרוב בהסכמה מלאה ולעיתים תוך חילוקי דעות מרים, אבל תמיד באהבה גדולה ומתוך כבוד והערכה הדדית.

הוא ללא ספק האדם הדומיננטי ביותר בקריירה שלי. אמנם טבעי הדבר שהקהל יכיר בעיקר את מי שניצב בחזית, על הבמה, על המסך, אבל חשיבותם של אלה שעוסקים במלאכה מאחורי הקלעים, אינה פחותה ולפעמים אף עולה על זו של המבצע.

שלמה צח עודד אותי לעסוק גם בעניינים מאחורי הקלעים, ביצירה ואפילו בהפקה. בזכות הפתיחות שלו, אני מעורבת בכל פרט בחיי המקצועיים ולא מפסיקה ליצור וליזום, מה שממלא אותי אושר וסיפוק ומשאיר אותי בתהליך למידה תמידי.
 

''ללא ספק האדם הדומיננטי ביותר בקריירה שלי''. דקל עם שלמה צח