עברית יהודית ועברית ישראלית: אתר העלייה לרגל חוגג עשור
בעשר שנות קיומו הפך "בית אבי חי" לצומת מרכזי עבור חובבי תרבות ואמנות מכל רחבי הארץ. המנהל האמנותי והשותף להצלחה הירושלמית עמיחי חסון, גאה במתכון המצליח שהתפשט גם לרדיו, לספרות ולקולנוע הישראליים, אך גם מתריע: "הקהל שצורך תרבות בירושלים הולך ומצטמצם משנה לשנה"
בחודש הבא יציין בית אבי חי בירושלים עשר שנים להיווסדו. עשר שנים בהן הוא ביסס את מעמדו כבית תרבות ירושלמי פעיל ונחשב, שמקיים בין כתליו מדי חודש עשרות אירועים, מפגשים והרצאות, שיחות ואירועי במה מגוונים עם מיטב היוצרים והאמנים בתחומי המוזיקה, התיאטרון והקולנוע, המושכים למקום קהל דתי וחילוני מירושלים ומחוצה לה.את סיכום העשור הראשון שלו יציין בית אבי חי ב'פסטיבל עשור': שבוע שלם של אירועים בהשתתפות אמנים רבים מהשמות הגדולים והבולטים של עולם התרבות הישראלי, בהם המוזיקאים יוני רכטר, נסרין קדרי, רונה קינן, מיכה שטרית, מארק אליהו, יעל דקלבאום, אביתר בנאי, הרב איתמר הנדלר, המשורר אלי הירש, הסופר מאיר שלו ועוד רבים.
"סוד ההצלחה של בית אבי חי טמון ביכולתו לייצר נקודת מפגש של האוכלוסיות השונות ולאחד את שתי שפות העברית, היהודית והישראלית, לשפה משותפת", אומר המשורר עמיחי חסון שמתפקד כמנהל האמנותי של חגיגות העשור לבית אביחי.
גם בעבר נעשו ניסיונות להביא לחיבור ואיחוד בין מגזרים שונים בחברה הישראלית. "אז הכל נעשה ברמה הפוליטית, בעוד שאת התרבות הותירו בצד, מחוץ למשחק. למשל, 'צו פיוס', ארגון שהוקם לאחר רצח רבין, ניסה ליצור חיבור בין השקפות עולם פוליטיות שונות. בית אביחי הכניס את התרבות כגורם מקשר ומחבר, והצליח", מסביר חסון.
אחת הדוגמאות הבולטות לאיחוי התרבותי-שפתי עליו מדבר חסון היא הפייטנות. "לפני 15 שנה, פיוטים לא נכללו בפלייליסט של גלגלצ. היום אמנים מהשורה הראשונה כמו אביתר בנאי, ערן צור, רונה קינן וגם ברי סחרוף, שרים פיוטים. היוצרים לקחו טקסטים יהודים קלאסיים והעניקו להם פרשנות חדשה שהפכה אותם ליצירה חדשה ועדכנית, ובכך עשו מהפכה של ממש".
האם זה עובד גם בכיוון ההפוך, מישראלי ליהודי?
"אהובה עוזרי, שלה נקדיש ערב שלם בפסטיבל, החלה כמקוננת בכרם התימנים. השירים שלה מספרים את הסיפור שלה ושל המוזיקה המזרחית וכעת מטעינים אותם בחומרים בהקשרים התרבותיים שלהם. היוצרים לוקחים את המוסיקה הישראלית של עוזרי תוך הדגשת המקורות שלהם. עם השנים היא הייתה לאחת מ'אבות המזון' של התרבות הישראלית כמו דליה רביקוביץ, לאה גולדברג, רחל ואחרות".
האם המודל של בית אבי חי יכול להצליח גם במקומות אחרים?
"אנחנו היינו הראשונים להפעיל את המודל המחבר הזה, והיום אני שמח לגלות ששילוב תרבותי הפך לתופעה נרחבת בתרבות בארץ. עולם הקולנוע הישראלי, למשל. בעבר צריך היה להתחנן שישלבו תכנים או נקודות מבט ישראלים בקולנוע ובסדרות טלוויזיה ישראליות. היום מדובר בסרטים והסדרות הישראלים המצליחים ביותר, שגם זכו בפרסים רבים, כמו 'הערת שוליים', 'למלא את החלל', 'שטיסל' ועוד. ההתחלה שלהם הייתה דרך קרן אבי חי שתמכה והייתה שותפה בפיתוחם".
לצד הסיפוק מההצלחה הגדולה והבלתי ניתנת לערעור, חסון לא מתכחש לאתגר שבהבאת אמנים מובילים וקהל גדול לירושלים, לצד המגמה המובהקת של עזיבת הצעירים את העיר.
"תמיד יש היענות מצד האמנים, אבל יחד עם זאת יש בתגובות מעין חצי קריצה שיש בה קורטוב של אמת, נוסח 'מה עכשיו לעלות לירושלים?...'.
בירושלים פועלים בתי הספר הטובים ביותר בתחומי האמנות והקולנוע אבל לצערי הרוב המכריע של הסטודנטים עוזב את העיר יום אחרי סיום הלימודים והקהילה היוצרת בבירה הולכת ומצטמצמת".
הקהל שפוקד את בית אבי חי הוא יותר דתי או חילוני?
"אופי הקהל תלוי באירוע. בהופעה של אביתר בנאי סביר שיהיו יותר דתיים ואילו בהופעה של נצ'י נצ סביר שלא יימצא גם לא דתי אחד בקהל. ירושלים ככלל היא מרחב מאתגר לפעילות תרבותית. אמנם פועלים בה מוסדות תרבות גדולים ורשמיים כמו מוזיאון ישראל, הספרייה הלאומית ועוד, אבל הקהל שצורך תרבות בירושלים הולך ומצטמצם משנה לשנה. אירועים מסוימים שבתל אביב היו סולד אאוט בלי למצמץ, בירושלים מדובר באתגר להביא אליהם קהל. אבל כאמור, לשמחתי הרבה מגיעים אלינו גם מחוץ לירושלים".
איך אתה מסכם את העשור הראשון של בית אבי חי?
"רבות מהמטרות המקוריות של הבית הושגו ועתה זה הזמן לחלום על מטרות ואתגרים נוספים. עולם התרבות נע מהר מאד והוא אינו דומה היום למציאות התרבותית מלפני עשור.
"בתחום הספרות לדוגמה, לפני עשור טבלאות רבי המכר היו מורכבות רובן מספרות מקור ישראלית. היום הספרות העברית איבדה את ההגמוניה והרשימה בטבלאות מורכבת ברובה מספרות מתורגמת. אצלנו בבית אבי חי מקיימים אירועים לספרות עברית בלבד, אבל בניגוד לעבר היום ניצב בפנינו אתגר. עם זאת אני מביט על העבר בסיפוק רב וצופה בהתרגשות אל העשייה והיצירה בעתיד".
כשחסון נשאל מה הכי בוער לו לעשות בהמשך הדרך, הוא מבקש לענות כאדם הפרטי עמיחי, ולא כנושא תפקיד.
"אני חרד מפני הבורות", הוא אומר. "לאחרונה, התנועה הכללית מקדשת את הבורות, בורות הפכה לבון טון. אנשים הפסיקו להתעניין לעומק, רואים בכל טקסט ארוך דבר המצריך מאמץ ונוטשים. זה לא בריא לחברה, כי קהל שצורך תרבות ילך ויתמעט עוד יותר. חובה עלינו להבין את המציאות המדאיגה הזאת ולפעול כדי לשנותה".
זה מחזיר אותנו לשיח על תרבות גבוהה ונמוכה.
"אחד התפקידים של בית אבי חי הוא חשיפה של קהלים לתרבות שונה. התבוננות על התרבות כ'גבוהה' או 'נמוכה' היא ארכאית. האם מוזיקה מזרחית היא תרבות נמוכה ומוסיקה קלאסית גבוהה? ממש לא. ביאליק טוב ושבזי רע? המוסיקה של אהובה עוזרי נמוכה ושל ויוני רכטר גבוהה? לא ולא. לכולם יש מקום.
"בעשרים השנים האחרונות עברנו שינוי מסוים, אבל אנחנו עדיין ניצבים בתחילתו. בשבוע הפסטיבל אנחנו ניתן ביטוי לרוח התרבותית על כל גווניה".
אקו"ם