ראשי » תרבות » טלוויזיה

"עוד סיפור אחד ודי": נוסטלגיה נטולת סיכונים

הסיפורים שמאחורי קלאסיקות הילדות של כולנו זוכים לטיפול נפלא בסדרת הדוקו החדשה. חבל שלא ניתנה במה גם ליצירות חדשות יותר

מי לא מכיר את אופיר? ומיהו זה אשר שכח את השכל במטבח? נדמה שיותר מכל טקסט אחר שנכתב בשפה העברית במאה האחרונה, היו אלה ספרי הילדים שקנו מקום של כבוד בלבבות של מרבית הישראלים. אולי אלה החרוזים והמקצב, אולי זאת העובדה שהם מצליחים לעסוק במציאות הישראלית בלי לגעת בסוגיות שנויות במחלוקת, ואולי הסיבה שבגללה אנחנו חוזרים לאותם ספרי ילדים בכל דור ודור היא שהם מזכירים לנו את ילדותנו שלנו. כי כשאנחנו מדקלמים לבני השנה והשנתיים את "בים בם בם, תירס חם", טון הדיבור שלנו מהדהד את זה של הורינו, שבזמנו הדהד את זה של הוריהם. ושיננתם לבניך, מודל המאה ה־21.
 
בדיוק על האהבה הנוסטלגית והרב־דורית הזאת מתבססת הסדרה "עוד סיפור אחד ודי", הדוקו החדש שעלה לאחרונה ביס דוקו בבימויה של ענת זלצר. כבר מהשניות הראשונות של הפתיח ברור לנו שמדובר במוצר מהודק, כזה שלא חוסך בהקפדה על הפרטים הקטנים ביותר: הקרדיטים ליוצרים מופיעים על רקע דפי נייר איכותיים, שיוצרים תחושה של דפדוף בספר קלאסי.

בכלל, התואר "קלאסי" הוא מילת המפתח כאן, לטוב ולרע. זלצר בחרה לצעוד בדרך המלך של הספרות העברית, ולא לקחת סיכונים מיותרים. הסדרה עוסקת ביוצרים בסדר הגודל של ביאליק, קדיה מולודובסקי, יהונתן גפן ונורית זרחי, וגם מרבית המרואיינים שייכים למיינסטרים של התרבות הישראלית, הן מבחינת הפופולריות שלהם והן מבחינת הדור שאליו הם משתייכים: דויד גרוסמן ומאיר שלו, אלונה פרנקל וזרחי עצמה. פה ושם מבליח ספר מאת דור חדש יותר של ספרים, למשל "על עלה ועל אלונה" של שירה גפן, שגם מופיעה בסדרה כמרואיינת. אבל גם במקרה הזה, להופעתה של בת התשחורת (בת ה־46!) יש הצדקה נוספת, שכן היא מדברת בעיקר על כתיבתו של אביה יהונתן. ספרות שוליים, או כזו שנחשבת קצת פחות קאנונית? אם לשפוט על פי שני הפרקים שבהם צפינו - לא בבית ספרנו.
 
בחירה מעניינת של היוצרים היא להתמקד לא רק בסופרים ובאנשי המילה הכתובה, אלא בכל בעלי התפקידים בתעשיית ספרות הילדים: עורכים ספרותיים, מאיירים, מלחינים ומבצעים (יוני רכטר, יהודית רביץ וחוה אלברשטיין - שמספקים כולם הופעה אינטימית ובעיקר מלאה באהבה למושאי ההלחנה והביצוע שלהם). אלא שגם כאן - נדיר למצוא משתתפים שאינם שייכים לפלייליסט הקבוע של "ארבע אחרי הצהריים" בגל"צ.

כל אחד מפרקי הסדרה מוקדש לנושא אחר, ונוגע במיוחד הפרק השלישי העוסק בקשרים משפחתיים בספרות. מההקשר ההיסטורי הטרגי של "פתחו את השער", אשר נקרא כמעין קינה למשפחות שנספו בשואה, דרך כאבי הגדילה שמתאר יהודה אטלס ב"הילד הזה הוא אני", ועד לחסכי הילדות וקשיי ההורות של אלונה פרנקל, יהונתן גפן, נורית זרחי ואחרים - שאותם הם מיטיבים לתאר מול המצלמה. איך אומר אחד המרואיינים בסדרה? ילדות קשה עשויה להיצרב באדם כמו קעקוע גדול שאי אפשר להוריד. ודווקא מתוך הכאב התמידי הזה, נוצרים לא פעם הספרים הכי טובים.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg