ראשי » תרבות » ספרות

הצצה לראשו של לוחם: תמונה מפוכחת על לבנון

17 שנה אחרי הנסיגה, מתי פרידמן חוזר לדרום לבנון בספר שמעורר הזדהות עם החייל הפשוט, אך גם משרטט תמונה רחבה של מה שאירע מאז למזרח התיכון כולו

על מלחמות מהסוג הזה לא נכתבו עשרות ספרים, כמעט שלא בוימו סרטים. מלחמות מהסוג הזה תועדו בכתבות טלוויזיה, בכותרות בעיתון, במבזקי רדיו. מלחמות מהסוג הזה לא יצרו מיתוסים, לא תמרונים צבאיים שיילמדו בעתיד ולא מבצעים שיזהרו בתורות הלחימה. השנים שבהן אחזה ישראל ברצועת הביטחון בדרום לבנון לא זכו להיקרא מלחמה, ולא יירשמו בדברי הימים של צה"ל כסיפור הצלחה. מבצע, שהתמשך למלחמה, שלא ידוע מתי הסתיימה. רצף תקריות אלימות שהלך והידרדר, שהלך וגבה מחיר מהלוחמים ששירתו שם ומהחברה הישראלית כולה. ובתוך הרצף, אלפי חיילים צעירים, קצינים זוטרים, וקונספציה צבאית שכבר לא קיימת.
 
אחד החיילים שרשם בזיכרונו את קורותיו בדרום לבנון הוא העיתונאי מתי פרידמן, שמשרטט בספרו "דלעת - מוצב אחד בלבנון" תמונה מפוכחת ונוגעת ללב על ימי הלחימה בשרשרת המוצבים בין הקו הכחול לקו האדום של רצועת הביטחון. הספר מבוסס על זיכרונותיו הפרטיים של פרידמן, שהיה באותם ימים עולה חדש ששירת בחטיבת הנח"ל והוצב בלבנון, אך מתרחב הרבה מעבר לנקודת מבטו כחפ"ש ושוזר סיפורי קרבות ועדויות גם מאירועים שלא נכח בהם. באחד מהם, נשאל קצין צה"ל בריאיון טלוויזיוני לאחר נפילת כמה מחבריו איך הוא מסוגל לחזור ללבנון לאחר האסון. "באוטובוס", השיב הקצין.

בעידן טרום הפייסבוק והפושים היה כמעט בלתי אפשרי לקשור תקרית אחת לאחרת, לייצר תמונה כוללת של המצב כפי שהיא מובאת ב"דלעת". חייל בן 19 מאומן להסתער במקום לחשוב, למלא פקודות במקום לשאול שאלות. "באוטובוס", השיב הקצין את התשובה הנכונה, ו־17 שנה מאוחר יותר, די ברור שסיכם יפה את הלך הרוח מאחורי הנוכחות הצה"לית ברצועת הלבנון.

פרידמן מזכיר את חוקי המוצבים, השיירות, המארבים וחיי השגרה. הסמב"צ שמכריז "יציאה, יציאה" שניות לפני פגיעת הפצמ"ר, ה"כוננות עם שחר" הבלתי נסבלת עבור כל חייל שעבר שם בעונת החורף, ובעיקר ה"באוטובוס" של הקצין. ישבנו שם כי ישבנו שם. הכול, כך משחזר עבורנו "דלעת", עבד על אוטומט.
 
כל תקרית שמתאר פרידמן מכניסה את הקורא לתוך ראשו של הלוחם. לפחדים, לגבורה, לגעגוע, לתקווה. סיפורו של פרידמן מרתק, כתוב נהדר, ומצליח להעמיד את הקורא לצד החיילים בעמדת השמירה, במארב בטן, בתצפית, וגם לחלוק עמם את התחושה הנפלאה שמכיר כל לוחם ששומע בשעת לילה את קולה של סמב"צית מבקיע את רשת הקשר.

אבל "דלעת", מעבר להיותו סיפור אישי מרתק, הוא גם ספר חשוב. שנתיים לאחר ששוחרר מהצבא חזר פרידמן לדרום לבנון בחסות אזרחותו הקנדית ובזהות בדויה, והצליח להעפיל להר הנטוש שעליו שכן מוצב "דלעת". שם, בלבוש אזרחי ומלווה במורה דרך לבנוני מקומי שלא הכיר את עברו הצבאי במקום, גילה כיצד הפך המוצב המדמם שבו שירת להר סתמי וחסר חשיבות צבאית.

השנים שחלפו מאז הנסיגה ועד היום מאפשרות לפרידמן לקשור את שנות רצועת הביטחון והנסיגה לאירועים המדממים שעבר מאז המזרח התיכון והמערב כולו. פריחתו של אל־קעידה, הפלישה האמריקנית לעיראק, הלחימה באפגניסטן, האינתיפאדה השנייה, מלחמת לבנון השנייה ועליית דאעש. מלחמות דת שעליהן הכריזה מפלגת האל, חיזבאללה, אי שם בשנות השמונים. לא רק על הקיבעון ועל הסתמיות שבנוכחות הישראלית בדרום לבנון כותב פרידמן; "דלעת" הוא לא "שיח לוחמים" ולא רשומון מלחמה. הוא גם לא מחקר אקדמי של חוקרי צבאות או של מזרחנים. "דלעת" הוא מסמך תיעודי של תקופה שכל אחד מאיתנו היה בה, או צפה בה מרחוק. תיעוד של מלחמה שהייתה, כפי שמציין פרידמן, "המלחמה הראשונה של המזרח התיכון החדש".

רועי שרון הוא הכתב הצבאי בתאגיד השידור "כאן"
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg