ב-300 מילה: מדוע כדאי לכם "להציל את נטע"?
ניר ברגמן וערן בר-גיל, יוצרי הסרט "להציל את נטע", הצליחו להעביר ביצירתם החדשה חוויה שעד כה קשה היה אף לנסח. יובל אלבשן מזדהה עם ה"בדידות ההורית" ומתרה בכל הורה לצפות בסרט
קל לצלם בדידות. נדמה שהמצלמה יודעת את מלאכתה באופן כמעט אוטומטי, כאילו מעצמה. גם זוגיות הורית ניתנת לניסוח קולנועי פשוט: הצופים אוהבים דיאלוגים זוגיים, מבטים חטופים בין השניים, נגיעות רכות של יד המונחת על יד אחרת ומפסיקה את רעדה.אבל איך אפשר להלחים את השתיים בלי שהחוויה האחת תאיין את משנתה? איך מעבירים למסך את מה שלא מדובר כמעט במחוזותינו, אבל מוכר עד אימה לכל מי שאין לו שותף לחלוק עמו את כובד האחריות, כמו גם את עומס האושר – את חווית הבדידות ההורית? אותה חוויה שלא מניחה לך להירדם בלילה, אבל גם לא מאפשרת לך שלא להקיץ מוקדם בבוקר שלמחרת. זו ששולחת את אצבעותיך לחייג את המספר שפעם היה הכי מוכר לך בעולם כדי לשתף את הצד השני במשהו שקרה ממש הרגע עם הילדים אבל ממהרת לנתק את השיחה לפני גמר החיוג כשאתה נזכר; זו שמציפה אותך במנעד רגשות ומילים לא נגמר אבל ממהרת להשתיק אותן בשל העדר קהל שומע.
חווית ה''בדידות ההורית'' מתורגמת למסך הגדול. ''להציל את נטוע''
צילום: לוץ רייטמאייר, באדיבות יונייטד קינג
בסרט "להציל את נטע" מצליחים ניר ברגמן וערן בר-גיל ללכוד על המסך הגדול את חווית הבדידות ההורית באופן מעורר השתאות וחמלה. באמצעות חוטים שהם מושכים מארבע גיבורות הסרט (קצינה יחידנית שמגדלת בקושי את בתה היחידה; צ'לנית הרה שזקוקה לכתף הורית נוספת שאיננה; אשת איש אשר יוצא מהארון כשהוא מותיר אותה לבדה מול ילדיהם; ואחות גדולה לאשה עם מוגבלויות שהופכת לאם בעל כורחה וטרם זמנה), מצליחים היוצרים לארוג באופן המדויק ביותר שנתקלתי בו עד כה את החוויה הכה-קשה-לניסוח הזו
אפשר שזה משום שהסרט חף מכל איפור או זיוף קולנועיים, אפשר שזה הניגוד לפסאדת קלות גידול הילדים שאיתה נפתח הסרט ואולי זו פשוט היד הרגישה של ברגמן שמצליח גם הפעם, כמו ב"כנפיים שבורות", לשלוח ממחטה מעומלנת מבעד למסך ולנגב את זיעתם ואת דמעותיהם של צופים כמוני, שבתשעים וארבע הדקות של הסרט, ניצלים (כמו נטע?) ומרגישים פחות לבד. פחות לבד בבדידותם ההורית.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם