"ספיידרמן" החדש: מגיבור-על לילד כאפות
הסרט החדש בסדרת "ספיידרמן" אמנם מצליח לרענן את המותג עם רוח נעורים שובבה, אבל גם נופל באותה קטגוריה בדיוק, עם התאמתו של גיבור-העל הוותיק והעממי לדור הסלפי. לא הבמאי ג'ון ווטס ולא השחקן טום הולנד מצליחים להעפיל לרף הגבוה שהציבו סם ריימי וטובי מגווייר // ביקורת קולנוע
ספיידרמן: השיבה הביתה, במאי: ג'ון ווטס
סצנת הפתיחה של הספיידרמן החדש "השיבה הביתה", סולל את הדרך להצגת הנבל הכי עממי שפגשנו עד כה בסרטי ספיידרמן וביקום הקולנוע של מארוול בכלל. יותר מכך, הליהוק של הנבל הפעם הוא מבריק, הן מבחינת השחקן עצמו והן מבחינת ההקשר ההיסטורי שלו לז'אנר, שכן משחק אותו מייקל קיטון, מי שהיה אחד הבאטמנים הקולנועיים הטובים ביותר. קיטון משחק הפעם את ה-"וולצ'ר" (תרגום מילולי: "אוכל הנבלות", תרגום מקומי: "הנשר" כפי שהוא נקרא בחוברת הקומיקס שיצאה בארץ בעברית ב-1986), שמוצג כמעין גרסת-מראה עממית יותר של באטמן הקולנועי, מה שהופך את הסרט למעין "באטמן נגד ספיידרמן", אם תרצו. קונספט מגניב כשלעצמו, אבל רק על הנייר.
טום הולנד הוא השחקן השלישי המשחק את ספיידרמן בעשרים השנים האחרונות. מדובר באחת הדמויות הפופולריות ביותר בהיסטוריה של הקומיקס, אשר בשונה מהרבה גיבורי-על נודעים ואהובים, הוא ללא ספק העממי שבהם – בחור צעיר משכונת מגורים לא הכי מבוססת, אשר טרוד לא פעם בענייני הפרנסה שלו ורדוף בדאגות למשפחתו וחבריו. הוא לא אל כמו ת'ור או וונדר וומן, לא בא מכוכב אחר כמו סופרמן ולא מבוסס כלכלית כמו באטמן או איירון מן, מה שהפך את דמותו המאוד אנושית לכזאת אשר תמיד היה קל להזדהות עמה.
"השיבה הביתה" (תרגום נוראי לכותרת הלועזית אשר פירושה המקורי קשור בכלל לענייני נשפי תיכון) נפתחת עם כותרת מחויכת הנפרשת על המסך המכריזה על "סרטו של פיטר פרקר" וגולשת משם למעין סרט פאונד פוטג' שצילם פרקר במהלך השתתפותו באירועי "מלחמת אזרחים". זו פתיחה חכמה ומקורית לסרט אשר לא רק מציגה זווית חדשה וטרייה על האירועים שראינו, מוסיפה פרטים וממשיכה אל מאחורי הקלעים שלה, אלא בעיקר כזאת אשר מאפשרת לצופה להתחבר אל הדמות, אל האופי הילדותי והמתלהב שלה, וכזאת הנוטעת אותה בלב תרבות הסלפי של היום – מה שמבדיל אותה מכל הספיידרמנים שקדמו לה. מצד שני זו גם פתיחה אשר משקפת חלק מן הבעיה המרכזית של הסרט החדש בכללותו, כזה הנשען הפעם על גיבור אשר בהשוואה לקודמיו בתפקיד, הינו שטוח בהרבה ועסוק יותר בדימוי ובמעמד שלו יותר מאשר במהות שלו.
כאמור, את ספיידרמן החדש, אותו משחק טום הולנד ("העיר האבודה Z") פגשנו לראשונה ב"קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים", שם דמותו הושקה וזכתה לדקות מסך רבות כהכנה לסרט הנוכחי. מה שעבד יפה עם ספיידרמן ב"מלחמת אזרחים" היה ההומור הרב שאפיין אותו. הוא תפקד שם כאתנחתא קומית מצוינת לסרט גיבורי-על שהיה רציני מידי. כעת, כאשר הוא מככב בסרט משלו, קורה לו מה שקורה להרבה אתנחתות קומיות – ברגע שהן מחילות לחזור על עצמן, הן נמאסות. אפשר אפילו להקצין ולומר שמבין כל הספיידרמנים שהופיעו על המסך הגדול - ניקולס המונד, טובי מגווייר ואנדרו גארפילד, הולנד הוא לחלוטין הילדותי שבהם. ניכר שכוונת היוצרים היא להבליט את רוח הנעורים, הסקרנות והמרדנות שפועמת בדמות הזאת, כמו גם את אופייה האופטימי ובעיקר הנאיבי. אך האופן שבו הולנד מנסה לשקף ולשקלל את התכונות הללו לא תמיד עובר היטב, מרגיש בעיקר מתאמץ מידי ובהחלט לא מתעלה לרמת המשחק ולמורכבות הדמות אשר הביא טובי מגוויר בטרילוגיית הסרטים בכיכובו.
"ספיידרמן" הראשון בבימויו של סם ריימי (2002) היה סרט גיבורי-העל הראשון של עידן פוסט הפיגוע במגדלי התאומים. הסרט עורר לחיים את הז'אנר הרדום וככזה הוא זכה להצלחות נקודתיות בלבד. בכל הסרטים בכיכובו שיצאו מאז הוא הוצג כבודד ומעולם לא היה חלק מתוך היקום של מארוול. החדשנות של "החזרה הביתה" הוא בשילובו של ספיידרמן בתוך העולם של מארוול, כאשר שאיפתו היא להיות חלק מצוות "הנוקמים", או בקריאה טינאייג'רית – להיות חלק מהמקובלים. מצד אחד זה בהחלט פותח עבור הדמות אופקים ואפשרויות חדשות, אך מצד שני זה גם מחליש מאוד את אופייה העצמאי שהובלט מאוד בסרטים המוקדמים, שכן הפעם היא נסמכת מאוד על דמויות אחרות. בסרט החדש אנו מגלים שהחליפה של ספיידרמן בכלל עוצבה ע"י טוני סטארק ("איירון מן") המשמש לו כמנטור ושהחליפה שלו גם כוללות מחשב/מזכירה אישית סטייל סירי, מה שהופך אותו למעין מיני איירון-מן-עכבישי מעודכן טכנולוגית וכזה הרחוק מאוד מהדמות העצמאית והאוטונומית שהובלטה בסרטים הקודמים.
על הבימוי מופקד הפעם ג'ון ווטס, יוצר צעיר אשר ביים קודם לכן את מותחן האינדי-נעורים "קופ קאר" (2015). ווטס אמנם מעניק לסרט משב נעורים רענן, אך בכל הקשור לצד הוויזואלי של הסרט, אין לו את הטאץ' הייחודי שהביא עמו סם ריימי. עם זאת, יש לומר לזכות יוצרי "השיבה הביתה" שבניגוד ליוצרי "ספיידרמן המופלא" (2012), הם אינם טורחים לספר את כל הסיפור מהתחלה ואינם מתארים את כל האופן בו הפך פיטר פרקר לאיש העכביש. למרות זאת הסרט עדיין מרגיש כראשון בסדרה, מאחר שעיקר הסיפור נשען על האופן שבו לומד פיטר פרקר להיות 'ספיידרמן' והדרך שבה הוא הופך מגיבור-על מקומי למי שיוכל להיות ביום מן הימים גיבור-על בנבחרת של הגדולים. מה שעוד מבדיל את הסרט החדש מקודמיו הוא שציר העלילה הרומנטי לא תופס את מרכז העלילה על אף היותו קיים. למעשה, הקשר המעניין ביותר בסרט הוא דווקא זה שבין פרקר לחברו ההיספני לספסל הלימודים, נד (ג'ייקוב בטלון המצוין). הסצנות שלהם יחד משעשעות ומעניקות לסרט גוון חזק יותר של סרט נעורים, אלמנט אשר לא היה נוכח בסרטים המוקדמים.
בכל הקשור לסצנות האקשן שבסרט, הן לא מחדשות הרבה ובעיקר מעלות באוב רגעים מהסרטים המוקדמים יותר. סיקוונס המעבורת, למשל, אחד הסיקוונסים המרכזיים בסרט, מזכיר מאוד את סיקוונס הרכבת המוצלח בהרבה מתוך "ספיידרמן 2" (2004).
לצד הולנד וקיטון, מככבים בסרט גם רוברט דאוני ג'וניור בתור טוני סטארק "איירון מן", ג'ון פאברו בתור שומר הראש שלו ואפילו כריס אוונס "קפטן אמריקה" מגיח בתפקידי אורח קטנים ומשעשעים. מאריסה טומי חוזרת לתפקיד הדודה מיי וגווינת' פלטרו חוזרת לשנייה וחצי בתור פפר פוטס. אגב, רצוי להמתין עד תום כתוביות הסיום כדי לא לפספס את הבדיחה הכי טובה בסרט.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם