ביקורת "דנקרק": מועמד בטוח לאוסקר
הבמאי כריסטופר נולן חוזר להדהים את צופיו עם עריכה יוצאת מגדר הרגיל ושלושה קווי עלילה המשפיעים זה על זה באופן מרתק. אפילו ליהוק שחקנים חסרי ניסיון לתפקידים הראשיים והשאיפה להשתמש במעט אפקטים מתבררים כמוצלחים // ביקורת קולנוע
מאז התשבץ הקולנועי שחד לנו כריסטופר נולן ביצירתו הנוארית הבלתי נשכחת "ממנטו" משנת 2000, סרטיו הפכו, ובצדק, לאירועים קולנועיים שאין לפספס. בדומה ל"ממנטו", טרילוגיית "האביר האפל" (2005-2012) ו"התחלה" (2010) הציעו לא רק דימויים מהפנטים, אלא גם העניקו לסיפור ולאופן בו הוא מסופר צורה מיוחדת.אם יש דבר מרכזי אחד המאפיין את סרטיו של נולן, מעבר להיותם אפלים במהותם ובאופיים, הוא הסגנון המורכב והלא תמיד קונבנציונאלי לפיו עורך נולן את סיפוריו, האופן בו הוא שוזר ואורג בין זמנים ועלילות, בין דמויות ומקומות, בין סאונד ומוזיקה, בין מציאות וחלום - מה שהופך לא פעם את יצירותיו למלאכת מחשבת קולנועית להפליא. בסרטו החדש, "דנקרק", ממשיך נולן לשכלל את סגנונו הייחודי, הפעם במסגרת של סרט מלחמה ואסונות המבוסס על סיפור אמיתי, כאשר התוצאה היא אחד מסרטיו הטובים והמרשימים ביותר אשר תזכה אותו ללא ספק במועמדות ראויה לאוסקר, אם לא בפרס עצמו.
1940. עיירה צרפתית נטושה בשם דנקרק. קבוצה של חיילים בריטים עייפים במגמת נסיגה פוסעת במורד הרחוב. פלאיירים מטעם הצבא הנאצי מתעופפים סביבם, נופלים מהשמיים הישר לידיהם, מזהירים אותם כי הם מכותרים מכל עבר וכי המוצא היחיד שלהם הוא הים. לפתע יריות מפרות את האווירה המתוחה, גורמות לחיילים למהר ולנוס על חייהם במורד הרחוב, בעוד אויב בלתי נראה צולף בעורפם. רק אחד מהם שורד את המתקפה. מצליח להגיע אל רצועת הביטחון אותה מחזיקים הצרפתים בקושי, הוא ממהר להצטרף אל מה שנותר מהצבא הבריטי המכותר, אל מאות אלפי החיילים הממתינים על קו החוף כברווזים במטווח, מתים להתפנות חזרה הביתה לאנגליה במבצע החילוץ המסובך ביותר שערכו הבריטים במלחמת העולם השנייה.
עלילת הסרט עוקבת מזוויות שונות אחר מבצע החילוץ תחת אש בהם ניסו הבריטים להשיב הביתה את מאות אלפי החיילים אשר מצאו עצמם נצורים על רצועת החוף הצרפתית, בעוד הצבא הנאצי נשף בעורפם, ניסה לבצע בהם טבח המוני, הפגיז אותם מן האוויר והטביע חלק נרחב מספינות החילוץ שלהם. ההיבט ההרואי בסיפור הוא התגייסותם של אזרחים אנגליים אשר הפליגו עם סירותיהם הפרטיות אל חופי דנקרק, הישר אל לב התופת, על מנת לחלץ כמה שיותר חיילים ולהביאם הביתה, למקום מבטחים.
האירועים ההיסטוריים בהם עוסק הסרט היוו את הבסיס לסרט המלחמה "דנקרק" (1958) בכיכובם של ג'ון מילס וריצ'ארד אטנבורו, לדוקודרמה "דנקרק" (2004) עם בנדיקט קמברבץ' ואף לחלק מעלילת הדרמה "כפרה" עם ג'יימס מקאבוי. "דנקרק" של כריסטופר נולן תוקף את הסיפור מזווית טרייה ולא מבקש לעסוק בסיבות ובנסיבות שהביאו למפלה הבריטית באירופה בתחילת מלחמת העולם השנייה. גרסתו של נולן מציעה סרט דל פטפטת ורב אווירה על צעירים מבוהלים הנלחמים לברוח מאימת המלחמה ונאלצים לעבור דרך גיהינום על מנת להיחלץ מתוכו, ועל המבוגרים המפוקחים אשר אפשרו את המלחמה הזאת ונאלצו לקחת אחריות עליה.
בדומה לסרטיו "ממנטו" ו"התחלה", "דנקרק" הוא סרט רב שכבתי הבונה את ציר העלילה שלו בצורה מעניינת ולא שגרתית על מנת שיוכל לדלג בין זמנים ונקודות מבט, ובכך לאפשר לצופה תמונה רחבה יותר של האירועים. זהו ספקטקל קולנועי מרשים, בגלל הדרך המרשימה בה הוא ערוך, אבל לא רק.
הסרט כולל שלושה קווי עלילה, כאשר הראשון שבהם סוקר שבוע, השני מתאר יום שלם והשלישי מתעד שעה בודדה, כאשר כל קווי העלילה הללו זוכים לזמן מסך כמעט שווה ויוצרים מעין תצרף אימפרסיוניסטי, קולאז' מרהיב של אירועים קטנים הקשורים ומשפיעים על התמונה הגדולה. החל מהפסקול המטריד והאפקטיבי של הנס זימר, דרך הצילום המשובח של הויטה ואן הויטמה (שצילם אף את סרטו הקודם של נולן "בין כוכבים") ועבודת העריכה המתוחכמת של לי סמית' (עורכו הקבוע של נולן מאז "באטמן מתחיל") מדובר בסרט שעשוי לעילא כמעט בכל היבט שלו ומעניק חוויה קולנועית נדירה.
צוות השחקנים של הסרט אפקטיבי ביותר ומשלב בין חבר'ה צעירים וחסרי ניסיון קולנועי לבין שורה של כוכבים ותיקים. בתפקיד הראשי מופיע פיון וייטהד, שחקן אנונימי לחלוטין, אשר צולח היטב את טבילת האש הקולנועית שלו כחייל צעיר, מופנם ומבוהל, שרק מעונין לחזור הביתה. לצדו מופיע הזמר הארי סטיילס בתפקידו הקולנועי הראשון כחייל פיקח ועקשן המנסה לשרוד בכל מחיר והוא בהחלט משכנע במשחקו. עוד מופיעים קאנת' בראנה בתור המפקד הממונה על הפינוי, מארק ריילנס ("גשר המרגלים") בתור אזרח בעל סירה המתגייס למשימת ההצלה וטום הארדי ("עלייתו של האביר האפל") בתור טייס קרב בריטי המנסה להגן מן האוויר על החיילים המתפנים, עד לטיפת הדלק האחרונה.
מגרעה אחת בהקשר זה היא סימון הדמויות שאינן מפותחות מספיק. העמקתן, לא על חשבון העלילה המרשימה, אלא בשילוב עמה, היה מקרב את הסרט לשלמות.
זהו מסוג הסרטים שכבר נדיר לראות כמותם, מסוג סרטי הראווה הגדולים, עתירי הניצבים, שפארו את מסכי הקולנוע של שנות השישים בסרטי מלחמה כמו "היום הארוך ביותר" (1962) או "הקרב על בריטניה" (1969), בתקופה הטרום דיגיטלית שבה סרטים השתמשו עדיין בסטים גדולים ואלפי ניצבים. "דנקרק", בשונה מסרטי הראווה של תקופתנו, יוצר תחושה ריאליסטית ואמינה, לא מעט בזכות מיעוט האפקטים הדיגיטליים ורצונו של נולן לצלם את סרטו 'כמו פעם'. הוא גם מהבמאים היחידים אשר יכולים להרשות לעצמם לעשות זאת והוא בהחלט מספק תוצאה ראויה ומרהיבה שאין לפספס.
אקו"ם