כּוֹס אֲחוֹתֵךְ תִּשְׁתִּי: מקורות כל הקללות בעברית
מהיכן שואב הישראלי את הקללות על הכביש? למה אנחנו מקללים ברוסית וערבית? ולמה אף אחד לא נעלב מקללות ביידיש? הזירה הלשונית בת זנונים, אוספת קללות מ-250 שפות
תחום הקללות הוא עניין לשוני חשוב ומורכב. משפחת הקללות מכילה כמה וכמה סוגים, כיוונים ומודלים, ומגיעה אל העברית משפות שונות, ובראשן ערבית ורוסית. מערבית, מפני שאנחנו מבינים את משמעות המילים, ומרוסית – מפני שאין לנו מושג במה מדובר.בריאיון שנתן לאחר שנכשל בריצה לראשות העיר השתמש ארקדי גיידמק שוב ושוב בקללה האהובה עליו: "לך קיבינימט". הקללה הזו היא צורה מקוצרת של משפט שלם: idi k jebjonoj materi, בעברית צחה: לך אל אמך הורתך לאחר ששגלו אותה. גם ב'יוטפויומאט' מככבת מאט, האמא, אפילו הנייר לא סובל את התרגום לקללה. אריאל מרגלית פתח ב"קמפיין קיבינימט". זה הביא לו מקום רביעי בראשות המחנה הציוני. קללות אלה קרויות גם 'שפת המאט', שפת האמא. מחקר על ההווי בצבא הרוסי גילה ששפת המאט היא כרטיס הכניסה של חייל לחבורת הלוחמים, וזאת כבר מימי מלחמות הצאר.
קרובי המשפחה מככבים בקללות משלל שפות. אתר הקלות הבינלאומיות מכיל קללות מכ-250 שפות, כולל כמובן בעברית. זאת במסגרת מה שהם קוראים swearsaurus, אוצר הקללות. שַיט בקללות המגוונות מגלה שהאמהות של רוסיה לא לבד. בכל שפה אפשר למצוא קללות העוסקות בעלבון מיני לאמו של המקולל. כזו היא הקללה הנפוצה מאוד באנגלית mother-fucker, שיש לה מקבילות כמעט בכל שפה. הקללה הספרדית hijo de mil putas פירושה "בן אלף זונות", והיא קוצרה בעברית ל"בן אלף". בסרבית אפשר למצוא קללות מעודנות כמו "שכלב ידפוק את אמך", ובטורקית פיתוח יצירתי: "אשים בטון בפוֹת של אמך, כך שכל העיר תתחרמן".
קטגוריית מילות העלבון הקושרות קשר אמיץ את עולם הקללות המקראי והעברית הישראלית הן קטגוריית ה'זונה', כגון 'בן זונה', 'איזה זנות' ו'זונה' עצמה. חוקר השפה אסף סעדון הקדיש לגידוף הזה מאמר נרחב בכתב העת המקוון עיונים בחקר השפה והחברה בישראל שייצא בסתיו הקרוב. סעדון מזכיר את האזכורים והגרסאות הרבות של העיסוק בזונה כסמל לשחיתות המוסרית בתנך. בספר שמואל א נכתב: "וַיִּחַר אַף שָׁאוּל בִּיהוֹנָתָן וַיֹּאמֶר לוֹ: בֶּן נַעֲוַת הַמַּרְדּוּת, הֲלוֹא יָדַעְתִּי כִּי בֹחֵר אַתָּה לְבֶן יִשַׁי לְבָשְׁתְּךָ וּלְבֹשֶׁת עֶרְוַת אִמֶּךָ (כ 30) אשה שהיא "נַעֲוַת המרדות" לפי רש"י היא "אשה נעה ונדה, יוצאנית" (עבודה זרה עד ב). סעדון בוחן את שימושי הגידוף ומצא שהזונה וכן בן הזונה בתנ"ך מתייחסים לאשה העוסקת בפועל במקצוע העתיק וצאצאיה. בעברית החדשה 'בן זונה' הוא אדם נבל, והשימוש ב'זונה' הוא סמלי.
הקללה מאותו פסוק "לְבָשְׁתְּךָ וּלְבֹשֶׁת עֶרְוַת אִמֶּךָ", מזכירה את הגידוף הנפוץ בעברית המדוברת של ימינו – "כוס אמא שלך". גם בשימוש זה ניתן להבחין באותו דפוס – השימוש המקראי הוא מילולי, ואילו השימוש העכשווי הוא סמלי. וריאציה נוספת של צירוף המילים "בן זונה" כגידוף מופיעה בספר הושע באמצעות הביטוי "בני זנונים". לעומת זאת יש הכשר מסוים למקצוע בכמה הופעות אחרות בתנ"ך. יפתח הגלעדי היה "בן אשה זונה", וגם רחב הזונה מיריחו, או דמויות שהתחזו לזונות, כדוגמת תמר, וצאצאיהם לא בהכרח קיבלו יחס שלילי מהמספר המקראי.
הקללה העתיקה הפכה כידוע את פניה. 'בן זונה' עשוי בסלנג העכשווי להצביע על דבר מה בעל איכות גבוהה: "היה סרט בן זונה", "זהבי הוא בן זונה של שחקן". במערכון של החמישייה הקמרית מחליפים שני בחורי ישיבה חוויות לאחר שיעור גמרא: השיעור היה "בן זונה של שיעור", הפרק היה "בן זונה של פרק" והרב, "בן זונה הרב". אפילו הצירוף הנדיר בעברית הישראלית 'בן זנונים' נגרר אל ההעתקה מן השלילי לחיובי, כמו בתגובה באתר אימאגו משנת 2004: "אכן מאמר בן זנונים. איך לא ראיתי קודם?".
אחרי אמא נמצא בסולם הפופולריות של המקללים את האחות, ואחריה את האבא והאח. כל זכינו לעוד קללות שהפכו גם לדבר התפעלות ושבח: אחו-שרמוטה (אחי הזונה), אחושלוקי (כנ"ל), אחול מניוקי (אחי המזדיין), ואחול בלועה (אחי הבולעת). גם אלוהים בתמונה. בסרבית מופיעה הקללה jebo de papa (שהאפיפיור ישגול אותך), וגם bog te jebo, שאלוהים ישגול אותך, והיא מקור הקללה העברית העתיקה "בן טיבוגה". אלוהים פופולרי בקללות גם בשפה הבֶרברית, שבה מקללים "אני אדפוק את הדת של האלוהים שלך".
הקללות בערבית מכילות מילים הקרובות לעברית, וכן את המילה הערכית 'כוּס' לציון איבר המין הנשי, מילה פרסית שהגיעה לעברית דרך הערבית הפלסטינית, והורחבה לכינוי 'כוּסית' לאשה מושכת מינית. 'כוּס אוחתַךּ' מתייחס לאחות, ובעניין זה נזכרו כותבים שונים בביטוי המקראי 'כוֹס אחותך', ואהרן מגד המנוח אף הקדיש לו מאמר בעיתון דבר. המקור הוא במשל האחיות הזונות אוהלה ואהליבמה מספר יחזקאל, שנועד להציג את השחיתות המוסרית של עם ישראל ההולך אחרי הגויים: "כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה': כּוֹס אֲחוֹתֵךְ תִּשְׁתִּי הָעֲמֻקָּה וְהָרְחָבָה, תִּהְיֶה לִצְחֹק וּלְלַעַג מִרְבָּה לְהָכִֽיל" (כג 32).
הקללה הקלאסית מאחלת למקולל שיקרה לו משהו רע מאוד. התנ"ך מלא קללות מסוג זה, שרשיתם בקללה בה קוללו אדם, חווה והנחש. גירסאות מודרניות: "יחרב ביתך" (מערבית), "שתמות בקבר השחור של היטלר" (גירסת הילדים, שנות החמישים); גירסת מעין חודדה, מקללת מדופלמת שהועפה אחר כבוד מ"האח הגדול" בשל כשרונה המיוחד: "תתפוצצי, תעלי ותרדי ותנחתי על מלפפון!" הקללה הקשה ביותר בתנ"ך היא 'יימח שמו', או בפנייה ישירה: 'יימח שמך'. זו קללה חמורה במיוחד, שבה מאחל המקלל שמושא הקללה ייעלם מן האדמה ולא יהיו לו צאצאים: "יְהִי אַחֲרִיתוֹ לְהַכְרִית, בְּדוֹר אַחֵר יִמַּח שְׁמָם" (תהלים קט 13). נוסח מורחב מצוי בספרות הפיוט: 'יימח שמו וזכרו'. בספרות החדשה מופיעה גירסה משולבת: 'ימח שמו ושם זכרו', וכן 'יימח שמו וזכרו לעולם ועד'. ראשי התיבות ימ"ש מופיעים לצד שמם של אויבים גדולים ליהדות. גוי או חילוני גמור מוגדר בשפה החרדית 'מחשמויניק'. קללה זו משמשת בעברית החדשה, אם כי היא נחשבת גבוהה מעט מן המשלב הדיבורי ולא מרבים להשתמש בה.
במסגרת קללות האיחולים יש קבוצה פורייה של קללות גירוש. אלה מתמצות במילה אחת: "לֵך", וממנה פיתוחים רבים. הקללה העומדת בבסיס הדגם היא 'לֵך לעזאזל!', הנאמרת ברגעי כעס. הנוסח מופיע בספרות השו"ת מהמאה ה-17: "ודחיתיו ממני בכוח גדול, כי היה מונח בין ירכותי, עד שנפל ממיטתי לארץ, והיכיתיו עד מאוד ואמרתי לו 'לך לעזאזל המדברה, מה עשית?!' ולא השיבני דבר, רק בכה בכייה רבה" (שו"ת חוות יאיר עב). 'עזאזל' המקראי הוא מקום הררי, ככל הנראה צוק במדבר יהודה, שאליו היו מביאים שעיר עיזים לקורבן, ומכאן הפך שם נרדף למקום נידח וארור: "וְהַמְשַׁלֵּחַ אֶת הַשָּׂעִיר לַעֲזָאזֵל יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם" (טז 26). 'שעיר לעזאזל' הורחב למשמעות אדם שמטילים עליו את אשמת הרבים. מקורו השימוש המורחב מושפע מהגרסאות הלועזיות של המקור המקראי, כגון אנגלית: scapegoat, וכן גרמנית וצרפתית. לקללה נוסח המושפע מלדינו: 'שיילך לעזאזל'. צורה מקוצרת שהורתו בעברית הישראלית: 'לך לָעָזָה!'.
בעקבות 'לך לעזאזל' נוצרה שרשרת מרשימה של משפטי 'לֵך' המשרתים את המגדף העברי. 'לך לכל הרוחות', 'לך חפש את החברים שלך', 'לך תמצא מי שינענע אותך', 'לך תְקַוֵוד', או בקיצור, בנימת זלזול תהומית: "לֵ---ך". הדפוס הזה נשמע בשפות שונות שהשפיעו על העברית כמו יידיש, גרמנית, אנגלית ורוסית. קללה יהודית-ספרדית אומרת "לך לאשקלון", שכן אשקלון זכתה לנבואות קשות בתנ"ך. קללה אנגלית אומרת 'לך ליריחו', בעקבות פרשת המרגלים שחזרו מבוישים ממשימתם. באנגלית אומרים גם: 'תישאר ביריחו', כלומר, עסוק בענייניך. בהולנדית אומרים 'לך טייל על הירח', ובספרדית-קולומביאנית: 'לך טגן אספרגוס'.
רוב מה שאנחנו מכנים 'קללות' הם למעשה גידופים. גידופים הם הטחות מילות גנאי בוטות מכל הסוגים, מ"מניאק" ועד "זבל", כולל "מילת שלושת העיצורים" מן השורש זי"ן. לצד הקללות הגנריות יש קללות המכוונות ספציפית לאדם או לקבוצה. קללת עלבון מאתרת את נקודת התורפה של המקולל וננעלת עליה, תכונה שסייעה להעלות את דונלד טראמפ לנשיאות. לעיתים קללות כאלה מופנות לבעלי מוגבלות כלשהי, ולאו דווקא קיצונית: נמוכי קומה, ממושקפים ועוד. מעין חודדה לא הרפתה מאלין לויט המתוקה, הסובלת מפזילה קלה: "תעשי סולחה בין העיניים שלך", "נקע בעיניים יש לך יא מגעילה!".
קללות עלבון יכולות להיות פגיעות ישירות במוצאו או דתו של המקולל, מאושיות עולם הקללות. עלבונות נועדו לפגוע בדימוי חברתי או בתחושת ערך אישית. כיוון שהיופי הוא ערך נחשב, יש בתנ"ך גילויים רבים של לעג המתייחס לצורה חיצונית כמו בסיפור אלישע הנביא: "עֲלֵה קֵרֵחַ, עֲלֵ֥ה קֵרֵֽחַ" עם הקדמה "ויתקלסו בו". עלבונות שונים מתייחסים לזהות מגדרית, שבטית או אתנית. כך בתנ": "הִנֵּה עַמֵּךְ נָשִׁים בְּקִרְבֵּךְ לְאֹיְבַיִךְ" (נחום ג 13) וכאן הגבר הלוחם מוצג כאשה. מבחינה זו לא השתנה דבר. בשפה הצבאית הישראלית נהוגה מאוד הצגה מבזה של גבר לוחם כאשה או כהומוסקסואל, ועל הצבא הרוסי כבר דיברנו. יש גם סדרת גידופים המיועדת לנשים בלבד, עדות לאופיו המאצ'ואיסטי של הסלנג: פוסטמה (בלדינו: פצע מוגלתי), כונֵפה, ושלל המקבילות למקצוע העתיק: שרלילה, שרמוטה, שרשוחה ושרטוחה. כאשר הגידופים מופנים לזכרים הם מאבדים את האלמנט המעליב: שרמוט, שרלילון, שלא לדבר על כוסון.
מאגר מרשים אחד של קללות אינו ממומש במרחב הישראלי. מדובר בקללות ביידיש. מדוע אין בהן שימוש? מפני שעד שנגמרת הקללה, במקום להיעלב האובייקט לקללה צוחק. ולהלן מבחר, מתוך ספריו של יוסף גורי, מתעד מסור של פולקלור יידיש.
שתהיה לך חנות מלאת סחורה, אבל שהקונים יבקשו מה שאין לך ושלא יבקשו מה שיש לך.
שעצם תישאר תקועה בגרונך, ריבונו של עולם.
שתצמח לך פלולה בקצה האף שלך.
שתדרוס אותך משאית טעונת סוכר, ויהיה לך מוות מתוק.
שאלוהים ישלח ברכת הצלחה לצרור צרותיך.
שישחררו משוגע ויכניסו אותך במקומו.
שייכנס לך קש לעין ושבב לאוזן ושלא תדע מה להוציא קודם.
שתוציא על רופאים כל מה שיש לך, ותמשכן את החצאית של אשתך.
אני אוהב אותך כל כך שלא הייתי אפילו מסרב לתת לך במתנה את המוות שלי.
שאני אראה אותך על רגל אחת, ואתה אותי - בעין אחת.
שכל שיניך ינשרו, ורק אחת תישאר - לכאב שיניים.
שיוציאו לך את המעיים מהבטן ויכרכו אותם סביב צווארך.
שאלוהים יעזור לך כמו כוסות רוח למת.
שתהיה בריא וחזק כמו ברזל, עד שלא תוכל להתכופף.
שנשמתך תיכנס בחתול, ושכלב ינשך אותה.
שיהיו לך מאה בתים, בכל בית מאה חדרים, בכל חדר עשרים מיטות, ושהקדחת תזרוק אותך ממיטה אחת לשניה.
שיעשו ממך לביבה והחתול יתפוס אותך.
שתולעים יערכו חתונה בבטנך ויזמינו את כל קרוביהם, מיהופץ ועד סלובודקה.
שתהיה כמו מנורה, תלוי ביום, בוער בלילה ושתכבה בבוקר.
אקו"ם