מעצב העל שעבד עם רוג'ר ווטרס: "הוא ממורמר ואידיוט מבחינתי"
אחרי שעיצב עטיפות עבור האמנים הגדולים בעולם, התפנה סיימון חלפון להפקת הדוקו "סופרסוניק", המגולל את סיפורה של להקת אואזיס. בראיון מביתו שבלונדון, הוא חושף מה התרחש מאחורי הקלעים של הפרויקט, מסביר מדוע שמירת מצוות מעולם לא הפריעה לקריירה שלו ומבקש מהישראלים: תפסיקו להתייחס לרוג'ר ווטרס
אם קירות ומדפים יכלו לדבר, בבית של סיימון חלפון הם כנראה היו קודם כל שולפים גיטרות ומנגנים. זה לצד זה מתנוססים דיוויד בואי אוחז בסיגריה, הביטלס מקיפים את פול מקרטני והקלאש - חברי להקת הפאנק החשובה באנגליה - ניצבים בגאון מעל מנורת הקריאה. עוד על הקירות עטיפות סינגלים מקוריים משנות השישים והשבעים, והספרייה עמוסה בביוגרפיות וספרי צילום שמגוללים את ההיסטוריה של עולם הרוק אנד רול. על הקירות האחרים בביתו של חלפון תלויים תצלומים משפחתיים שלו עם רעייתו ענת ושלושת ילדיהם הקטנים, ונדמה שאין פריט בחלל החדר - כולל השולחנות והכיסאות - שלא נבחר בהתאמה לעולם תוכן מוזיקלי כלשהו.
זה לא בדיוק האאוטפיט השגרתי לבית בקהילה היהודית האורתודוקסית הלונדונית. קהילה שמרנית למדיי, שבה כדי להוכיח תעוזה אדם יכול להסתפק בקשירת עניבה שעליה מודפס סמל קבוצת הכדורגל שלו, או להגיע לבית הכנסת בלי עניבה בכלל.
כמו הבית, גם סיפור החיים של סיימון לא ממש תואם את הסטנדרט המקובל למי שצמח באזורים האלו של צפון מזרח לונדון היהודית והקונפורמיסטית. זה התחיל בימים שבהם כנער ישב מול הפטיפון עם אלבום חדש של הביטלס, המשיך בהשתלבות בתעשיית המוזיקה המקומית ובעיצוב כמה מעטיפות האלבומים המיתולוגיים במוזיקה הבריטית ולא עצר גם בשנים האחרונות שבהן הוא ממקם את עצמו כאחד המפיקים העולים בסצנת הקולנוע, הטלוויזיה והמוזיקה. רק לאחרונה, סרט התעודה שייצר עם הבמאי מאת' וויט'קרוס על להקת אואזיס זכה להצלחה מסחרית גדולה ובדרך גם גרף כמה פרסים נחשבים.
"הייתי מעריץ גדול של הקלאש, הם היו להקה שלא הפסקתי לשמוע, ולחפש לראות", נזכר חלפון, "יום אחד נתקלתי במקרה ברחוב בבחור שעבד עם הלהקה והוא סיפר לי על חברת התקליטים Records Stiff שהוא עובד איתה. בדיוק סיימתי את הלימודים שלי באוניברסיטה והחלטתי ללכת לשם ולהציע את עצמי בתור עובד. בהתחלה הם אמרו לי שאין הרבה עבודה כרגע, התעשייה לא הייתה בשיא שלה, אבל מצאו לי משהו באזור האריזות של התקליטים שהיו שולחים בדואר לקונים. מבחינתי זה היה נהדר כי הרגשתי חלק ממקום שכל החיים שלי אהבתי ורציתי להיות חלק ממנו. זאת אמנם הייתה חנות קטנה, אבל כל מיני מוזיקאים שאהבתי באו לבקר בה וכל האווירה הייתה משוחררת ונחמדה. בדיוק איך שדמיינתי עבודה כזו".
משם התגלגל חלפון במקרה למחלקת העיצוב. "כשחבר טוב שלי הקים להקה שהייתה בחברת התקליטים הזאת שאלתי אותו אם רוצה שאעזור לו עם הצילומים לעטיפה", הוא מספר, "אחר כך נתקלתי בזמר פול וולר שבדיוק פירק את הלהקה שלו The Jam, שהייתה אגדה באנגליה. הוא אידאליסט בהרבה תחומים ותמיד דגל בלתת כמה שיותר לתת הזדמנויות לאנשים צעירים סביבו. הוא שמע שהתחלתי לעצב עטיפות של אלבומים ושאל אם אני רוצה לעשות משהו עם הלהקה החדשה שהוא הולך להקים. מפה לשם עבדנו ביחד שלושים שנה. לעבוד עם מישהו בסדר גודל של פול וולר כבר פותח דלתות, שדרכן הגיעו אחר כך לא מעט אמנים".
לאורך הריאיון, הדיבור של חלפון כמעט מתנצל. כשמדברים על עטיפה מסוימת שהוא עיצב, הוא כמעט תמיד יגיד בביטול: "אה כן, זה היה נחמד, אבל לא עשיתי איזה משהו מיוחד בשביל זה".
כשחלפון מדבר על "לא מעט אמנים", הוא מונה רשימה כמעט בלתי נתפסת של אלבומים שעיצב. להלן רשימה חלקית: I am stepping out, אחד הסינגלים האחרונים של ג'ון לנון, שני אלבומים של להקת מאדנס, קים וויילד, אוסף של פרנק סינטרה, אוסף של סטיב ווינווד. כמו במקרה של פול וולר, חלק לא קטן מהשמות לא יגידו הרבה לקורא הישראלי, אבל עבור הבריטים מדובר בסדר גודל המקביל למשינה, כוורת, אריק איינשטיין ושלום חנוך. מדובר באמנים והרכבים שמהווים את הדי-אן-איי המוזיקלי של לא מעט מהמוזיקאים המשפיעים היום - מקולדפליי ועד אד שירן.
מלבד אואזיס - שעוד ניגע בהם בהרחבה במהלך השיחה שלנו - אחד השמות שאיתם עבד באופן אינטנסיבי הוא ג'ורג' מייקל, שהלך לעולמו במפתיע בדצמבר האחרון. "מאוד אהבתי את ג'ורג', הוא היה בחור מקסים", מספר חלפון, "הוא אחד המוזיקאים שאיתם גם התחברתי באופן אישי, מעבר לעבודה שלנו ביחד. היינו חברים מצוינים.
"כשענת ואני התחתנו היה ברור שנעשה את האירוע בישראל והזמנתי אותו. זה היה בתקופת האינתיפאדה השנייה, כשהכל היה סוער. אף אחד לא בא לישראל בתקופה הזאת. יום לפני החתונה היה פיגוע והוא שאל אותי מה לעשות, שהוא רואה בחדשות שיש בלגן בארץ. הסברתי לו שמה שרואים בחדשות לא באמת משקף את מה שהוא יראה במציאות, ויום אחרי זה הוא פשוט לקח מטוס פרטי ובום נחת פה, הגיע לרקוד ולשמוח איתנו. מבחינתי זאת הייתה גם 'מצווה' גדולה לישראל באותה תקופה, כך שהערכתי אותו אפילו עוד יותר על המעשה.
"גם מאוד אהבתי את המוזיקה שהוא עשה. בדיעבד אחד האלבומים שעשינו ביחד Listen without prejudice הוא זה שעד היום הכי הרבה אנשים ניגשים אליי ואומרים 'אה, זה אתה עיצבת?'. מסתבר שהוא שימש השראה להרבה מאוד מעצבי עטיפות אחרים ובכלל לצלמים".
למרות השם הכמעט ישראלי, סיימון חלפון הוא יהודי בריטי מלידה, עם גינוני הנימוס והאדיבות המקומיים, ואינו דובר עברית. ובכל זאת משהו בישראליות שאליה הוא מחובר בעיקר דרך משפחה רחוקה כן מבצבץ בקבלת הפנים החמה והמחבקת אצלו בבית. חלפון מסתייג מהניסיון שלי לקשר בין הסטנדרט החברתי היהודי הקלאסי בשכונות כמו גולדרס גרין והנדון לעובדה שכמעט אין זיקה בין האוכלוסייה היהודית - גם הצעירה - לתרבות השוליים באמנות ובמוזיקה. לא תמצאו כאן הרבה צעירים שעושים את הבחירות המוזיקליות שהוא עשה כנער, וברוב המוחלט של המקרים הם ילכו יד ביד עם המיינסטרים.
"נראה לי שכמו בכל מקום שאתה גר בו, רוב האנשים לא באמת 'מנצלים' את המשאבים האדירים שיש בו", הוא מסביר, "אני מניח שאתה לא מבקר כל יומיים בכותל והולך לשחות בים המלח. זה נדמה לי ההסבר לכך שגם המקומיים לא מגיעים להיצע התרבותי הענק שיש למקום הזה להציע, ומסתפקים במה שמגיע אליהם עד הבית".
מתי הבנת שאתה משוחרר מהלחץ החברתי המקובל והולך למוזיקה ולא למקצוע שאמא יכולה להיות רגועה בו?
"הייתי חובב ביטלס מושבע ובכלל מוזיקה הייתה כל העולם שלי, אכלתי ונשמתי רק את זה. אהבתי מאוד גם את אלביס קוסטלו, ולהקות פאנק כמו The Jam והקלאש. הייתי הולך לכל הופעה שיכולתי והאמת היא שהחיים החברתיים שלי לא ממש היו סביב אירועים של הקהילה היהודית, אלא יותר סביב תעשיות המוזיקה. אבל עדיין הייתי בבית אורתודוקסי מסורתי והיהדות הייתה תמיד עניין מרכזי בבית, וכפועל יוצא מזה הביקורים בשבתות בבית כנסת, האוכל הכשר וכולי הם דברים שאני משמר עד היום עם הילדים שלי".
הרגשת פעם שהיהדות והאורתודוקסיות עוצרים אותך?
"לא הייתה לי בעיה אף פעם עם העניין היהודי. כל אחד מההרכבים שציינתי ידעו שימי שישי בערב הם מחוץ לתחום בשבילי ותמיד כיבדו את זה".
בחרת בתחום שבעצם מנפיק תעודת זהות למוזיקה שנוצרה, אתה מרגיש שהבאת מהעולם הזה שלך אל תוך זה?
"תתפלא, אבל הרבה פעמים אתה לא באמת צריך לשקוע עמוק אל תוך הקרביים של המוזיקה שאתה מעצב לה את העטיפות. בסופו של דבר אתה צריך גם להניח אגו בצד ולזכור שזה אלבום של האמן עצמו ולא שלך. בעיצוב אני מאוד מושפע מתקופת הסיקסטיז, תראה בהרבה דברים שעשיתי הרבה פרטים משם. אבל שוב, אתה מעצב משהו שיתאים לאמן בסופו של דבר ולא לקיר של הבית שלך. כפועל יוצא מזה, יש אמנים שאתה יודע מראש מה הסגנון שלהם, מה הם אוהבים, מה הבחירות התרבותיות שלהם וככה אתה גם ניגש לעבוד על הצילומים והעטיפות שלהם.
"קח למשל את אואזיס, היה לי די ברור לאיזה כיוון אני ניגש איתם. מה שהפתיע אותי ושימח הייתה הגישה שלהם לתהליכי עבודה שהיו לנו ביחד. יש הרבה סיפורים ומיתולוגיות על ההתנהגות שלהם, אבל אני פגשתי את ההיפך הגמור. הם נתנו לי גישה חופשית לגמרי לאולפן ההקלטות שלהם ומצאתי את עצמי יושב שם שעות, מצלם אבל בעיקר יושב ונהנה איתם. צוחקים הרבה, מדברים על כדורגל, שומעים מוזיקה, כמו מין פרלמנט גברים שאתה יכול לשבת ולשקוע בו שעות בלי ששמת לב שהזמן עבר. זאת הייתה מערכת יחסים שנבנתה לאט לאט והייתה נהדרת, וככה גם נתנה לי את הפרספקטיבה הנכונה בין הבחירות שאני עושה למה הם אוהבים ויודעים שנכון להם".
ולמה עזבת את עולם העיצוב?
"כי הרגשתי שאני רוצה להתקדם הלאה ושמיציתי את זה התחום הזה. גם השינויים שעולם המוזיקה עבר הורידו הרבה משמעות מהעטיפה של האלבומים. בתקופה כשאני עיצבתי, האלבומים היו במקום אחר. זה היה משהו שאתה לוקח ליד, פותח, בוהה, מתעסק, מנסה לפענח את הפרטים של העטיפה, עובר על השמות שכתובים שם. כשהכל עבר לדיסקים כבר הרגשתי את המרחב שמצטמצם, ואז הגיעו הקבצים והעולם הזה שעוטף את המוזיקה ושבמידה מסוימת מספר את הסיפור שלה פשוט הלך לאיבוד. עכשיו כשהוויניל (תקליטים) חוזרים אולי זה משהו שיכול לקום לתחייה מחדש אבל אני מסופק אם זה יגיע לממדים של השנים ההם ולמקום שהיה אז לעטיפות. אבל אני אף פעם לא אומר לא באופן מוחלט, אם יבוא מישהו מעניין ויציע לי לעשות לו עטיפה זה יכול לקרות.
אם יש מישהו שככל הנראה לא יצליח לשכנע את חלפון לחזור ולעבוד אתו, הוא אמן שבשמו אולי נתקלתם מתישהו - רוג'ר ווטרס, אקס פינק פלויד. בשנת 2003 יצא ווטרס לטור עולמי עם שחזור "החומה", ואת ה די-וי-די שהוציא מההופעה מיוחדת בברלין עיצב חלפון. המים שזרמו מאז בנהר הסכסוך הישראלי-פלסטיני הפכו עכורים מבחינת סיימון, ובניגוד לכללי הנימוס הבריטיים המקובלים הוא לא מהסס להפשיל שרוולים כשווטרס וה-BDS עולים בשיחה שלנו.
"נו בסדר, רוג'ר ווטרס", הוא נאנח ולוגם מהמים והקרח שמונחים לפניו, "הוא מוכר את השטויות שלו כבר עשר שנים. לא מצליח להבין מי בכלל דופק לו חשבון, הוא ממורמר ואידיוט מבחינתי. אני רואה את ההצעות שלו לחרם על ישראל באותו אופן שאני רואה הצעות לחרם על עסקים של יהודים בתקופה הנאצים.
"אני לא מהמחנה המוזיקלי של רדיוהד, אבל הם אנשים עם שכל והם התבטאו יפה מאוד בעניין הזה ומאוד הרשימו אותי (מתייחס לראיון שסולן הלהקה תותם יורק העניק למגזין 'רולינג סטונס' ובו תקף את ווטרס ואת עניין החרם - י.ה). הם אמרו לו בצורה נהדרת שלא יתערב להם בהחלטות ושלא יכניס להם מילים לתוך הפה. אנשים מספיק נבונים כדי להבין שהסיטואציה בישראל ומורכבת ויש כמה דרכים להסתכל עליה. אחד החברים ברדיוהד נשוי לישראלית ו-ווטרס ילמד אותו מה המצב שם מהבית שלו בלונדון? תאמין לי שהכסף הוא שולי פה, להקות כמו רדיוהד מקבלות החלטות על סמך דברים שהן מאמינות בהם. הם יוכלו להרוויח את אותו הסכום בהופעה במקום אחר עם הרבה פחות כאב ראש, וככה כמעט כל להקה שמגיעה לישראל, אז תכבד את הבחירה שלהם. גם ג'יי קיי רולינג התבטאה בעניין - ברגע שאתה מתחיל חרמות אתה בונה עוד ועוד חומות ולא מקדם שום דבר חוץ מטמטום. עבדתי איתו ועשינו כמה דברים לא משמעותיים בעיניי וזה היה לפני שידעתי שהוא כזה אידיוט".
הנושא מוציא לא מעט אנרגיות מחלפון, ועל אף שהוא לא ממש מאבד מהנינוחות, ומדבר בטון רגוע, נדמה שזה עניין שבאמת קרוב לליבו. "כל המחרימים גם מאוד מפונקים בבחירות שלהם", הוא ממשיך, "נראה את ווטרס מפסיק להשתמש בטלפון שלו או בכל פיתוח טכנולוגי שיצא מישראל וכנראה מרכיב חלק מהותי מהטכנולוגיה שהוא צורך. אני אומר, אם כבר אתה כזה אידיאליסט - לך עם זה עד הסוף".
ולחלפון יש גם עצות מעשיות למדיניות ההסברה הישראלית: "ישראל צריכה להדגיש את הנקודה הזאת אגב ולנופף כל הזמן בכמה העולם לא היה מתקדם בלי הפיתוחים שיוצאים ממנה. היא צריכה גם להציג את מי שכן באים אליה, אנשים יראו שמדובר בדמויות רציניות ויפקפקו יותר ויותר במי שמנסה למכור סיפורים. זה יעזור להכניס הגיון בסיפור הזה להרבה אנשים שלא באמת יודעים במה הם תומכים.
"אני גם לא ממש מבין למה ישראל מבזבזת זמן במוסדות כמו האו"ם. אני בטח לא מחדש לך כלום, אבל זה ארגון שלא אומר כלום לדיקטטורים שמתעללים בעמים שלהם ועסוק כל היום בישראל. לא מבין למה ישראל לא פשוט אומרת שלום ותודה ופורשת משם, איזה יתרון יוצא מזה".
בימים האלו חלפון מסיים לעבוד - כמפיק ולראשונה גם ככותב - על סדרת רשת שתעלה בקרוב בשם All you need is me. הסדרה תעסוק בלהקה בריטית שמנסה לפרוץ ולעשות את זה בגדול מחוץ לאדמת אנגליה, בלוס אנג'לס. קשה שלא לרפרר ללהקה שאיתה סיימון מזוהה בשנים האחרונות, אואזיס. ואפרופו ענייני המזרח התיכון, הפקת הסרט הדוקומנטרי סופרסוניק (SUPERSONIC) שמגולל את סיפור ההצלחה הפנומנלי של הלהקה, הצריך בפועל כישורים ששליח שלום למזרח התיכון היה יכול לאמץ.
חברי אואזיס הפכו מחבורת נערים ממנצ'סטר לאחת הלהקות הגדולות באנגליה. בפרק זמן של שנתיים וחצי בשנות התשעים, הם היו הסיפור החם ביותר במדינה, ושני האחים שהיוו את השלד של הלהקה – ליאם ונואל גלאגר – נשארו עד היום דמויות מרכזיות בהוויה המקומית.
הסכסוכים בין האחים מפרנסים לא מעט צהובונים מחד וסוכנויות הימורים שמציעות לשים כסף על היום שבו יתפייסו ויחזרו לעמוד יחד על הבמה. "לפני ארבע שנים נואל גלאגר נכנס אליי הביתה ובדרכו האופיינית שאל כמה אני עסוק", נזכר חלפון, "הוא דיבר בהתחלה על משהו שיהיה בטלוויזיה והייתה לי תחושה שזה משהו שצריך להיות גדול יותר. הרמתי טלפון לאנשים שעשו את הסרט על איימי ווינהואס שהיו כמובן גם מעריצים של אואזיס. משם הפניה למאת' הבמאי הרגישה לנו טבעית, כי הקישור שלו למוזיקה במיוחד מהתקופה הזאת גדול. הוא למד באוניברסיטה עם קלודפליי ועושה להם לא מעט מהווידאו שלהם.
"הצעד הבא היה לפנות ישירות לליאם, שנחשב לאח ה'בעייתי' יותר, למרות שאני תמיד הסתדרתי איתו. נפגשנו והוא היה מאוד בעניין. רק רצה שזה יהיה יותר על הסיפור של הלהקה ופחות על הסיפורים הצהובים והבלגן שליוו אותה".
בסרט אין ראיון פנים מול פנים איתם, רק קטעי אודיו, למה זה?
"בחרנו לראיין אותם רק כאודיו ולא בווידאו, כי ידענו שמצלמה תכניס אלמנטים אחרים שיגרמו להם להתעסק בהרבה דברים כמו איך הם לבושים ואיך הם נראים והאם הם מצחיקים וזה מוריד את הפוקוס מהסיפור עצמו. זאת הייתה החלטה טובה, ואז התחלנו לחפור בארכיונים ולבקש מאנשים שישלחו להם דברים שהם צילמו וככה כל החומר נערם והגיע לכדי התוצאה הסופית. שניהם התראיינו כמעט 20 שעות והיו מאוד כנים איתנו. מאת' עשה איתם עבודה נהדרת שגרמה להם להרגיש נוח עם מה שהם מדברים. הם נתנו לנו יד חופשית לבוא ולחזור והיו נכונים לשתף עם זה פעולה בכל זמן שהיינו צריכים.
"מה שכן, היה מאוד מותח להראות להם את זה. קודם כל מסיבה טכנית ידועה שהם לא מדברים אחד עם השני, אז אי אפשר להראות את זה לשניהם ביחד. שנית, אני מכיר כבר תהליכי עבודה עם השניים. הם מאוד ישירים, משהו שלא נראה להם הם יכולים לחתוך אותו במקום. זה כבר קרה לי בעבר עם צילומים שלהם והיה פחד שאחרי כל העבודה נגיע למצב שבו הם אומרים שהם לא מוכנים לדבר הזה ומבקשים לגנוז. האמת היא שבשלב הראשון אני לא חושב שהם היו מרוכזים בסרט עצמו אלא בלשמוע מה כל אחד אמר על השני במהלך הסרט. בפעם השנייה שהם ראו את זה הם נתנו כמה הערות באמת שוליות ופשוט נתנו אור ירוק להתקדם עם הפרויקט".
היו עד היום לא מעט סרטים על ההרכב ואין ספור כתבות, לא פחדתם למחזר דברים?
"כן, לכן השארנו בצד כל מיני סיפורים שכל השנים טחנו אותם וידענו שמה שאנחנו מחפשים זה דברים שעוד לא עלו בכל מיני מקומות. אואזיס זאת להקה שכמו שרואים בסרט הצליחה בתקופה מאוד קצרה לסחוף אחריה קהל שלא רק שומע אותם בבית אלא ממש מרגיש מחובר אליהם. גם התרומה שלהם למה שקרה פה בשנות התשעים ברורה. הייתה תחושה שאנשים יוצאים מגדרם כדי לעזור והיום כשיש אופציה להגיע לאנשים דרך פייסבוק ודרך כל מיני אתרים שלא היו קיימים פעם, הצלחנו לחפור עמוק במיוחד.
"הביקורות היו נהדרות והכי חשוב שהקהל מאוד אהב את זה. אני רואה אצלי בטוויטר תגובות של אנשים לסרט וזה הדבר שהכי משמח אותי בסיפור הזה. זאת להקה שהצליחה לגעת במקומות שהרבה זמן להקה לא הגיעה אליהם באנגליה".
יש לך סקופ אולי לגבי איחוד שלהם?
"האמת אני לא חושב שזה יקרה, לפחות לא בזמן הקרוב. יש הרבה להקות שמתאחדות ועושות עכשיו הופעות ענק כמו הסטון רוזס וזה נהדר. קח למשל להקה כמו הסמיתס, אם הם יתאחדו אין ספק שיגיעו לנגן באצטדיוני ענק בניגוד לקריירה המקורית שלהם, שבמהלכה הם לא זכו לעשות את זה..מהבחינה הזאת האיחודים האלו הם כמו סיבוב ניצחון.
"אואזיס לא באמת צריכים את זה כי הם היו שם כבר. הם הביאו מאה אלף איש לוומבלי, הם ניגנו במשך שני ערבים רצופים בפני 250 אלף איש, אז כמה גדול כבר יותר מזה יכול להיות האיחוד שלהם? מהבחינה הזאת קשה לי לראות משהו שירגש אותם מספיק להתאחד בשבילו. לדעתי הם בשלב זה מעדיפים לשמור על מה שהם השיגו בעבר ולא לקחת את זה להרפתקה שלך תדע איך תיגמר ומה תשאיר אחר כך. אפילו עם הביטלס אני לא משוכנע איך העסק הזה היה נראה עכשיו אם הם עוד היו קיימים. קח את הרולינג סטונס, אחלה אנשים והכל, אבל תכלס את מי מעניינת מוזיקה חדשה שלהם עכשיו? אנשים ימשיכו ללכת להופעות שלהם כי זה אירוע, אבל שירים חדשים לא יצליחו למכור, אף אחד לא יעמוד בתור כדי לקנות דבר כזה. אנשים קונים איזו קפסולה שהצליחה לשמר רגעים מסוימים".
ולמרות הסיכוי הקלוש לאיחוד, לחלפון יש בכל זאת משאלת לב: "כן הייתי שמח אם שני האחים יכולים היו לשבת על כוס בירה ביחד בשלב זה, לפחות בשביל אמא שלהם. היא אישה נהדרת אגב. ליאם ואני היינו שכנים בבית הקודם שלי, הגינות שלנו היו אחת ליד השנייה. מדי פעם כשאמא שלו הייתה באה לשתות תה היינו יושבים ביחד ומדברים המון. רק בשבילה הייתי שמח שהם יחזרו לפחות לדבר יום אחד, לגבי המוזיקה כל אחד מהם ימשיך לעשות דברים מצוינים".
כל ההתעסקות הזאת לא גרמה לך אף פעם לרצות להיות בצד השני, זה עם הפוקוס ועם הגיטרה ביד?
"ראיתי לא מזמן את בוב דילן פה בהופעה, זאת הייתה הופעה מאוד קטנה יחסית בתאטרון שבו הכל אינטימי וקרוב. אמרתי לענת אחרי שיצאנו משם שפתאום צבט לי בפנים שאני לא יודע בעצם לנגן על אף כלי והלוואי והייתי יודע לעשות משהו כזה. אבל זה רק בשביל התחביב. אני שמח על המקום שאני נמצא בו בעולם הזה הזה, ואני שמח לגמרי שאני לא זה שעומד על הבמה שם ומנגן. אני מספיק נהנה מלשמוע אותם ושמח מאוד עם הפוזיציה שלי. ברור לי שהייתי עם המצלמה או בסטודיו בתוך רגעים שאנשים היו חולמים להיות בהם, ועל זה אני אומר תודה רבה".
אקו"ם