האמנות תישאר לנצח, ומירי רגב תחלוף עם הרוח
החלטת האקדמיה הישראלית לקולנוע, שלא להזמין את שרת התרבות המושמצת ביותר בתולדות ישראל לטקס פרסי אופיר, מובנת. דרכה של רגב היא דרך האגרוף והרמיסה, אז מה הפלא שנוכחותה הבריונית אינה רצויה?
"אני לא יודע למה את/ה טורח/ת,שום דבר לא מספיק טוב בשבילך,
הייתי שם, זה לא היה ככה,
באת לכאן רק כדי להתחיל מלחמה.
היית צריכ/ה להשתין על המצעד שלנו,
היית צריכ/ה לקרוע לגזרים את היום הגדול שלנו,
היית צריך להרוס אותו עבור כל הנוגעים בדבר,
כמו מכת אגרוף של שיכור בחתונה.
אופורטוניסט/ית צבוע/ה,
אל תדביק/י אותי ברעל שלך,
בריונ/ית בחנות חרסינה,
כשאני מסתובב את/ה נשאר/ת, קפוא/ה במקומך.
ההערות הנבזיות וחסרות הטעם שאמרת...
כמו מכת אגרוף של שיכור בחתונה".
את השיר דלעיל כתב סולן להקת רדיוהד תום יורק, בעקבות ביקורת חריפה ולא עניינית על הופעה חגיגית במיוחד של הלהקה באוקספורד, המקום שבו חברי הלהקה נולדו, גדלו וחלקם אף חיים בו עד היום. "מן הסתם, היה זה אחד הימים הגדולים בחיי", סיפר יורק בריאיון, "ושל כל חברי הלהקה. כשהוא לא מצא דרך לרדת עלינו, הוא פשוט קרע לגזרים את הקהל... זה לא היה צריך לקרות וזה באמת לא היה צריך להשפיע עליי כל כך... הייתי אמור להצליח להתעלם מזה".
אבל תום יורק, אחד האמנים הבולטים והמחוזרים ביותר במוזיקה המודרנית, שלהקתו נחשבת ללהקה החשובה ביותר בעולם, שאחד מהמגזינים החשובים בתחום המוזיקה הכריז לאחרונה כי הוא ולהקתו הם "הביטלס של שנות האלפיים", בכל זאת – נפגע, נעלב, לקח ללב, בגלל גבר או אישה שהוא אפילו לא מכיר או זוכר את שמו, פשוט כי בגלל המבקר/ת נחרב היום הגדול שלו, של להקתו ושל עשרות אלפי המעריצים מבית שנכחו בקהל. כי אפילו תום יורק, אולי ג'ון לנון של שנות האלפיים, הוא בן אנוש, עם לב ונשמה.
הקישור להחלטת האקדמיה הישראלית לקולנוע, שלא להזמין את שרת התרבות המושמצת ביותר בתולדות ישראל לטקס פרסי אופיר, מובן מאליו. אבל שלא כמו אותו מבקר מוזיקה, שחירב שמחה אחת ב-2003, אז שוחרר השיר לראשונה, במקרה שלנו מדובר בשרת תרבות. שרה שלא הסתפקה באיומים לקצץ תקציבים, רגליים וידיים לאמנים, אלא גם התעקשה, כבריונית שיכורת כוח, לחרב עוד אירוע ועוד שמחה, מטקס פרסי התיאטרון לפני שנתיים, דרך ועידת "הארץ" לתרבות, פסטיבל ישראל, טקס פרסי אקו"ם וטקס פרסי אופיר ועדלאידע - שיכורה, שיכורה, שיכורה.
השחקן נורמן עיסא נפגש עמה על מנת ליישר את ההדורים, לאחר שאיימה כי תקצץ מתקציב תיאטרון הילדים שהקים יחד עם אשתו. אביב גפן, סמל שמאל מרדני מובהק, הציע להיפגש עם השרה כדי להבין "מה היא רוצה באמת". אותה ועידה שבה סנטה לעבר מאזיניה "קאט זה בולשיט", נועדה להעמקת ההבנה של מפת התרבות החדשה של ישראל. אבל לרגב לא אכפת. גם כשאחרים הסתובבו, היא נשארה עומדת, קפואה במקומה. היא לא הסתפקה בלחיצת יד של אף אחד, כי אדם רודף מדון ושררה היא, ולא שלום ופשרה, חלילה וחס, גם לא בקרב בני עמה.
היא המשיכה לרדת ללא מעצורים על כל מי שנקרה בדרכה, בבהמיות, בגסות, באופן שלא מכבד פוליטיקאי או חבר כנסת, שלא לומר שר בממשלה. עם כל אגרוף לא מכבד ולא ראוי שבאמצעותו חמסה והרסה את יום חגם של היוצרים, העמיקה רגב את הקרע בעם ובין אנשי התרבות למשרדה ובד בבד גם חפרה למורשתה כשרת תרבות עוד מספר סנטימטרים באדמה.
דרכה של רגב היא דרך האגרוף והרמיסה, ניצול ציני של הדמוקרטיה לחיסולה של הדמוקרטיה עצמה, סתימת פיות וזלזול בכל דעה שאינה מתיישבת עם דעתה, השאת נאומים בטקסים שאין בהם דבר פרט ליריקה בפרצופם של החוגגים, המועמדים, הזוכים וכל מי שעבד קשה, לעתים בתנאים לא פשוטים, שנה שלמה או כמה שנים ברצף, כשרק קדושת היצירה והפעילות האמנותית עומדת מול עיניו. פלא שהאקדמיה לא תרצה בנוכחותה?
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם