'הפיתוי' של קופולה: כיפה אדומה אפלה וסהרורית
גרסתה של סופיה קופולה לספרו של תומאס קולינן משרה אווירה אגדתית ומותחת משוט הפתיחה. כל מאפיינה המוערכים של הבמאית מקבלים ביטוי נהדר בסרטה החדש והמעוצב למשעי, אך בהם גם הקצב האיטי שפחות מתיישב עם הסגנון // ביקורת קולנוע
הפיתוי, סופיה קופולה
היער האפל והבית המסתורי שבמרכזו שימשו רקע מוצלח למותחנים קולנועיים רבים, כמו גם לאינספור מעשיות ואגדות עליהן גדלנו. "הפיתוי", סרטה החדש של הקולנוענית המחוננת סופיה קופולה ("אבודים בטוקיו", "מארי אנטואנט") יוצר אווירה אגדתית כבר משוט הפתיחה ועוסק במעין שועל פצוע המתארח בסוג של לול תרנגולות, כאשר המתח הנבנה לאורך העלילה מעלה את השאלה המתבקשת באשר למי בדיוק ייטרף, וכיצד?
אם תרצו, ובלי לגלות יותר מידי, זוהי מעין ואריאציה מקורית על סיפור "כיפה אדומה". הרעיון העלילתי מבוסס על ספרו של תומאס קולינן, וזוהי למעשה הגרסה הקולנועית השנייה עליה הוא מבוסס. הגרסה הראשונה משנת 1971 בכיכובו של קלינט איסטווד, הופצה בארץ תחת הכותרת "הנקמניות" ובוימה ע"י דון סיגל ("הארי המזוהם"). היא נפתחה בשוט כמעט זהה, כאשר למעט הבדלי עלילה קטנים ודמות אחת אשר הושמטה מהגרסה החדשה, ההבדל המרכזי בין סרטו של סיגל לזה של קופולה נעוצה באופיו של הסרט. אך למרות ששני הסרטים מתפקדים היטב כמעין מעשיה קולנועית לשעת לילה מאוחרת, סרטו של סיגל היה רווי יותר ביצרים, שילב נקודות מבט רבות וניסה להיות פסיכולוגי יותר בגישתו, בעוד שגישתה של קופולה היא מאופקת הרבה יותר, מתחממת לאיטה על אש קטנה, מתמקדת יותר ביריבויות, בקשרים וביחסים שבין הנשים, ובוחנת כיצד הגבר שנכנס במפתיע אל חייהן בעצם מעמיד למבחן את החיבור והאחווה שיש ביניהן.
כאמור, חייל פצוע מצבא הצפון בשם מקבירני (קולין פארל) מוצא מחסה ומרפא בבית ספר לבנות בלבד המנוהל באחוזה מבודדת ע"י מיס מרתה (ניקול קידמן). הוא מבין במהרה שכדי שלא יסגירו אותו לחיילות הדרום המפטרלים במקום יהיה עליו להתחבב במהרה על הבנות. תחילה הוא מנצל את בדידותן של בעלת האחוזה והמורה הראשית, אדווינה (קירסטן דנסט), כמו גם את סקרנותן של הבנות הצעירות (בהן אל פנינג), אך במהרה הוא מוצא עצמו מחוזר על ידן, בעוד כולן מנסות להתחרות ביניהן על תשומת ליבו.
"הפיתוי" הוא מותחן תקופתי נאה ומלוהק היטב, כאשר צוות השחקנים מורכב בעיקר משחקנים שכבר עבדו עם קופולה בעבר. עבודת הבימוי של קופולה, עבורה זכתה בפרס הבימוי בפסטיבל קאן האחרון, מוציאה משלל השחקנים הופעות אמינות ומעניינות, וגם מוסיפה הומור מתבקש שכמעט ונעדר מהגרסה של סיגל. התסריט, למרות שמשתמש באותו רעיון, מצליח להציע לא מעט שינויים עלילתיים, ואף משמיט דמות מרכזית מסרטו של סיגל (השפחה השחורה), כך שהסרט מצליח להישאר מסקרן גם עבור הצופה אשר מכיר את הגרסה הקולנועית הקודמת.
מה שפחות עובד נעוץ דווקא בצבעוניות הוורדרדה שלו, שאינה תמיד מזמינה, ובקצב האיטי שבו נע הסרט. אמנם קופולה משמרת את אותו קצב סהרורי-איטי בה נעו סרטיה הקודמים, אך מאחר שהפעם מדובר בסוג של מותחן, הצופה המצפה לסרט קונבנציונלי עשוי להתעייף די מהר.
סרטיה של קופולה עסקו עד כה בדמויות כלואות ואבודות, בגברים ונשים שאיבדו את דרכם בעולם, בין אם בסרטה הראשון "חמש ילדות יפות" (1999) ובסרטיה הבאים "אבודים בטוקיו" (2003), "מארי אנטואנט" (2006) ואפילו ב"אי שם" (2010). "הפיתוי" ממשיך לעסוק בסוג זה של דמויות, אך הפעם סיפור המסגרת התקופתי והאווירה האגדתית עובדים טוב בהרבה מאשר ב"מארי אנטואנט" ויוצרים דרמת מתח נשית אשר קשה לקבוע אם היא טובה יותר מזאת שהציע סיגל, אך בהחלט מעניינת ומפתיעה לא פחות.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם