ראשי » תרבות » מוזיקה

חוה שרה ושלומי מנגן: תרגיל בהתעוררות רוחנית

בין קלאסיקות ערומות לנכסי צאן ברזל שעובדו במינימליזם מופתי, מחברים חוה אלברשטיין ושלומי שבן על הבמה את הפרפקציוניזם שלו עם אהבת האדם שלה לכדי דיאלוג מאתגר, מפרה ומרשים

בתום "הירושה", הסינגל הראשון מתוך האלבום "בוא המורה" שיצא בדצמבר האחרון, יש קטע אלתור מופלא של חוה אלברשטיין. במשך כדקה קולה עולה ויורד במין יבבה נוגה. הרגש המשתפך שנוזל ממנה לא מתגלה כאן לראשונה, כמובן, אבל הקטע הזה צובט בחום ובכאב שבו, והוא ממלא אותך גם לאחר ההאזנה.

במופע החדש "חוה שרה ושלומי מנגן", שבמרכזו שיתוף פעולה עם שלומי שבן כפסנתרן ומעבד, נמצאים אינספור רגעים קטנים-גדולים שכאלה, מעוררי התרפקות. לא צריך להתאמץ במיוחד כדי למצוא אותם. אף שהמטרה לא בהכרח הייתה לחלוק לאלברשטיין כבוד (כשמדובר במי שאחראית לחלק נכבד מפסקול המדינה אין טעם לקשור כתרים לראשה, תוסיפו לזה את העובדה שהאמנית הוותיקה עדיין פעילה), הערב מעורר הערכה עמוקה אליה ולפועלה.
 
השניים פותחים בקליל ובצבעוני יותר, גולשים בין קלאסיקות אלברשטייניות ליצירות פחות מוכרות (בהופעותיה הרגילות הכף נוטה לחומרים מהאלבומים החדשים, כי נדמה שהיא מעדיפה קהל דרוך על פני שירה בציבור). היא, בידיים ריקות, נטולת גיטרה, מתמקדת בהגשה עצמה, ב"לספר את הסיפור" – והסטורי טלינג שלה באמת יוצאת דופן. "בלדה על סוס עם כתם על המצח", למשל, עלילת מסע יהודית מפותלת, הופכת לחגיגה פיזית וטונאלית. ב"נשים רוקדות" ("בואנה הבנות") היא ממש מפלרטטת עם המילים, כולה אסופה לטובת בניית הסיטואציה באופן מושלם.

מנגד נמצאת הדרמה - בלדות כ"אדבר איתך", "שיר משמר", "שיר תשרי" ו"את חירותי" הן מופת של מינימליזם בגרסאות שהנפיק להן שבן. הוא משתמש במשפט מוזיקלי מתוכן ומשכפל בלא מעט וריאציות, בעוד שאלברשטיין מעניקה לניגון המוכר את הטיפול העדין ביותר. הסוד שהוביל להצלחת הביצועים הוא הבחירה לגשת לשירים שנכנסו לפנתיאון לא בחרדת קודש, אלא בחדוות נעורים. קישוטים כגון תאורה קברטית ווידאו ארט פיוטי שאיירה מאיה גולד הם שדרוג נחמד לאווירה.
 
עוד ברפרטואר: "שקיעתה של הזריחה" שמעולם לא פורסם יחד עם "שקיעה" של איציק מאנגר ביידיש עסיסית; פנינים נבחרות מ"ואיך אצלך" (2013) שעסק בהתמודדות עם מות בעלה של אלברשטיין ו"סרנדה" (2015) שעסק בהורות; השתעשעות פרועה עם "לונדון" הלויני ושיבה ל"סולוויג" שנכתב בהשראת "פר גינט" לתקליט "לו יהי" מ-73'; ולקינוח גרסה אלקטרונית ל"שיר סיום" – ולי לא אכפת, לי דווקא זה מגניב.

הדיאלוג מפרה, מאתגר לפרקים, ומחבר את הפרפקציוניזם שלו עם אהבת האדם שלה. אפשר להתייחס לציוות בקלות כמפגש בין דורי, שילוב סגנונות או הסתכלות רעננה על ישראל "של פעם", אך מסקרן יותר להסתכל על מה שנוצר בתור ג'אם, כיוון שהשניים לא הגבילו את עצמם בשום צורה.
 
יריית הפתיחה לעבודתם הייתה בדואט הנוקב "תרגיל בהתעוררות", שנשמע הפעם אנטי מלחמתי מתמיד (לשיר המקורי מ-2014 סומפלו המילים "מתי הם ילמדו" מ"איפה הפרחים כולם" של שלישיית גשר הירקון. שאלה טובה). מתישהו ניצתה היוזמה להופיע ביחד, שהובילה למכירת כל הכרטיסים לארבע ההופעות בתיאטרון גשר ולפתיחת סיבוב הופעות ארצי, לשמחת האלפים שכבר גדשו את ההיכל ועוד ימשיכו. בדרך החוצה הם ידברו על כישרונו המופלג של שבן ועל הנס שהיא חוה אלברשטיין, ויתהו בינם לבין עצמם מתי כבר יעניקו לאישה שאחראית לחלק מכובד מהפסקול של המדינה את פרס ישראל.
 
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg