ביקורת "אמא!": פאזל אינטלקטואלי מרתק
במאי "ברבור שחור" דארן ארונופסקי מזמין את הקהל להתרשם מעוד יצירה מאתגרת שלו, שתרצו לראות פעם נוספת מיד אחרי הפעם הראשונה // ביקורת קולנוע
אמא!, במאי: דארן ארונופסקי
בית כפרי בלב שדה פורח. ציוץ הציפורים והרוח המנשבת מעידים על השלווה הפסטורלית של המקום. הם מתגוררים לבדם בביתמצויד ורחב ידיים, מבודדים מן העולם. הוא סופר. היא מקור השראתו, או לפחות הייתה. אך האידיליה והקרבה שהם חולקים לא תתקיים לאורך זמן. דפיקה בדלת מפתיע אותם, מנפצת באחת את הבועה המבודדת בה שהו. אורח זר, מבוגר, מבקש להיכנס לביתם, נראה כי הוא במצוקה כלשהי. הוא מציג עצמו כרופא אך מהר מאוד מתברר שהוא לא. בעוד בעלה הסופר מסכים להכניסו, אשתו מופתעת עוד יותר כאשר הוא מציע לארח את האיש בביתם ולאפשר לו ללון אצלם. החדירה הבלתי צפויה של אותו זר מסתורי אל תוך גן העדן הפרטי שלהם הוא רק תחילתה של רעידת האדמה אשר תפקוד את עולמם, תערער את מערכת היחסים שלהם ותוביל את האישה לסיוט הולך ומחריף ממנו תתקשה להשתחרר.
אבל "אמא!" הוא לא בדיוק מותחן פסיכולוגי העובד על פי כללי הז'אנר כפי שהוא אולי נשמע, כפי שהוא מציג עצמו בתחילה. הוא אולי מתחיל כמו "תינוקה של רוזמרי", "הרתיעה" או מותחנים פסיכולוגים אחרי שנעשו בהשראת סרטיו של רומן פולנסקי, אבל מהר מאוד הוא מזנק למחוזות אחרים, מפתיעים יותר, מתעתעים יותר, יותר ברוח סרטיו הסוריאליסטיים של לואי בונואל. זהו אינו סרט קונבנציונאלי. זהו סרט שבועט בציפיות שלנו, מושיב אותנו בתוך רכבת הרים אינטלקטואלית שלא עוצרת ואשר לא תיתן לכם לרדת ממנה עד התחנה ההזויה הסופית. זהו סרט מאתגר שקל ללכת לאיבוד בתוכו, שנדיר כיום לראות כמותו ואשר מזמין את מי שישרדו אותו ליותר מצפייה אחת. מסוג הסרטים שמצריכים שיחה לאחריו, ניתוח פרטני של הסצנות והדימויים שנשזרו לתוכו בניסיון להבין על מהו ומה הוא מנסה לומר אם בכלל. אבל בראש ובראשונה, זהו סרט של אמן מרתק ומוכשר ביותר שיצר יצירה קולנועית מפתיעה, מעוררת השראה וייחודית, אשר לא תשכח במהרה.
העיסוק בסיפורי התנ"ך ובאלמנטים הקשורים ביהדות ובדת באופן כללי, שזורים לאורך מרבית רפרטואר הסרטים של הבמאי-תסריטאי דארן ארונופסקי. כמו אצל מיטב האוטרים הקולנועיים, גם אצל ארונופסקי ישנו קו רעיוני אחיד המחבר בין סרטיו, מ"פאי" (1998), דרך "המעיין" (2006) ועד "המבול" (2014), כאשר הוא מרבה להציב גיבורים אשר בעל כורחם נסחפים אל תוך מסע פנימי רוחני רב ייסורים, המעמיד למבחן את שפיותם, אמונתם ודבקותם במטרתם. גם בסרטים בהם נושא הדת אינו כה בולט, בין אם ב"המתאבק" (2008) או "ברבור שחור" (2010), דמויותיו הראשיות של ארונופסקי נדרשות לעמוד מול מסכת ייסורים חיצונית ופנימית דומה הבוחנת ומאתגרת אותם.
"אמא!", המסופר כל כולו מנקודת מבטה של גיבורת הסיפור, אמנם מתחיל כמותחן פסיכולוגי עם גיבורה אשר הופכת מול שטף האירועים הפוקדים אותה לקצת פרנואידית, אך מהר מאוד מה שמעניין בסרט אינו דווקא החיבור שלו לז'אנר. אמנם ארונופסקי הוא מחסידי הז'אנר וסרטיו "פאי" ו"ברבור שחור" הם מהדוגמאות הבולטות והיותר מוצלחות של הז'אנר בגלגולו המודרני, אך נראה שמה שעניין אותו כיוצר, ואשר הופך את היצירה עצמה לפאזל אינטלקטואלי מעניין יותר, הוא העיסוק החוזר שלו בדת ובאופן שבו הוא בוחן ומעבד לתוכו את מיטב סיפורי התנ"ך, כולל הברית החדשה, יוצר מתוכם אנקדוטות עלילתיות ההופכות דרך עיניה של גיבורת הסיפור לסיוט קיומי.
ג'ניפר לורנס ("אקס מן", "משחקי הרעב") מככבת בתפקיד הראשי. למרות שהיא שחקנית מצוינת, ישנה הרגשה לאורך הסרט כי היא אינה הבחירה הטובה ביותר לתפקיד היסטרי מסוג זה. לעומתה, חוויאר ברדם מוצלח ביותר בתור בעלה הסופר, אשר החלטותיו ומעשיו מערערים את עולמם.
כמו כן מוצלחים במיוחד הם צמד שחקני המשנה הוותיקים המעטרים את הקאסט ואשר כוללים את אד האריס המוצלח כתמיד בתור הזר הנכנס לעולמם של בני הזוג, וכן מישל פייפר המצוינת בתור אשתו המצטרפת אליו במפתיע.
מבלי לפרט יותר מידי מן העלילה הבלתי צפויה, "אמא!" היא בעיקר קומדיה סוריאליסטית שחורה, על סף ההיסטרית. השמירה העקבית של נקודת המבט, כמו גם ההצמדות של מרבית התסריט ללוקיישן בודד, לאותו בית בו מתרחש כמעט כל הסרט, הופכת אותו אף לקלסטרופובי להחריד, מה שבהחלט תורם לחוויית המחנק ההולכת וגוברת, לגורל הצפוי לתוכו צונחת גיבורת הסיפור, צעד אחר צעד, סיוט אחר סיוט, כאשר שלושים הדקות האחרונות לא יאפשרו לכם אפילו למצמץ
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם