ראשי » תרבות » טלוויזיה

"אבודים": כמה זמן לוקח לדרוך על בלוטות הרגש?

תכניתה של צופית גרנט מציגה סיפור חזק ומעניין, אבל מורחת אותו כהוגן. בדרך בת הארבע שעות וחצי לסיפור אישי אחד, התכנית גם עוקפת סטנדרטים עיתונאיים

בתחילת שנות השמונים, עת שודרה לראשונה סדרת התעודה המיתולוגית "עמוד האש", טענו ליצני הדור כי מי שהולך לשירותים לשתי דקות באמצע הצפייה, מפספס שמונים שנות היסטוריה של העם היהודי. ככה עשו אז טלוויזיה: כמה שיותר מידע לצופה, כמה שיותר עושר תוכני, בכמה שפחות זמן.

בשנת 2017, נדמה שהקערה התהפכה על פיה. סיפורה הפרטי של מרי פרץ, שארבעה מילדיה נחטפו מביתה שבקזבלנקה בשנת 1968, קיבל אתמול זמן מסך של שעה וחצי במסגרת התוכנית "אבודים" בהגשת צופית גרנט. אבל רגע, זהו רק הפרק הראשון מתוך שלושה. ארבע וחצי שעות של זמן מסך בפריים־טיים יקבל בשבועות הקרובים סיפור אישי אחד.
 
לפני שממשיכים, צריך שיהיה ברור: הסיפור האישי האחד הזה הוא סיפור מצוין. ומרגש. ועצוב. ומכעיס. ומצמרר. הכול נכון. צופית גרנט וצוות העריכה שלה יודעים את העבודה. ועדיין, לא מיותר לשאול אם הסאגה הטלוויזיונית הזו אינה יציאה מפרופורציה, ניסיון דריכה מוגזם ללחיצה על בלוטות הרגש, ברמה שעלולה להרוס אותן כשיגיע לפתחנו סיפור אולי קצת פחות דרמטי, לא בטוח שפחות כואב.

מרי פרץ, היום בת 76, התגוררה בקזבלנקה שבמרוקו. היא ובעלה העיוור מכלוף היו במדרג החברתי הנמוך ביותר בקהילה היהודית. משפחה ענייה מרודה, בסביבה שגם כך לא הייתה פיקניק גדול מדי. ארבעת הילדים שנעלמו הם בעצם שני סיפורים שונים. התינוקת אסתר נחטפה לטענת המשפחה יום בהיר אחד כשמרי יצאה ללוות את ילדיה הגדולים לבית הספר והשאירה את אסתר הקטנה עם אביה. כשחזרה הביתה, העריסה הייתה ריקה. מכלוף העיוור סיפר כי העוזרת הערבייה שהקהילה שכרה בשביל המשפחה לקחה אותה לקנות לה סופגנייה. מאז לא נראו עקבותיה. כאן מתחיל הסיפור השני: באותו שבוע הגיעו נציגים מהקהילה היהודית ולקחו ממרי ומכלוף את שלושת הילדים האחרים, שגם עקבותיהם אבדו.

הסיפור כמובן מהדהד את פרשת חטיפת ילדי תימן מימי קום המדינה. בפועל, ובלי להוריד אפילו גרם מכאבה המובן והעצום של המשפחה - לטענת הגורמים שעסקו בפרשה ושעדותם מופיעה על המסך, מדובר במקרה רווחה של משפחה לא מתפקדת (הם מאשימים את מרי של 1968 באלימות, שִכרות ועוד), שהילדים בה מוזנחים ומלאים פצעים, כשהחובה הקהילתית הייתה להרחיק את הילדים מביתם ולהביאם למקום שבו יוכלו לגדול באופן נורמטיבי.

אלא שכאן מגיע האלמנט של הטלוויזיה המסחרית בסיפור. ההסבר הסוציאלי הזה, כמובן, היה הופך את כל הסיפור ליבש, לא מעניין ובעיקר לא סוחט דמעות. צופית גרנט לא קונה את ההסבר של גורמי המקצוע דאז, ויוצאת למסע רגשני ומוטה שיוצא מתוך נקודת הנחה כי כולם משקרים חוץ מהגיבורה שלה. יכול להיות שהאינטואיציה שלה תתברר כנכונה - יש לנו עוד שלוש שעות צפייה כדי לחזות באמת נחשפת - אבל בדרך לשם נותרת אצל הצופה שלא מסכים להיכנע לרגש המציף מכל עבר, תחושת חמצמצות. אפשר לספר סיפור כזה, מצוין ככל שיהיה, בהרבה פחות דרמה משתפכת.

זוהי הדילמה הגדולה של עיתונאים שעושים תוכנית בערוץ מסחרי. האם לגלוש למלודרמה עזה שתביא יותר רייטינג, או לדבוק בערכים עיתונאיים קצת יותר מיושנים אבל כאלה שמנסים למצוא את האמת, ולא משנה האם האמת הזו מתאימה לתפיסה שהגענו איתה מהבית או לא. צופית גרנט החליטה ללכת על האפשרות הראשונה. אפשר להבין אותה, אפשר להתווכח על כך. מה שבטוח הוא שקיבלנו הצצה ראשונה לצפוי לנו בתחרות בין הזכייניות שהרכיבו עד לפני שבועיים את ערוץ 2. תתכוננו להרבה דמעות, להרבה שעות ולהרבה "פרק ראשון בסדרה". לפחות אתם יודעים שאפשר ללכת לשירותים באמצע ולא להפסיד הרבה. 
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg