|
|
 |
רק המוות יאחד אותנו |
|
|
 |
|
חיים ש. פינקלמן חושב שיום הזיכרון הוא מהימים הנדירים האלה בהם אפשר להשתחרר מהעול של ערוץ 2 |
|
|
|
|
|
 |
|
|
25/4/2004 18:08
|
חיים ש. פינקלמן
|
|
|
|
|
|
|
 |
מדינת ישראל היא סוג של קהילה לאומית. נשמע ברור ומובן מאליו? אז זהו, שלא. אי אז בימים, כשבתל אביב פרח גן השקמים, תחושת ה''ביחד'' היתה מוחשית יותר. זאת לא סתם נוסטלגיה, זו עובדה: היו פחות מכוניות, אנשים נפגשו ברחוב על בסיס יום יומי. כאשר לא היו הפסקות פרסומת, מרביתם של הייצוגים התרבותיים (שלטים, תוכניות רדיו, גיבורי תרבות וכו') עסקו בהבנייתה של קהילה לאומית, ולא במכירת מוצרים. הזהות הלאומית היתה שם, מוכרת, חמימה ומעיקה לעיתים, מורגשת כמו הסלולרי שתחוב בכיס של הג'ינס.
היא היתה שם כל הזמן.
יש אירועים ספציפיים שעדיין מזכירים את ה''ביחד'' הזה, הנשכח. אחרי שאהוד ברק זכה בבחירות ב-99', כמה מאות תל אביבים התקבצו בכיכר רבין באופן ספונטני, והרגישו כאילו יש להם מדינה. שנה קודם לכן הומואים התקבצו באותו מקום אחרי שדנה אינטרנשיונל זכתה באירוויזיון. מחיאות הכפיים, כאשר נוחתים בבן גוריון עם מטוס של אל-על, הן עוד אירוע, ניתן לצפייה דווקא, אשר מצליח לרגש כל פעם מחדש בעוצמה הקהילתית שלו, בתחושה שקיומך כישות צרכנית פתאום נפרץ. לא, לא צריך להיות כאן פטריוט, ואפשר להיות ציניקן. צריך רק זיכרון, או הורים, שיספרו על פעם ואיך שהיה.
יום הזיכרון הוא אחד מאותם אירועים ספציפיים בשנה, בעלי פוטנציאל ריגוש שכזה. אין בו את המשפחתיות הדביקה של ליל הסדר, את ההמוניות הפקוקה בכבישים בלילה של הסילבסטר, או את הסכנה להידרס על ידי ילדים שדוהרים על אופניים ביום כיפור. בכלל, לרוב לא עושים ממנו כזה טררם גדול. הוא מתחבא, יום הזיכרון הזה. אף אחד לא זוכר או ממש יודע אם הוא יום שבתון או לא, מה פתוח ומה סגור, מתי הוא בדיוק מתחיל ומתי הוא נגמר. איך אוכלים אותו? מה עושים עם היום הזה, שהוא גם יום וגם ערב חג? אז זהו, שלא עושים אתו כלום, הוא יבוא לבד.
למשל, אם פותחים פתאום באוטו את הרדיו. נכון, מי שאוהב את שירי ארץ ישראל יכול לשמוע את מה שהוא אוהב בדיסק כל הזמן, או לכוונן את עצמו לשעות ולתדרים המסוימים שמשדרים את התוכניות שהוא אוהב. העוצמה של יום הזיכרון, לעומת זאת, היא בתחושה, שכולם, כל מי שפתח עכשיו רדיו, מוצף עכשיו ברעות, ובחבר'ה על הדשא ובילד שנולד על כתף הכרמל. כאילו כלום, כאילו למורן אייזנשטיין אין סיליקון בשפתיים, ליעל בר זוהר אין ציצים ודודי בלסר ממשיך לשחק כדורעף כמו פעם. כאילו שהסיגר של יגאל שילון, במקום להיחתך על ידי הדלת הזזה הזאת בלוגו של ערוץ שתיים, נופל לו מהפה. כולם עכשיו בנימינה, וקיבוץ ותל אביב הקטנה. ככה זה ביום הזיכרון שפותחים רדיו.
או אם מסתובבים בערב ברחוב. נכון, יש בבתי קפה סגורים משהו מדכא, ואפילו מלחיץ, במיוחד אם חושבים על זה שבמקפיא יש רק פיתה. נכון, גם אין את הטוטאליות של יום כיפור, כשבאמת כולם יוצאים פתאום לרחובות והולכים ממקום למקום שלא ברור בעצם לאן, ותמיד פוגשים מכרים ישנים. אבל זה ההבדל, אולי, בין יום הזיכרון ויום כיפור. ליום כיפור מתכוננים מראש, ביום כיפור יודעים מראש שיוצאים להסתובב ולפגוש אנשים או ללכת לחברים ולראות סרטים בדי.וי.די. ליום הזיכרון, לעומת זאת, אם חס וחלילה אין קרוב שנפל, תמיד שוכחים להתכונן, ולכן לא ברור מה כולם עושים, איך כולם מעבירים אותו, כאשר בטלוויזיה יש תוכניות על מלחמות ואין לאן לצאת.
אז אפשר באמת להסתובב ברחוב, ואם גרים בתל אביב אפשר לשמוע שבכיכר רבין יש זמרים ששרים שירים על הבמה, ואז להגיע לשם, עם הכלב או אחרי ששומעים את המוסיקה מהרחובות ליד. פתאום תחושת ה''ביחד'' תופיע אז, ככה, בקטנה. ואפשר ללכת לים, ואפשר לחשוב על מחר, על יום העצמאות, ולעשות טלפונים בשביל ההתארגנויות לקראת המסיבה הגדולה.
| |  | |  | |
|
פירסום ב - nrg מעריב