 |
/images/archive/gallery/111/395.jpg
 |
|
|
| 150 אלף שקל לא הולכים ברגל |
|
|
|
| לקראת טקס הענקת פרס ספיר הערב, נותנת יערה שחורי תמונת מצב לגבי חמשת הסופרים המועמדים ומאחלת לדרור בורשטיין לקחת את המקום הראשון |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"אתה והמדליה שלך... לפחות תכניס אותה בכיס, על מי אתה בא לעשות רושם על מי. עמוס פוקס לא רק שלא הסתיר את המדליה, אלא שנישק אותה ושפשף אותה בחולצתו, היית מת לאחת כזאת, לא ככה?" ("אבנר ברנר", דרור בורשטיין, בבל)
ואולי ככה זה בענייני מדליות, לנצח השאלה תהייה - האם להסתירה בצנעה או לגלותה ברבים, והאם מי שדורש להצניע לכת אינו טוען זאת מקנאתו הוא. מדליות מסמנות לרוב הישגים מצוינים בספורט. אבל ב"אבנר ברנר" מדובר במדליה הנטועה דווקא במסורת מבית מדרשו של אפי איתם, השתייכות לחוויה הישראלית כחוויה של מנצחים: "אבא שלי היה ממשחררי הכותל, אח שלי היה בחווה הסינית צעק מישהו, ושלישי אמר, ותחב יד לכיסו, אני לקחתי זהב באולימפיאדת הגמרא, כבוד הרב."
ואכן לא לחינם חוזרת המדליה המבהיקה כאות קלון ב"אבנר ברנר", כסימן לחירשותו של נושאהּ. כי במדליות ופרסים יש משהו שמעורר אי נוחות תרבותית. מין חשד שמתעורר כשמנסים להסב את מסלול המכשולים האולימפי אל האמנויות היפות.
ובכל זאת יש צורך בפרסים
ספרותיים, שניתנים מהקהילה לאומניה. יש צורך במלגות התפנות לסופרים. עצם עיקום האף מול יחסי הציבור, פופוליסטים כשיהיו, לא צריך להרתיע. עיקומי אף, כמו חרמות ונידויים, הם מסימניה של זירה ספרותית פעילה. אם כך, השאלה שנותרה פתוחה אינה רק מה הקריטריונים אלא בעיקר, איזה מין פרס הוא פרס ספיר. שאחרי הכל, נדמה שאדריכליו עוד לא החליטו מה יהיה הפרס לכשיגדל – מלבד הפזילה אל הבּוּקֵר.
כך כל שנה מועמד על ראשו אופי הבחירה וטעמיה ועמם אפילו האפיל של הסופרים. שנה אחת ארבע סופרות לבושות שחור וא.ב. יהושע. השנה חמישה סופרים שמתכוונים אל המינורי. שלושה מתוך המועמדים השנה אפילו לא ראו מקרוב את רשימת רבי המכר. שניים מן הספרים נושאים אופי אוטוביוגרפי מובהק. כמעט בכולם חוויות נעורים מתגלות כמכוננות, תוך התכתבות עם רומן החניכה לסוגתו. דווקא הקצף שיצא עליו כמו הבחירה הלא שגרתית במועמדים מספקים לפרס ספיר פוטנציאל בועט. ועם זאת, אם אגלה בשנה הבאה את תמר גלבץ ברשימה הסופית, האכזבה תהיה מרה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
"ספר האלף-בית", דן צלקה (חרגול)
|
|
|
 |
|
|
|
נדמה שספר הא"ב נותר בעיקר כחוויה מצומצמת לקוראיו הנאמנים של צלקה. הספר ערוך לפי סדר אותיות הא"ב, וכך כביכול מתגבר על ההתקדמות בזמן באמצעות נוקשות הערכים. למעשה זוהי עריכה אסוציאטיבית שקשורה יותר לזיכרון מאשר לסדר האותיות או לרציפות בזמן. כך עומדים זה לצד זה, ללא מבוכה "קונטראבס", "קופסאות עם גלויות" ו-"קיריקו, ג'ורג' דה" השילוב בין הרהורים (מדיטציות?) וזיכרונות אינו מתאחד לכדי אוטוביוגרפיה אלא , כדברי המחבר, מייצר מעין דיוקן עצמי.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
דן צלקה. צילום: ארכיון
|
|
|
|
|
|
|
"אבנר ברנר", דרור בורשטיין (בבל)
|
|
|
|
|
|
|
"ובכן, ברנר, ברנר... אבנר. המכיר הוא ברנר המשורר? – אינו מכיר? ניחא – היה אחד מן המשומדים הגדולים. כתב הפואמה 'המעורר'. משומד לתיאבון רחמנא לצלן." ("אבנר ברנר")
י.ח. ברנר, כך מסתבר להפתעתנו, היה משורר דווקא ולא סופר וגם "המעורר"- כתב העת שערך - התגלגל בפי הרב שמלמד על "העגלה הריקה ובמה נמלאנה" לפואמה. זוהי רק אחת מההתכות שמבצע בורשטיין, בין גיבורו שנכשל בחיבור ובין ברנר שאותו אמנם אינו קורא (דווקא גנסין מהלך בגלוי ברומן) אבל רוחו ושפתו שורות על חיי הדמויות. אפילו מותו הטראגי של ברנר ההוא מתכתב עם העלילה. "אבנר ברנר" מתרחש בתיכון דתי בשנת 87', רגע לפני פריצת האינתיפאדה הראשונה, ומגולל עלילות מצטלבות של מורים הורים ותלמידים, ובתוכם גם פרופסור ליבוביץ כאורח קרוא ושאינו קרוא. "אבנר ברנר" הוא רומן מורכב, אפילו וירטואוזי שמתרחש מעל ובתוך בורות פעורים. גם לולא היה זה הרומן הראשון של בורשטיין, מדובר בהישג ספרותי חשוב. על האומץ והמורכבות, על השפע והדיוק הלשוני שלא נמצא כמוהו במחוזותינו, ראוי "אבנר ברנר" לזכות בפרס ספיר (מתוך נימוקי שופטים דמיוניים לגמרי).
מנחם פרי נכנס בפרס ספיר
רואי וולמן דווקא מפרגן
לפטפוט לוהט בנושא בפורום ספרות וכתיבה
|
|
|
|
|
|
|  | | דרור בורשטיין. צילום: ארכיון | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | מאסטרנטית בחוג לתורת הספרות באוניברסיטת תל אביב. מבקרת ספרות ותרבות | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
