 |
הרשימה הקצרה הזאת מבוססת בחלקה על קטע-יומן שרשמתי לעצמי כבר בתחילת שנות השמונים. בהתחלה אתייחס לבעיית העורך הספרותי בכללה, ורק לאחר מכן לבעיית עורך "עכשיו".
אם כן, אגיד את הדברים בפשטות: עורך ספרותי, גם אם יהיה מלאך, נאלץ להסתכסך עם חלק ניכר של הקהיליה הספרותית, כולל חלק ניכר של משתתפים במדורים או בכתב העת שלו.
ראשית, מטבע הדברים, אין ביכולתו של עורך לפרסם את כל כתבי היד המשוגרים אליו, למשל בגלל שיקולי איכות ושיקולי עניין כאלה או אחרים. כבר סלקציה זו מציבה מולו סוללה גדולה של נעלבים ונוטרי טינה.
שנית, במידה שבביטאון או במדור הספרותי יש רזצנזיות, כלומר סקירות ספרים, בהכרח יגדל מניין הנעלבים והיריבים, ביחס ישיר לחוות הדעת הלא מחמיאות לספריהם.
יתר על כן: גם רבים מאלה שזוכים לדברי שבח באכסניה שעורך העורך, סוברים כי השבחים שניתנו להם לא היו מספיקים, וזאת גם מבלי לציין את מידת כפיות הטובה שמאפיינת את רוב היוצרים.
שלישית, גם בין ידידיך ותומכיך המובהקים, לרבות היוצרים שאתה תמכת (או את תמכת) בהם בעבר, תמיד יימצאו לא מעטים שאין ביכולתך לשבח את יצירתם העכשווית, ואז לא תעמוד בדרך כלל במבחן גם ידידות העבר.
נוסף לכך, בעריכה ספרותית לא מצוי בדרך כלל תגמול כספי של ממש, גם אם לא מדובר בביטאון אוונגרדי ואיכותי כמו "עכשיו".
רביעית או חמישית, אם העורך הוא בעצמו חוקר או סופר, מחקריו ויצירתו נפגמים ביותר על ידי מלאכת העריכה והביקורת גם מצד מתח חווייתי וגם מצד לוח הזמנים והאנרגיות.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
ספרים. צילום: ארכיון
|
|
|
 |
|
 |
|
למה לעזאזל להיות עורך ספרותי?
|
|
|
 |
|
|
|
עד עכשיו מניתי את הצרות הכלליות שהן, למעשה, מנת חלקו של כל עורך ספרותי. עכשיו אפנה לצרותיו כעורך כתב עת לוחם כמו "עכשיו". מכיוון ש"עכשיו", הוא לא רק כתב-עת בעל איכויות בתחום טקסטים, אלא גם כתב עת לוחם מבחינה רעיונית ואסתטית, אויבי רבים אפילו הרבה יותר מאוייבי עורך כתב עת או מדור רגיל לספרות. כך למשל, "עכשיו" נלחם בדקונסטרוקציה אנטי- ישראלית ובקלישאות של פוסטמודרניזם אופנתי, מזה, אך גם בימין הכלכלי-חברתי והלאומני-קלריקאלי מזה. ממילא הניאו-מודרניזם של "עכשיו" מותקף משני הכיוונים הללו. לא איציק-לאורים וטניות-ריינהרט – ולא חסידי גוש אמונים ונערי האוצר אינם יכולים לאהוד את הכיוון שלנו. בעיקר בולט החרם על "עכשיו" מחוגי פוליטקלי קורקטנס. כך, למשל, אחרי 30 שנות השתתפות במוסף הספרות של "הארץ", (לשם הביא אותי גרשום שוקן עצמו, בעקבות מכתבי המלצה חמים של עגנון, אורי צבי גרינברג, גרשום שלום ומרטין בובר), הפסיקו הפראנקופונים האופנתיים את השולטים כעת במוסף הנ"ל את השתתפותי שם בלא ש"השוקנים הנוכחיים" ישאלו לאן נעלם מדפי "הארץ" מבקר שכתב שם 30 שנה.
נוסף לכך, ל"עכשיו", עוד יותר מאשר לביטאוני-ספרות אחרים, ממש אין כסף, וממילא מלאכתי נעשית בינתיים (אבל זה בינתיים שנמשך כבר עשרות שנים) בהתנדבות מלאה ומאושרת. לא עוד אלא שגם אני וגם עורך שני ומייסד "עכשיו" יחד איתי, ברוך חפץ, הפסדנו הון תועפות על "עכשיו" ולא פעם שקענו בגלל זה בחובות. לעומת זאת, משרד התרבות מממן – בניגוד להמלצות ועדה שמינה הוא עצמו – כתבי עת רבי היקף ואיכות באותו הסכום שהוא ממן בו חוברות דלות איכות והיקף. יתר על כן, כמות האנרגיה והזמן שהשקעתי כאן, "בעכשיו", יכלה להספיק לכתיבת עוד 10 ספרים, נוסף לאלה שכתבתי.
לאור כל זאת נשאלת השאלה הנוקבת: מדוע בחרתי להיות, בין השאר, עורך ספרותי?
על כך אשיב כי היום לא הייתי בוחר במסלול כזה, במיוחד ביודעי כל מה שאני יודע היום על שקיעת התרבות בארץ בביצת אלילי הממון, המותגים והשוק (גם תקשורת אלקטרונית, היכולה בוודאי לגרום לדמוקרטיזציה ולדיאלוג בתחום השיח התרבותי, מסייעת לרוב למותגיות, למיסחור ולפולחן הממון).
אבל האמת היא גם כי אני מופעם לא רק על ידי יצר הפולמוס והביקורת, אלא גם על ידי ארכיטיפ תרבותי, תבנית שהיפנמתי, כנראה, בהיותי נער- תבנית אירופית של כתב עת וביקורת, שבספרות העברית ייצגו אותה בשלמות, פרישמן, ברנר וקורצוויל. זה הדימוי של משוגת נעוריי ששולט בי, כנראה, כמו מיתוס של אקדוחן בדימוס. אבל בתנאים מסוימים גם לא בדימוס.
אם יצא לכם החשק להיות עורכים ספרותיים דברו על זה בפורום ספרות וכתיבה
| | | | | |
|
