 |
/images/archive/gallery/120/243.jpg גבריאל מוקד
נעם וינד  |
|
|
|
|
|
|
| לגבריאל מוקד נשבר מהממבו-ג'מבו הפוסטמודרניסטי שדרור בורשטיין מתעקש לאמץ ב"ערים תאומות" |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
דרור בורשטיין הוא משורר לא רע, אם כי כתיבתו השירית רוויה גם בתחכומים ציטוטיים מלשון חז"ל ובהשפעות של משוררים שקדמו לו, שהעיקרי בהם הוא משה סרטל. (המאמר הטוב ביותר על יצירתו של בורשטיין ומגבלותיה, כפי שבאו לביטוי בעיקר בספרו "פירות\גט" , נכתב על- ידי רפי וייכרט ב"עכשיו").
לעומת זאת, בורשטיין הוא מספר, פרוזיאיקן, גרוע למדי, שיומרתו נטולת העמקה וכוח סיפור גם יחד, מתעטפת באדרת גדולה מידי למידותיו – של יחסים בין דתיים לחילוניים, והנושא האופנתי אמור, כביכול, להפנות תשומת לב מאיכות הכתיבה עצמה לנושא בלבד.
כעת מזכה אותנו מר בורשטיין בדגימות של ז'אנר, של סוג ספרותי, שלישי מפרי עטו בשם "ערים תאומות" (בבל\דרום): מעין הבזקים אגדתיים, אנקדוטיים ואלגוריים קצרים, או קישוטים אסתטיים רווי ציטוטים המשתרעים על פני מפת הגלובוס מובליביה עד מונגוליה וניגר. הצרה העיקרית בפיתוחים אסתטיים וגאוגרפיים קצרים אלה, שהם
באמת מלוטשים למדי מצד אזכורי אקזוטיקה גאוגרפית, היא שהם כולם מצד סגנונם ואופיים החיצוני מועתקים בפשטות משולי יצירתו הגדולה של ח.ל בורחס, וכן מיצירותיו הקטנות יותר, אך עדיין חשובות למדי, של איטאלו קאלווינו. בעצם "ערים תאומות" של בורשטיין הן כמעט פלאקט תואם בזעיר אנפין של "הערים הסמויות מהעין" של קאלווינו ושל קטעי ארודיציה ו"ציטוט" אירועים מדומים אצל בורחס, שבהם מובזקות לעיתים גם דוגמאות של אנקדוטליות ישראלית מבריקה כשלעצמה בנוסח האקדמיה החופשית של שינקין.
מובן כי בורשטיין איננו מסוגל לקחת מבורחס או מקאלווינו את החשיבות הסמנטית ואת העומק – לא רק בגלל הבדלי רמה, אלא גם בגלל תכנים פוסטמודרניסטים של ייצור מותגים לא רציניים, השולטת אצלו בכיפה. הרי בכל הקטעים שלו בולטת העובדה כי אין לו מה לומר מבחינה רוחנית כלשהי. הפרודיה, הפאסטיש וההעתקה הציטוטית היא כאן רק ליטוש נאה של לא כלום בלב לא כלום.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
דרור בורשטיין. צילום: ארכיון
|
|
|
 |
|
 |
|
גלובוס שלם שעל פניו מצויות רק מידבקות צבעוניות
|
|
|
 |
|
|
|
אם בורשטיין מעתיק מקאלווינו בעיקר את הליטוש האסתטי של "מיניאטורות גאוגרפיות", הוא מעתיק את ציטוטי "הפסבדו-ידע" בעיקר מבורחס. אך הוא יוצר רק מיני-העתקים גרוטסקיים גמדיים בנוסח "בשנת 1870 מתגלה במקרה למשלחת מחקר בריטית כי הניקוטין פועל על הקירגיזים באורח משונה".
גם אצל בורחס עצמו לא תמיד מהווה שפע הציטוטים, הידע (ארודיציה) ואיזכור פסבדו אירועים את מיטב יצירתו. אך בספר שלפנינו ענייננו בעצם רק בפארודיות ממוזערות לגמרי של "טכניקה בורחסיאנית", בלי הלם וחשיבות רוחנית של מיתווה היקום הבורחסיאני. לפנינו מעין גלובוס פוסטמודרני שבו כולם מצטטים את הכל וכולם ממתגים את כולם ומשפיעים זה על זה אנקדוטות תפלות וטפלות בנוסח שבו משלחת נוער ישראלית הגיעה בגלל טעות באיות, לזמביה במקום במקום לגמביה, או להפך – אז אולי גם בורשטיין הוא גורשטיין, או להפך. מי יודע? ואולי הוצאת בבל (דרום), שהוציאה לאור את מידבק החיקויים הגאוגרפי הזה היא בעצם בבל (צפון)? מי יודע?
נראה, כי הפוסטמודרניזם שלנו, שהתחיל להתנהל על בסיס הריאליזם הפנטסטי (שהוא בעצם מודרניסטי מאוחר) של מאיר שלו, אלימות קודרת וחוזרת על עצמה של אורלי קסטל בלום וסיפורי דלות החומר התל אביבית של אתגר קרת הגיע עתה למזעור, וגם לאנקדוטות ישראליות, שגם הן מצויות בספרו של בורשטיין בצד אנקדוטות של הקטעים הגאוגרפיים-אסתטיים.
לכן אין זה מקרה כי מול שטיחות מיכאנית כזאת של דמדומי פוסטמודרניזם, המתחבר עם לבנטיניות גאוגרפית מיופיפת בנוסח מדורו הספרותי של מר ציפר, מציבים יוצרים פוסטמודרניסטיים רציניים דרך אחרת, ניאומודרניסטית בחלקה העיקרי, היוצרת דיאלוג עם המודרניזם, כגון יובל שמעוני בסיפורת (שגם דיאלוג שלו עם נוסח סמלי מופשט של בורחס הוא רציני), ומשוררים כגון דורי טרופין, אריק א. וע. אדלהייסט, המפתחים דיון סמאנטי וחוויתי מעמיק – תכונות שבורשטיין מסוגל להציב במקומן רק ציטוטיות: גלובוס שלם שעל פניו מצויות רק מידבקות צבעוניות. (המשפט האחרון הזה שלי מצא מאוד חן בעיניי – אז אולי גם אין לבטל לגמרי, למרות העתקות מבורחס ומקאלווינו כדור קטן שלם כזה שעל פניו מצויות רק מידבקות של ציטוטים בלבד? או שמא תיאור כזה טוב מידי בתור תיאור כתיבתו של בורשטיין? נותיר זאת בגדר ספק).
|
|
|
|
|
|
|  | | "ערים תאומות". צילום: עטיפת הספר | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | פרופסור גבריאל מוקד מלמד פילוסופיה באוניברסיטת בן גוריון ולימד במחלקות לספרות באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת חיפה. עורך כתבי העת לספרות "עכשיו" ו"ג'רוזלם רוויו" | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
