 |
/images/archive/gallery/120/243.jpg גבריאל מוקד
נעם וינד  |
|
|
| תוך כמה זמן אפשר לגמור מספר של דרידה?
|
|
|
|
| גבריאל מוקד חושב שרולאן בארת קצת הגזים כשטען ב"הנאת הטקסט / וריאציות על הכתב" שהסקסואליות היא המבחן העליון לכוחו של טקסט |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
בספרו של רולאן בארת, "הנאת הטקסט / וריאציות על הכתב", שנתפרסם עתה בהוצאת הספרים רסלינג, כלולות שתי מסות של מבקר הספרות והתרבות הצרפתי המפורסם הזה. "הנאת הטקסט" היא העיקרית והכוללת בין שתי מסות אלו, כי היא מתווה כמה מעיקרי ההשקפה המבטאת, כידוע, סוג של דקונסטרוקציה, כלומר פירוק של התפישות המודרניסטיות ה"קלאסיות" ביחס ליצירה הכתובה ולקריאתה. בארת המנוח ידוע בתולדות התרבות הצרפתית וביקורת הספרות כמבקר שבהגותו היו בעיקר שתי תקופות: התקופה הסטרוקטוראליסטית שבה יישם את עקרונות גישתו של קלוד לוי-שטראוס לתחום הסיפורת (כמו במסתו הידועה על נובלה של באלזאק), וגם עסק בה באיפיון שפות המדיה הפופולאריים מטלוויזיה עד אופנה, ומאוחר יותר תקופה פוסטמודרנית פרועה למדי, שבה הדגיש, תוך שילוב השפעות לאקאן, פוקו ודרידה, את פתיחותו של הטקסט לפירושים שונים רוויי תשוקות ולתשוקות שונות רוויות פירושים, תוך "שחרור" מסמנים לשעבר ממסומנים ברורים.
באותה התקופה גם התחיל בארת לכתוב בעגה פוסטמודרנית כמעט בלתי קריאה, מעין צרפתית לאקאנית (אך לא לאקונית) וגם בעגה אלטהוסרית, המלאה אמנם בהברקות אוואנגרדיות ופוסט-אוואנגארדיות שמעשירות את התמרון הלולייני בשפה הצרפתית עצמה, אך גם מעייפת בגלל לוליינות בלתי-פוסקת זו עצמה.
בכלל יש לציין כי ה"גורואים" של הפוסטמודרניזם והדקונסטרוקציה הפריזאיים נטלו מהפילוסוף הגרמני מרטין היידגר, בעיקר את העמימות של פסוקי ההגות (אך בלי עיקר הגותו) ואת נטייתו המוגזמת מאוד לחידושי מונחים המבטאים כאילו מעמקים של משמעות. אמנם בצרפת מצופה גם שפה שהיא לעיתים תכופות חסרת פשר ברור,
במעטה אלגנטי, ולעיתים גם נראית כרצף של הברקות נוצצות שכבר אינן הדורות במיוחד. אבל גם מעטה הדור ו/או אופנתי איננו תורם תמיד למשמעות העיקרית שעומדת במבחן-ביקורת כלשהו. זו אולי הסיבה כי הדקונסטרוקציה הצרפתית, שבארת הצטרף לשורותיה בתקופת חייו האחרונה נלחמת נגד ייחוס משמעות ברורה לטקסטים ומזנקת לרוב מהברקה שרירותית אחת לרעותה.
עד כאן ציינתי כמה קווי–היכר , מעין דברי מבוא קצרים, הדנים במקומו של בארת בתרבות ובביקורת הספרות בצרפת. אבל החלטתי גם להתנתק בהמשך במידת האפשר מההתייחסות למעמדו של בארת בפולמוס בין מודרניזם לפוסטמודרניזם ולהשתדל לבדוק את הדיעות העיקריות המובעות במסתו בלי קשר לפולמוסים מקיפים יותר. והנה, אם נוקטים טאקטיקת קריאה נייטרלית כזאת, נותר מעט מאוד מההילה האופפת את המסה לדעתם של חוגים מסוימים (לרבות אנשי רסלינג אצלנו). כי מה היא בעצם התיזה העיקרית , או ספינת הדגל של המסה הזאת של בארת על הנאת הקריאה? לדעתו של בארת המאוחר, בשיאו של תהליך הקריאה, וכסגולתו העיקרית של הטקסט, עומד, או צריך לעמוד, עונג דמוי אורגזמה. לפי בארת, רק הטקסטים החזקים, ה"חתרניים", החדשניים באמת, הבלתי צפויים, האלימים, השוברים את מחיצות הסוגים הספרותיים, יכולים לספק את החוויה האורגזמטית הזאת, שניצבת לדעתו בשיא ההירארכיה הטקסטואלית.
בעצם, לפי תפישתו של בארת, הסקסואליות החוגגת היא הבוחן העליון לכוחו של טקסט, כשהליבידו שולט בכול. (אגב, עורכי רסלינג מזדהים, כנראה, מאוד עם השקפה זו של בארת המאוחר, כי הרי כל הסדרה לתרגום שלהם, שבה מופיע הספרון הנוכחי הזה של בארת, קרויה ליבידו!).
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
רולאן בארת. צילום: ארכיון
|
|
|
 |
|
 |
|
הגזמה אוונגרדיסטית
|
|
|
 |
|
|
|
בעצם ראיית הטקסטים דרך קרבתם לאורגזמה של עונג היא בת ממזרה של גישה פורמליסטית – אסתטית "אריסטוקרטית" לטקסטים מלפני מאה שנה ומעלה, שהציבה בראש היררכיות של טקסטים את "המצוינות האסתטית" ואת "החוויה האסתטית" השונות לחלוטין מתובנות סמנטיות, אתיות, פוליטיות, מדעיות וכו'. ממש כשם שהאסתטיקנים של הדקאדנס האירופי בסוף המאה התשע–עשרה ובתחילת המאה העשרים הרבו לדבר על חוויה אסתטית טהורה כמד-ערך, כמודד הערכים של הספרות, במנותק מתובנות כלליות או מעמיקות יותר, כך ממשיך בארת את הקו האנטי-סמנטי הזה, אך מעתיק את הדגש מאסתטיקה לארוטיקה טקסטואלית (תוך שימת הדגשה, הדומה לזו של האסתטיקנים, על האריסטוקרטיות שבדבר, למרות שהאורגזמה איננה רק נחלת המובחרים).
בשני המקרים של הפורמליסטים האסתטיים ושל בארת – מדובר בהכנסה של תובנות הקריאה ושל הטקסט גם יחד למיטת סדום צרה. במקרה הראשון (ה"אסתטי") זו מיטה צרה של "חוויה אסתטית", ובמקרה השני (של משנת בארת המאוחרת) זו מיטה צרה של אורגזמת עונג (רוחנית?) מצד הקורא/ת. אבל מי קבע שגדולה, פענוח משמעויות ושגב מצויים דווקא במיטות צרות כאלו, ובכלל במיטות כלשהן? האם, למשל, אפוס וריאליזם, אקספרסיוניזם או אימפרסיוניזם, סיפור סמלי מופשט (קפקא) או סיפור זרם תודעה (ג'ויס, פרוסט, וירג'יניה וולף, פוקנר) יכולים להיכנס למיטת הסדום שמכינים לטקסטים בארת המאוחר ואהובו פיליפ סולרס? מדוע לקבל עלינו את קריטריון האורגזמה של הגורואים הפריזאיים הללו? הקביעה כי ג'ויס או פרוסט חשובים כי כתיבתם גורמת לנו רטט של עונג מביאה בעצם לפחת בחשיבותם, ממש בדומה לאמירה שיצירות כ"המלט" או "המשפט" הן יפות.
לא הייתי אומר כי אין ממדי עונג אורגזמטי בטקסטים מסויימים. אבל אבסורדי להפוך חוויה זו למד-ערך ראשי של טקסטים. על כל פנים, בוודאי אי-אפשר להבין את גדולת הטקסטים הקלאסיים והמודרניים השונים, מטרגדיה יוונית עד שקספיר וקפקא, על פי קנה מידה צר כזרת גם אם היינו שופטים טקסטים לא לפי תכונותיהם העצמיות, אלא לפי תגובת הקוראים בלבד.
עם זאת לפני שאפנה לטענות בלתי מבוססות נוספות קטנות יותר במסתו של בארת, אציין קו-טיעון אחד בה, שלדעתי הוא דווקא מעולה, בלי קשר לשיוכו למחנה מודרניסטי או פוסט-מודרניסטי. כוונתי להעמדת מושג הטקסט מעל מושג הז'אנר (הסוג הספרותי) המוגדר. תזה זו נראית לי כנכונה, ואפילו כאוונגרדית (גם אם רוב הפוסט-מודרניסטים אינם אוהבים או אינם אוהדים את מושג האוואנגרד) כך למשל, האילומינציות של רמבו והמשלים של קירקגור הם קודם כל טקסטים, והוויכוח על שיוכם לשירה או לסיפורת, או לספרות בכללה או להגות, הוא באמת משני. גם גבולות הטקסט או חולשתו אינם קודם כל "נגזרת" של שיוכו הז'אנרי.
הוא הדין גם – ואפילו - במסות של בארת עצמו או בספר כמו 'דרמה' של חברו, סולרס. גם עוצמתם או חולשתם של כתבי בארת וסולרס עצמם אינן תלויות בבוחן מתמיד של השאלה לאיזה סוג ספרותי או הגותי הם שייכים. אוסיף כי פה ושם מצויות במסה זו של בארת גם הבחנות לא רעות לגבי יצירות ספציפיות (למשל, לגבי פלובר ומלרמה) אבל חוץ מיחס פתוח לטקסט קשה למצוא בה עמדות כלליות נכונות וחשובות.
|
|
|
|
|
|
|  | | בארת. צילום: ארכיון | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | פרופסור גבריאל מוקד מלמד פילוסופיה באוניברסיטת בן גוריון ולימד במחלקות לספרות באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת חיפה. עורך כתבי העת לספרות "עכשיו" ו"ג'רוזלם רוויו" | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
