 |
/images/archive/gallery/107/383.jpg מורן שריר
צילום: נעם וינד  |
|
|
|
|
|
|
| מורן שריר חושב שאם היו חותכים מ"זטואיצ'י" משהו כמו שלושת רבעי סרט ומוסיפים לו עוד קצת דם והרוגים, אולי הוא היה מגיע לרמה של "קיל ביל" |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אף פעם לא היה לי קל עם הקצב היפני. כבן לדור ה-אם.טי.וי-אינטרנט-SMS אני חייב להודות שריתמוס הזן שמאפיין את הקולנוע היפני תמיד הכביד עלי. עם ההומור היפני אני מסתדר יופי אבל לקצב הזה שמצריך סבלנות בדואית, יש נטייה לשגע אותי.
ל"זטואיצ'י", החדש של טקאשי קיטאנו, הגעתי מוכן מראש. משום מה, מקיטאנו אני מוכן לקבל את הקצב הזה. אולי בגלל האלימות, אולי בגלל ההומור ואולי בגלל שיש לו איזו חדות שאני מרגיש כי חסרה אצל יוצרים יפנים אחרים בני דורו. יש סיכוי סביר אגב, שהחדות הזו שאני מדבר עליה היא בסך הכל סגנון מערבי שדבק בו. אבל מה לעשות שכחניך של קולנוע הוליוודי, השיופים המערביים האלה בקצוות עוזרים לסרטים של שלוש שעות להחליק במורד הגרון. ב"זטואיצ'י", קיטאנו מגלם מסז'יסט עיוור בעל יכולות חרב די מדהימות. בכפר של המסז'יסט ישנה כנופיה שלוקחת כספי פרוטקשן מהמקומיים ויותר מזה אתם לא צריכים לדעת.
כבר בתחילת
הסרט מלמד קיטאנו את הצופים שיעור בנושא הקצב היפני. משך דקה או שתיים נראים ארבעה חקלאים עובדים את האדמה כשברקע מוזיקה יפנית כלשהי. הפריים רחב והמצלמה לא זזה אך ניתן להבחין שהחקלאים עודרים בקצב המוזיקה וצליל נקישת הטורייה בקרקע משתלב במוזיקה האינסטרומנטלית שברקע. אפשר להביט במסך במשך הזמן הארוך הזה ולהשתומם.
מצד שני, כשקולטים את הדיאלוג של הטוריות עם המוזיקה שברקע, מתגלה מקצב די נהדר. מקצב, אשר בניגוד לקולנוע האמריקני ,לא נוצר כתוצאה מהחלפת שוטים, אלא בתוך פריים קולנועי בודד. הרגשתי כמו ברגע הזה שאני נמצא במועדון ופתאום נכנס לקצב של המוזיקה. עד אז המוזיקה היתה בשבילי אוסף של ביטים מונוטוניים, אומצה אומצה. אבל פתאום כשאני נכנס לקצב, כשאני שותה מספיק או שהמוזיקה מתחברת לרגליים או לאגן שלי, פתאום האומצה אומצה תופסים חיים משלהם ואני מסוגל לרקוד. ככה הצפיה שלי ב"זטואיצ'י" הפכה לריקוד.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
טקאשי קיטאנו ב"זטואיצ'י"
|
|
|
 |
|
 |
|
יחסית מעודן - יש רק שלושה הרוגים
|
|
|
 |
|
|
|
אם אפשר להגיד דבר אחד על טקאשי קיטאנו, אז יחסית ליפני יש לו טיימינג די מחורבן. סרט החרבות שלו יוצא בדיוק כש"קיל ביל" השני מציף את בתי-הקולנוע והראשון הגיע ב-די וי די. אני יכול להבין אם קיטאנו יתעצבן שאינפנטיל מטנסי לקח אלפי שנים של מסורת יפנית ועקף אותו בקופות אבל אין מה לעשות, רף האדרנלין האנושי לא נותן לנו להתרגש מכמות מופחתת של הרוגים ודם. אני יודע שהפיינשמקרים אומרים שאצל טקאשי זה יותר שווה כי הוא הדבר האמיתי אבל לא יעזור, אחרי שראיתי את אומה תורמן מחסלת 88 יפנים עם חרב אחת, אני לא אעצור את הנשימה כשקיטאנו הורג שלושה. גם אם הם ממש ממש חזקים. מעניין שכשזה מגיע לקרבות חרבות וקטיעת גפיים, קיטאנו נוקט בעידון יחסי.
במקומות אחרים בסרט, מאכזב קיטאנו ומגיש לנו מוצר בעל גסות מסוימת. דרכי העברת המידע בסרט, גילויים עלילתיים ואפילו ההומור (מעלתו הגדולה של קיטאנו), מועברים לצופה בכלים מסורבלים וגסים ברמה לא אופיינית.
השימוש בפלאשבקים ובדיאלוג המציין את המובן מאליו מותירים את הרושם שטקאשי קיטאנו וויתר על מכחול זנב הסוס העדינה והחליט לצבוע את סרטו במברשת ענקית. במחשבה נוספת, ייתכן ודווקא ההצלחה האמריקאית (סרטו הגדול האחרון, "אחי" הופק בארה"ב), היא שהקהתה את חושיו של הגאון הצהוב. הרי בסרט הוליוודי הכתוביות לא עולות עד שאחרון המפגרים באולם הבין באופן מוחלט את סופו של הסרט. לשם כך מחזיקים האולפנים כיתות שלמות של אוטיסטים כקבוצות מיקוד. אם אחד האוטיסטים לא מבין דבר מה בעלילת הסרט, מוסיפים פלאש-בק או קריינות. אם איזושהי בדיחה לא עוברת כמו שצריך, אז מצלמים עוד שוט בו אחת הדמויות מסבירה את הבדיחה. נדמה שהגישה הזו היא שדבקה בקיטאנו.
חשוב לציין ש"זטואיצ'י" אינו סרט גרוע, הוא ככל הנראה אחד הסרטים הטובים שמוצגים כרגע בארץ ואם היו חותכים ממנו שלושת רבעי שעה הוא היה כבר ממש מעולה. הבעיה היא רק בקצוות. הן גסות כמו משקיע הוליוודי שיורק טבק.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
