 |
/images/archive/gallery/105/155.jpg עידו הררי
צילום: רובי קסטרו  |
|
|
| 8 חודשים ברישיקש, ועדיין לא הבנתי מה יש לנו לחפש בעזה |
|
|
|
| עידו הררי חושב ש"זרים בבית – התבגרות בפלסטין הכבושה" של רג'א שחאדה מתאר סיפור אישי ייחודי שעשוי ללמד אתכם עוד כמה דברים על המורכבות של הסכסוך הישראלי-פלסטיני |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אחד הדברים שהכי קשה לנו לדמיין הוא איך נראים החיים מרחק שעה נסיעה מתל אביב. בטול כרם, בג'נין, ברמאללה. רובנו, חייבים להודות, לא ממש רוצים לדמיין את החיים האלה. קל הרבה יותר להתעלם מהם, וכשאי אפשר אז לפטור אותם באמירות נוסח "הם לא רוצים שאני אחיה כאן, אז למה שיעניינו אותי החיים שלהם?". אחת מהתכונות הבולטות של הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא העיוורון ההדדי, תכונה שהיא גם אחת הסיבות לחוסר היכולת להגיע לעמק שווה כלשהו.
היכולת להשקיף לרגע על המציאות דרך עיניים פלסטיניות היא, עבור קורא ישראלי, אחת המעלות העיקריות של הספר "זרים בבית – התבגרות בפלסטין הכבושה" (ידיעות אחרונות, ספרי חמד), שכתב רג'א שחאדה. כשהוא מתאר את כיבוש רמאללה ב-67', את קולות הירי שהולכים ומתקרבים ואת הפחד מפני הרגע שבו החיילים הישראלים ידפקו בדלת, הוא מצליח לעורר הזדהות שמנותקת מזו הלאומית ולפרק את מנגנון ההזדהות האוטמטי של הקוראים. אבל מכיוון שהספר הוא, באופן מובהק כל כך, ספרו של המחבר, השתהות על התכונה הזאת תעשה לו עוול. הרבה מעבר לסיפור הלאומי, שחאדה מתאר סיפור אישי ייחודי, וראוי להקשיב לו.
רג'א שחאדה נולד ברמאללה למשפחה נוצרית אריסטוקרטית. היה זה שלוש שנים לאחר 48', אז עזבה משפחתו את יפו לבית הקיץ שלה ברמאללה בציפייה לשוב תוך מספר שבועות, עם שוך הקרבות. שמו של הספר מתייחס קודם כל למצב
שאליו נקלעה המשפחה, שבין מבחירה ובין מאונס שימרה במשך השנים שחלפו מאז את אותה שניוּת: אמנם בבית ששייך להם, אבל לא ממש בביתם. אביו, עזיז שחאדה, היה עורך דין ידוע ונון-קונפורמיסט, שהסתכסך עם השלטונות הירדניים כשהגן על רוצחיו של המלך עבדאללה ב-51'. במשך 16 שנה חי שחאדה תחת שלטון ירדני עד שהגיעו הישראלים, הזרים החדשים שמטעינים במשמעות נוספת את שם הספר. הספר מגולל את סיפור התבגרותו של שחאדה בצל האירועים האלה, שמשפיעים על חייו אבל לא שולטים בהם.
הספר שלו הוא אוטוביוגרפיה של חניכה שזורה באבחנות פוליטיות. עולה מתוכו דמות של צעיר לא-שגרתי, ובוודאי חריג בנוף שבו גדל. גופו חלוש וחולה, אמו מגוננת עליו, ואביו הדומיננטי מתווה לו מסלול חיים לא מקובל אבל כזה שיהא עליו לעמול קשה כדי לחרוג ממנו. רג'א מתקשה להסתגל לכיבוש הישראלי, אבל גם לא מצליח להרגיש חלק מהמהפכה הפלסטינית החדשה של אש"ף. אביו, דבק בגישתו הנון-קונפרמיסטית, נפגש עם קצינים ישראלים מיד אחרי מלחמת 67' ושלח דרכם מכתב לראש הממשלה אשכול. הוא הציע לישראל לסגת מיד מהשטחים שנכבשו, ותמורת הכרה הדדית להקים בהם מדינה פלסטינית עצמאית. בצד הישראלי הוא זכה להתעלמות; בצד הפלסטיני הוא הוקע כבוגד. בנו, שמצד אחד מבקש להזדהות עם אביו ומצד שני שומע איומים על חיי האב ברדיו הפלסטיני שמשדר מסוריה, מתקשה למצוא את מקומו.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
"זרים בבית - התבגרות בפלסטין הכבושה". צילום: עטיפת הספר
|
|
|
 |
|
 |
|
יוגה ואשראמים - זה מה שנכבשים צריכים
|
|
|
 |
|
|
|
בהזדמנות הראשונה שנקרתה בדרכו עזב שחאדה את הארץ, ללמוד באוניברסיטה האמריקנית בביירות. משם המשיך ללונדון, שבה אכן הוסמך כעורך דין. בדרך היה ביקור קצר בהודו, בן שלושה שבועות בערך, שהוקדש ללימודי יוגה באשראם. שחאדה מתעכב על הביקור הזה, מקדיש לו יותר מילים מאשר חלקו הכרונולוגי היחסי. בזמן ההתלבטות אם לנסוע, הוא שומע את קולו של אביו מדבר אליו: "זה כל מה שאנחנו צריכים: הודו ויוגה ואשראמים. זה כל מה שאנשים כמונו הסובלים תחת כיבוש צריכים".
אבל בסופו של דבר הוא נוסע, ובשובו מביא עמו תובנות חדשות: "התחלתי לראות בעיניים חדשות את החיים בשטחים הכבושים, חייהם של ערבים ויהודים. ראיתי עד כמה מרוחקים האנשים מן העצמי שלהם...אך כל מה שאמרתי היה חסר משמעות עבורם והם התבוננו בי בעצב וברחמים. 'הודו', דומה שאמרו, 'בלבלה על המסכן את דעתו והפכה אותו מוזר עוד יותר משהיה קודם'". ה"עצמי" הזה היה אולי הדבר ששחאדה עצמו מצא בהודו: השתחררות מקולו של אביו בתוכו, היכולת סוף סוף לחיות את חייו.
אולי היה זה הביקור בהודו, אולי מורשתו של אביו (שנרצח ב-84' בנסיבות לא ברורות) ואולי סתם ראייה פוליטית מפוכחת, אבל שחאדה ניסה כל חייו לפעול כדי להביא פתרון לסכסוך שבתוכו גדל. בשנות האינתיפאדה הראשונה הוא הקים את ארגון זכויות האדם הפלסטיני "אל-חאק", ועסק בהגנה על תושבי השטחים בבתי המשפט של הכיבוש הישראלי. זה לא היה מובן מאליו; רוב עורכי הדין הפלסטינים החרימו את מערכת המשפט הישראלית מתוך סירוב להכיר בתוקפה. בפועל, התוצאה היתה פעמים רבות קושי גדול של פלסטינים להגן על עצמם בדין. שחאדה ספג ביקורת על פעילותו, אבל ההתעמרות שזכה לה מצד השלטונות הישראלים איזנה אולי את התמונה בעיני המבקרים וכשהחלו שיחות מדריד ב-91' הוא הוזמן להיות חלק מהמשלחת הפלסטינית.
אחרי שנה פרש. דווקא נקודת המוצא הפייסנית שלו מדגישה את תוקף הביקורת שלו על המשא ומתן מאז ועד היום: "חשתי כי נציגיה של ישראל מנסים לצקת מחדש את הכיבוש לצורות שונות, ומספקים לפלסטינים רק סמלים של שחרור. לא שיניתי את דעתי גם כאשר נחתם הסכם אוסלו א'". זו דעתו של שחאדה גם היום. בפרקי הסיום של הספר הוא שב אל דברי אביו, בימים שלאחר סיום המלחמה ב-67': "אם לא נעשה עכשיו שלום עם ישראל, יהיה מאוחר מדי. יהיו עוד ועוד התנחלויות. עכשיו זאת ההזדמנות שלנו". שחאדה תובע את עלבונו של אביו מהישראלים, אבל יותר מכך מהפלסטינים שלא השכילו לשמוע בקולו, לוותר על פלסטין הגדולה ולהגיע להסכם כשעוד היה אפשר. עכשיו, משתמע מדבריו, האפשרות הזאת קלושה הרבה יותר.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
