 |
/images/archive/gallery/105/155.jpg עידו הררי
צילום: רובי קסטרו  |
|
|
|
|
|
|
| עידו הררי רווה נחת מברי סחרוף, שגם תקליט רגיל שלו הוא מוצר נדיר, ומאביתר בנאי, שנוגע בטופ של המוסיקה הפופולרית |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
את סימנים של חולשה מצאתי ערב אחד על המיטה שלי, כשחזרתי מיום מסויט נוסף בבסיס צבאי של ג'ובניקים על גבעה קפואה ליד רמאללה. חזרנו כל יום הביתה, באוטובוס קפוא כמו הגבעה וכמו הלב שלי באותו חורף נוראי. אבא שלי חיכה לי בצומת, כמו בכל יום, ועמוק בחושך הגעתי לכמה שעות בבית שאליו, על פי הוראת קב"ן, הייתי צריך להיות קרוב.
הנחמות באותה תקופה היו מעטות ובסיסיות: אוכל, מקלחת, מיטה, תנור. ומוזיקה. בחדר שלי בבסיס שבו ישבתי לבד, לא עושה את העבודה הפקידותית שאף אחד לא ממש התעניין אם היא נעשית או לא, שמעתי קסטות שהקלטתי בבית כדי להוכיח לעצמי שגם בתוך חלום הבלהות הזה אני יכול לחיות. אמא שלי ידעה את זה. ובתור מי שדאגה לשפיותי יותר מכל דבר אחר באותם ימים, היא ניסתה לתרום ככל יכולתה. הדיסק של ברי סחרוף היה תרומה כזאת.
לדעתי לא נרדמתי באותו לילה. אם נרדמתי, זה היה לתוך חלום של דיסטורשנים וביטים ומילים שהתערבלו לי בראש כמו במיקסר שמימי וחסר גבולות. למשך לא מעט ימים, סימנים של חולשה היה פתח מילוט לעולם אחר, חדש ונועז. ומעבר לחוויה האישית, התרגשתי גם כי הרגשתי שיש כאן משהו שהוא חסר תקדים. בדיסק הזה, החל בריף הגיטרה הראשון של "כמה יוסי", ברי סחרוף ורע מוכיח המציאו קצת את הרוק המקומי מחדש. באותו מהלך הם גם המציאו את הסאונד של ברי סחרוף, שאיתו הוא עובד בעצם עד היום.
ברי סחרוף לא הוציא מאז דיסק לא טוב. לטעמי, למעט "נגיעות" הבורגני-משהו, כל הדברים שעשה היו מעולים ויותר מכך. השילוב שלו בין רוק מחודד עד הקצה לבין חיבור - מוזיקלי וטקסטואלי - למה שקורה בארץ הזו, הפך אותו בעיניי לאדם הראשון (יחד עם אהוד בנאי) שעשה רוק ישראלי. לא רוק תל-אביבי; רוק ישראלי, משהו שלא יכול היה לקרות בשום מקום אחר.
"11 א" הוא בשום אופן לא המשך לסימנים של חולשה. כמו את סימנים
של חולשה, עשו אותו ברי סחרוף ורע מוכיח. השם, מעבר להרמז על רחוב המכבי 11 א' שבו הוקלט ברובו, מרפרר גם לאחת-עשרה השנים שחלפו מאז יצא סימנים של חולשה. אבל כל ניסיון לשמוע אותו לאורו של הדיסק ההוא תפגע מאוד גם בהאזנה וגם ב"11 א" כיצירה שעומדת בפני עצמה.
ברי סחרוף נמצא, בעניי, בתהליך של העמקה וחקירה מתמדת. הוא בודק את גבולות הצליל והמילה, נע במרחב הפנימי של עצמו ומחפש מילים ומוזיקה כדי לבטא את התהליכים הללו. דיסק האולפן הקודם שלו, "האחר", היה כמעט תקליט קונספט שהושפע עמוקות מהכתיבה הדתית-מוסרית של עמנואל לוינס. "11 א" הוא עוד כברת-דרך בשביל שהוא כובש לעצמו, הפעם מגובה בכישורי ההפקה והכתיבה של רע מוכיח. זה דיסק מעניין, מיוחד, לפרקים מרגש. סחרוף נשמע כיוצר שמכוון על עצמו עד לדיוק של אלפית המילימטר. כשדיוק כזה מלווה בכישרון ובכריזמה כמו שלו, התוצאה היא דיסק ברמה נדירה.
גם כאן יש תחושה של רעיון-על שמלווה את הדיסק, אם כי בצורה הדוקה הרבה פחות מאשר ב"האחר". הוא מתחיל ונגמר במסע, היציאה ב"אל נעלמים" המכשף והסיום ב"הדרך". הוא ניזון מהתשוקה הדיאלקטית והטעונה, יצר הנדודים והגעגוע לבית. השילוב שנולד ב"סימנים של חולשה" (ובגלגול אחר, במינימל קומפקט ובפורין אפייר), בין מוזיקה מזרחית רזה לבין סאונד אירופאי לגמרי, עובד גם פה ומצוין (סחרוף, במובן הזה, הקדים בהרבה את זמנו, ולראייה "Galvanize" של הכימיקאל בראדרז). חלקים מהדרך הם מעניינים פחות מאחרים, אבל זו טבעה של דרך. כפיצוי, יש קטעים מעולים כמו "מדגסקר", "לא שוכח" או "רחוק ממך" היפהפה (גם בזכות השיר של דליה רביקוביץ' שקוראת יהודית רביץ).
את המהפכה של "סימנים של חולשה" אי אפשר לעשות שוב. אבל לפי מכלול הדברים שברי סחרוף עשה מאז, גם אין שום צורך. הלוואי על כולם תקליט רגיל כמו "11 א".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
עטיפת "11א"
|
|
|
 |
|
 |
|
"עומד על נייר", אביתר בנאי
|
|
|
 |
|
|
|
וגם כמו "עומד על נייר" של אביתר בנאי. די ברור שחלק גדול מהחוויה במוזיקה היא המטען הרגשי המסוים שאתה נושא כשאתה נפגש איתה. בהאזנה ל"עומד על נייר", זה נכון באופן מיוחד. אני צריך לפתוח בהתנצלות: לפני כמה חודשים, שכשיצא "תחרות כלבים" (הסינגל הראשון מהדיסק), כתבתי כאן שמדובר בשיר לא רע אבל שחסר את הניצוץ של השירים המעולים-באמת של אביתר בנאי. כמה שבועות נוספים של האזנה לשיר, גם בזכות העובדה שהוא נכנס לפלייליסטים, גרמו לו לחדור עוד ועוד רבדים ולפגוש בי את המקומות שאליהם הוא כנראה היה מכוון מלכתחילה, אבל אני לא הייתי במקום שאפשר לו להגיע אליהם. זה הגיע למצב שבו מצאתי את עצמי נכנס לפיצוצייה בכיכר אתרים רק כדי לשמוע את השיר ברדיו.
הווידוי הזה, לפני הכל, צריך להזכיר לי ולכל מי שקורא שהדבר הזה שנקרא "ביקורת מוזיקה" הוא בסך הכל מאוד תלוי-הקשר. כלום לא מוחלט והכל טעות פוטנציאלית. כשזה נמצא על השולחן, אני יכול להרשות לעצמי להיות אישי לגמרי בכתיבה על "עומד על נייר".
ברי סחרוף, ב"77" שב"חם על הירח", שר: "יכולתי בעצם לחזור בתשובה, אז לקחתי כדור שמעודד ת'מחשבה". הנקודה הזאת, הקו הדק שבין אמונה לאפיקורסות, זו בדיוק חווית הקריעה בין בית לנדודים. וכמו שברי סחרוף חי את החוויה הזאת לאורך כל היצירה שלו, כך גם אביתר בנאי. ואם מישהו חשב שהדיסק הזה, שעל העטיפה שלו בנאי מצולם עם כיסוי ראש, יהיה גילוי של אור אינסוף אלוהי, הוא יתאכזב. אחד המרכיבים העיקריים ביצירה של אביתר בנאי הוא כאב. הוא יודע להרגיש אותו והוא יודע להביע אותו בצורה שיוצרת הזדהות ממקום מאוד עמוק. וב"עומד על נייר" הכאב לא נעלם; אפשר לומר שהוא עוּבָּד והפך לכלי עבודה, משהו שמוביל את הנשמה אל המקום שמעבר לו.
זאת גם החזרה בתשובה של בנאי, שאגב, אני בכלל לא בטוח שהמונח הזה מדויק לגביו. אפשר לומר שבין האמונה לתהום, בנאי בחר באמונה. ולא לפני שידע תהומות. וגם האמונה לא מאיינת את התהום, היא בסך הכל נוסכת ביטחון שניתן לצאת ממנה. הדיסק הזה מתאר תהליך, שהתחיל לפני השיר הראשון ונמשך מעבר לשיר האחרון. תהליך של בדידות, ודיכאון, ופרידה, וזיכרון, וגילוי, ואמונה ואהבה. "שוב אני לבד", טיפה של אור", "מתנות", "את שקט" – כל אחד מהם הוא מהשירים הכי טובים שבנאי כתב. יותר מזה: הם מהשירים הטובים ביותר שאפשר לכתוב בז'אנר הזה שנקרא מוזיקה פופולרית. היכולת הנדירה לעשות שימוש בכלי הז'אנר - לחן-טקסט-ביצוע - כדי לספר את הסיפור שלך באופן שנשמע מוכר לגמרי ויחד עם זה חדש וחי, היא מה שהופך את אביתר בנאי ליוצר נפלא.
היכולת להגיע לטקסטים נקיים אפיינה את בנאי תמיד. ובכל זאת, יש בדיסק הזה שורות שהן נדירות לא רק בשדה הרוק אלא גם בשירה. השיר האחרון בדיסק הוא רגע כזה, צלול, קצר כמו רגע ונאמן כמו תפילה: "איזו מציאות זו היתה/ בארבע בבוקר/ קוראת ספר של הרמח"ל/ והעיר שקטה ציפורים של בוקר/ מה שחסר לא באמת חסר/ וחבל אפילו למצמץ".
|
|
|
|
|
|
|  | | עטיפת "עומד על נייר"
| |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
