 |
/images/archive/gallery/105/155.jpg עידו הררי
צילום: רובי קסטרו  |
|
|
|
|
|
|
| עידו הררי על החיטוט הארכיאולוגי הנועז של היונים ב"אז היה אז", הראפ מפוצל האישיות של קוואמי והאקזוטיקה של רועי צ'יקי ארד |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אחד הדברים שעובדים הכי טוב בעולם המוזיקה המסחרית בישראל הוא המיחזור. הוצאות מחודשות, אוספי נושא למיניהם, מחוות לזמרים מתים, כוכב נולד ועוד אחד, זה כיף, זה קל להכנה וזה נמכר, ככה שכולם נהנים. המפסיד, אם בכלל, הוא אותו מופשט שמכונה לפעמים "תרבות".
אבל יש מקרים שבהם הנבירה בעבר היא דווקא, יותר מהכל, מעשה תרבותי. אותם מקרים נדירים מתייחדים בכך שאינם מנסים לארוז מחדש את הסחורה המוכרת והנמכרת של אתמול, אלא משתמשים בחומרים הישנים כדי להעשיר את ההווה. במקרים כאלה, החומר הישן לא נשלף כמובן מאליו אלא נחשף תוך חיטוט ארכיאולוגי, מהסוג שכשהוא מתבצע על ידי יוצרי היפ הופ קוראים לו Digging – איתור נכסי תרבות נשכחים או נשכחים חלקית, ובעזרתם מתן חיים חדשים לרגע הנוכחי. קשה להכחיש שגם בעשייה כזאת יש אלמנט של התרפקות נוסטלגית, אבל הרבה יותר מכך היא מכוונת ליצירת חוויה חדשה.
"אז היה אז", הדיסק של "היונים" (מס' 2 בסדרת "פלסטלינה" של אן.אם.סי) הוא עשייה תרבותית מהסוג הזה. יש בו עשרה שירים, שכולם נוצרו במקור לפני עשרים שנה לפחות ורובם כבר הספיקו להישכח. אלי אברמוב, יואב שדמה וגיא אסיף, הם היונים, חתומים על דיסק שבו הם בעצם לא כתבו או ביצעו אף שיר. אבל הם חיפשו ומצאו את השירים האלה, הזמינו את המבצעים המקוריים לשיר אותם מחדש, ותפרו לכל אחד מהם שמלה חדשה שמבליטה בדיוק את מה שצריך כדי להפוך אותו ליצירה מוזיקלית סקסית ומפתה יותר מרוב הקטינות שמסתובבות פה ורוצות להיות רוני סופרסטאר.
ההאביטוס המוזיקלי של היום, הן של הקהל והן של קובעי הטעם, לא כולל את "רינגולי" של אילנית או את "המתופף הקטן" של רבקה זוהר. למען האמת, הוא לא כולל את אילנית ורבקה זוהר בכלל. השירים האלו, כמו שאר השירים בדיסק, הם כאלו שגם בגטו של ארבע אחרי הצהריים בגלי צה"ל אין להם הרבה סיכוי לצוץ, שכן הם לא הצליחו לצלוח את ההיסטוריה אפילו כסימנים נוסטלגיים לעבר מיתולוגי. אבל הניקיון הזה ממטענים נוסטלגיים הוא זה שמאפשר להם עכשיו להפוך ללהיטים פוטנציאליים, כי הפינות שלהם לא מקומטות מהשמעת-יתר בהקשרים הלא נכונים.
עוד לפני הנגיעה של היונים, מדובר בשירים אחד-אחד: בלדת האהבה הקלאסית "הלילה הארוך ביותר בעולם" ששר ששי קשת היא פנינה של רגש; "אולי על שפת הים" של יהורם גאון הוא שיר בוקר משמח שיכול להעלות חיוך גם אצל מי שקם כדי ללכת לעבודה; השידוך של עליזה עזיקרי עם בום פם ב"נערה ממש אוצר" של אריס סאן הוא הברקה; הביצוע מלא העוצמה של אריק לביא ל"קוטפי הקפה" - השיר האחרון שהקליט בחייו – שוב מזכיר שאין פה עוד אחד כזה ולא יהיה; "כל היונים" של יפה ירקוני מראה גם לדנה אינטרנשיונל וגם לדן חלוץ מאיפה משתינה הדיווה, והנשמה של עדנה גורן ב"מנדלבאום" גדולה יותר מכל מי שחושבת שציצים גדולים הם תחליף לריאות.
אברמוב, שדמה ואסיף מטפלים בחומר הגלם הזה באופן נועז ואינטליגנטי, שכולל בין השאר סימפולים, ביטים אלקטרוניים, כלי נשיפה, גיטרות ספרדיות וגיטרות רוקנרול מלוכלכות, כל דבר במקומו. על אף שברוב המקרים גם השירה הוקלטה מחדש, ההפקה מצליחה לשמור על תחושת היושן הנעימה, שהופכת את המפגש עם העיבודים המעודכנים-לחלוטין למרתק. התוצאה היא דיסק שהוא גם נכס תרבותי, גם הצלחה מוזיקלית וגם כיף חיים.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
היונים. צילום: רוני כנעני
|
|
|
|
| |
| |
|
| |
|
|
|
