 |
/images/archive/gallery/105/155.jpg עידו הררי
צילום: רובי קסטרו  |
|
|
|
|
|
|
| עידו הררי על דיסקים ישראלים חדשים: עידן רייכל מוכשר אבל סטרילי וקצת מאוס, האוסף של ירון לונדון חמוד, ירונה כספי רזה ודלה, צוקי מינימליסטי ועדין |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
עידן רייכל הולך ומסתמן כשלמה ארצי. דיסק הבכורה שלו מכר עד היום מעל 100 אלף עותקים. הדיסק החדש של הפרויקט, "ממעמקים", הגיע לתקליט זהב (20 אלף) בתוך יומיים. בשוק שבו מכירת עשרת אלפים עותקים נחשבת להישג, אי אפשר שלא לתהות על ההצלחה המדהימה הזאת.
לא משנה עד כמה מעריכים את המוזיקה של רייכל (ונגיע לזה מיד), אי אפשר לייחס לה את כל ההצלחה. החברה הישראלית, כמעט אין צורך לומר, היא כיום אוסף של תת-קבוצות שטעמן התרבותי שונה מאוד זו מזו. כמעט ואין אייקונים תרבותיים מאחדים או פרות הקדושות לכולם. בשדה כזה, קשה מאוד ליוצר לקוות לדיאלוג עם חלקים נרחבים מהחברה. לרוב, עליו להסתפק בחיבה או חוסר החיבה של הקבוצה שאליה הוא משתייך. רייכל, איכשהו, הצליח ללכוד את רוח הזמן של ישראל בתחילת שנות ה-2000. ההתלהבות שבה התקבל הדיסק החדש בחנויות מעידה על כך.
להצלחה של רייכל יש שתי סיבות עיקריות. ראשית, הוא מוזיקאי מאוד מוכשר. שנית, צרכן המוזיקה הממוצע מחפש מוזיקה שתבטא את הלכי
הרוח ששוררים סביבו, במובן מסוים תהדהד לו בחזרה את עצמו, אבל יפה יותר, נקי יותר, נעים יותר. המוזיקה של רייכל עושה את זה. מצד אחד היא מצליחה לשקף את אווירת אבדן כור ההיתוך, מהזווית האופטימית של מה שנהוג לכנות "רב תרבותיות". מצד שני, היא תואמת את רוח הניו אייג' האקלקטית שנוטלת השפעה והשראה מכל מקום מבלי להיות מחויבת לדבר פרט לעצמה.
ממבט מבחוץ, רייכל פועל בתוך הז'אנר שבהתנשאות מערבית זכה לשם "מוזיקת עולם"; בעצם, כל מה שלא נוצר בהשפעת המוזיקה המערבית של אנגליה או ארצות הברית במחצית השנייה של המאה העשרים, אבל מגיע למערב בתיווך יוצרים או מפיקים מערביים. רייכל לא יוצא ללקט השפעות בברזיל או בבורמה. חומרי הגלם שלו נמצאים כולם במרחק אוטובוס מכפר סבא. מפגש התרבויות מתרחש אצלו באולפן. אבל בסופו של דבר, הוא גדל על ברכי המסורת המוזיקלית המערבית, משם הוא יוצא ולשם הוא חוזר. וגם זה מרכיב ביכולת שלו להתיך השפעות זו בזו באופן שלא יאיים על האוזן השמרנית של המאזין.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
מהוקצע מדי
|
|
|
 |
|
|
|
ואיך הדיסק? אז ככה. רייכל כאמור מוכשר מאוד. הוא כותב רגיש, מלחין מחונן ומעבד וירטואוז. היכולת שלו ליצור לחנים שלופתים ולא עוזבים נחוותה על ידי כל מי שהאזין לרדיו הישראלי ב-2003 ולא הצליח להסיר מעצמו את "בואי" גם במקלחת עם קרצוף בליפה. במינונים נמוכים יותר נחסכת תחושת המיאוס והמוזיקה נותרת יפה ואמיתית. הדיסק הנוכחי, בעיניי, מוצלח מהקודם. רייכל קיבל ביטחון, הלך רחוק יותר והרחיב את גבולות היצירה שלו. ניתן למצוא פה דאב ג'מייקני, שירה ערבית, מהוואל הודי, שירה אתיופית, תפילות תימניות ושושנה דמארי (בשני שירים מקסימים).
יש גם הרבה אהבה ורומנטיקה, בצורה שמזכירה את הדיסק הקודם אבל בלי ליצור תחושה של חזרה. אבל מצד שני, הבעיה שהפריעה לי לאהוב את הדיסק הקודם קיימת גם פה: רייכל פשוט מהוקצע מדי. יש משהו נקי לחלוטין בעבודה שלו, שכאילו מתנכר לעולמות התרבותיים שהמקורות המוזיקליים שלו מביאים איתם. אני לא מסכים עם מי שטוען שמדובר פה בקולוניאליזם מוזיקלי, לפחות לא על פני השטח. רייכל נותן את מלוא הבמה והכבוד למוזיקאים שלו. אבל ברובד עמוק יותר, ייתכן שיש בזה משהו. כי המסורת המוזיקלית שרייכל בא ממנה דורשת צליל מסוים, שבסופו של דבר הופך את היצירה למשהו שהוא באמת "מוזיקת עולם" מתווכת, ולא נגיעה אמיתית בתפילה התימנית או השירה האתיופית.
על אף שעל פניו מדובר במשהו שונה לגמרי, כשהאזנתי לדיסק חשבתי על הפרויקט "סליחות" של אלון כהן ורע מוכיח. שם, כהן ומוכיח לקחו תפילות לימים הנוראים מתוך תקליטים ושילבו אותן בקטעים אלקטרוניים שיצרו. העובדה שהתפילות הוקלטו באופן "מלוכלך", וככה הגיעו לדיסק, השאירה אותן במקום תרבותי אחר. התחושה היתה של שני עולמות צליל שנפגשים, וזה מה שהפך את הדיסק למרתק. במקרה של רייכל, התחושה היא פחות של מפגש ויותר של תערובת. ולמרות כל הדברים הטובים שיש להגיד עליה, בסופו של דבר התערובת הזאת היא פחות מוצלחת מהמרכיבים האיכותיים שבה.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
עידן רייכל. צילום: ברצי גולדבלט
|
|
|
|
|
|
|
לא רק לנכדים
|
|
|
|
|
|
|
ירון לונדון הוציא דיסק בשביל הנכדים. ככה הוא אמר, ולמען האמת ככה זה נראה. הכוונה היא לא להעליב אלא פשוט לומר ש"לו הייתי פירט" נראה כמו אלבום משפחתי, כולל תמונות של הילד החמוד והנער היפה ירון, זה שנתן ליגאל מוסינזון השראה לדמותו משל מפקד חסמב"ה. אם לשפוט על פי כמה מהשירים שבדיסק, "מרדף" או "עמיחי" למשל, גם ירון לונדון חשב פעם שהוא בחסמב"ה, אם כי מאוחר יותר הבין שכולם פה בעצם חושבים ככה וכתב את "השו-שו", מעין בלדה לסוכן מוסד.
שירים אחרים שיצאו תחת ידו ולא ידענו הם "שיר הטלפון" של הגששים, "אליעזר בן-יהודה" של מתי כספי וכן "לורליי" של איזולירבנד. בנוסף יש בדיסק הקלטה נדירה של שירו האחרון, "לונדון ומוטי צמד אידיוטי". כתיבת פזמונים היא עוד אחד מהדברים שירון לונדון עשה בחייו, לצד זחילה עם ילדים ב"מסיבת גן" ומתן סטירה לנעמי בלומנטל בסרט ישראלי ששכחתי את שמו, וכמו הדברים האלה גם היא מוסיפה עוד לווית-חן לאיש שרק מוטי קירשנבאום מצליח להאפיל עליו. בסך הכל, מדובר בפזמונאי משעשע, טוב מזג ולא נטול כישרון. לא לנכדים בלבד.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
ירון לונדון
|
|
|
|
|
|
|
רזון-עד-דלות
|
|
|
|
|
|
|
ירונה כספי היא בעיני אנשים מסוימים הבטחה שחיכתה להתממש. מאז הדיסק של "גוונים כהים", הלהקה שבה ניגנה כספי כבסיסטית ושהיה מוצלח הרבה פחות ממה שיכול היה להיות, היא בעיקר נגנה בהרכבים שונים ועבדה לאט ובהתמדה על חומר משלה. שיר או שניים יצאו מהאולפן החוצה מדי פעם, אבל דיסק של ממש, "תני לשתיקה לבעור", יוצא רק עכשיו.
התמה המרכזית בדיסק היא אכן הדיבור והשתיקה. נראה שלא היה קל לכספי ליצור את אסופת השירים הזאת, וסימני המאמץ ניכרים. הדיסק הוא מאוד אישי, ורובו נוגע בעניינים שבינו לבינה. אבל על אף שלרגע אין ספק בכנותה של כספי, התוצאה לא עושה עימה חסד. הכאב שהיא מתארת בשורות כמו "אני נוגעת בידיים/ שחיבקו אותי כל כך מקרוב/ והיום הן רחוקות לי" הוא אמיתי ומזכיר חוויות דומות, אבל לא פחות מכך מזכיר את המילים של לאה גולדברג: "ובידי עודה מוטלת יד/ שבדברים שבירים השכילה געת - / והיא כבדה ונוכריה לעד". ואצל גולדברג זה כל כך יותר יפה. העובדה שבדיסק יש גם שיר מקסים מאת ויסלבה שימבורסקה מדגישה את הרזון-עד-דלות שבכתיבתה של כספי. המוזיקה לא עושה הרבה כדי לסייע.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
ירונה כספי
|
|
|
|
|
|
|
כמו סקוורפושר ביום קומוניקטיבי
|
|
|
|
|
|
|
את המוזיקה של צוקי הכרתי באופן שטחי מאוד לפני ששמעתי את הדיסק החדש שלו, "Smoke & Mirrors". ידעתי שהוא עושה רוק מינימליסטי עם הרבה אלקטרוניקה, אבל לא הרבה יותר מזה. הדיסק הזה, החמישי שלו, הוא הראשון בקריירה של צוקי שיוצא בחברת תקליטים ממוסדת (אן.אם.סי). אני לא יכול לומר עם המעבר לממסד השפיע על המוזיקה שלו, אבל אני בהחלט יכול לומר שגם אם כן, התוצאה עדיין מצוינת.
אכן, כמו שחשבתי, המוזיקה היא מינימליסטית ועדינה. מצד שני, היא לא בהכרח קלה להאזנה - שמעתי את הדיסק בעבודה וביקשו בנימוס שאחליף. למען האמת צדק מי שביקש, כי הדיסק הזה הוא לא מוזיקת רקע. הוא תובעני ודורש תשומת לב, ואם לא מעניקים לו אותה הוא לא נותן תמורה. אם כן מקשיבים, אפשר לשמוע רמזים לביטים אלקטרוניים, גיטרה אקוסטית, פידבקים מסומפלים ושירה עמוקה שמזכירה את סטיוארט סטייפלס מטינדרסטיקס. בקטעים אחרים יש רקע של סאונד אמביאנטי ושירה גבוהה הרבה יותר שמגיעה דרך פילטרים, ולפעמים זה פשוט נשמע כמו סקוורפושר ביום קומוניקטיבי.
צוקי עושה את המוזיקה שלו לבד. אני לא יודע עליו יותר ממה שכתוב על הדיסק, וזה לא הרבה. אני כן יודע שכדאי מאוד להקשיב לו.
עידן רייכל, "ממעמקים", הליקון
אמנים שונים, "לו הייתי פירט - משיריו היפים של ירון לונדון", הד ארצי
ירונה כספי, "תני לשתיקה לבעור", אן.אם.סי
צוקי, "Smoke & Mirrors", אן.אם.סי
|
|
|
|
|
|
|  | | צוקי | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
