 |
/images/archive/gallery/107/383.jpg מורן שריר
צילום: נעם וינד  |
|
|
|
|
|
|
| מורן שריר חושב ש"סוף העולם שמאלה" הוא סרט שמיטיב לתאר את תככי כור ההיתוך הישראלי, רק חבל שזה לוקח לו משהו כמו שעתיים |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הגעתי ל"סוף העולם שמאלה" עם שתי אנרגיות מנוגדות שבאו מאותו מקום בדיוק. האנרגיה הראשונה היא ציפייה גדולה לסרט מעולה והשניה היא פרגון גדול. הציפייה היא אויבו הגדול של כל מוצר ואילו הפרגון תמיד עוזר. המקום ממנו הגיעו שני הגורמים האלו הוא מקום של הערכה גדולה לאבי נשר וגעגועים לעבודתו כבמאי ותסריטאי בארץ.
הסרט מספר את סיפורן של שתי נערות מתבגרות בישראל של 1968. אחת מהן, שרה טלקר, עולה חדשה מהודו (לירז צ'רכי) והשניה, ניקול שושן, נחשבת לוותיקה משום שעלתה 10 שנים קודם ממרוקו (נטע גרטי, שכבר בתחילת הסרט מופיעה בעירום מלא ותוסס והיא לגמרי התגלית הסקסית של הסרט). השתיים גרות בעיירת פיתוח מדברית אשר ממוקמת ב"סוף העולם שמאלה" ומשלבות ניצני מיניות ראשוניים עם מאבק בין עדתי קשה ולעיתים גם אלים שעוסק בכל הבעיות המוכרות לעייפה של קיבוץ הגלויות: המשפחה המרוקאית, משפחת שושן, מחשיבה את עצמה לצרפתית ומתנשאת על המשפחה ההודית, משפחת טלקר, שתופסת מעצמה כבריטית ומתנשאת בחזרה.
הטריילרים לסרט נראו מבטיחים במיוחד, כך גם הקטעים ששובצו בקליפ לשיר הנושא שנינט מבצעת. מה
שהקטעים הקצרצרים הצליחו להעביר זה תחושה של סרט אמיתי. די עצוב להגיד ובאמת אין דבר מאוס יותר מהתבכיינות על הקולנוע ישראלי אבל את האמת צריך להגיד: סרט ישראלי טוב צריך קודם כל להראות כמו סרט אמיתי. יותר מדי מוצרים נראים כאילו צולמו במצלמה ביתית על ידי חברים ומשפחה של הבמאי. זו הסיבה שנהניתי ב"סוף העולם שמאלה", או לפחות בשני שלישים הראשוניים שלו: הצילום של דוד גורפינקל הוא, כרגיל, מרהיב.
העולם שנשר בנה היה בנוי לתלפיות וכמעט ללא חורים או טלאים. ההברקה של צילום במדבר עזרה לסרט להיראות 1968 אותנטי וההקפדה על הארט הפכה את העולם של הסרט לשלם. מילים כמו "ארט" או "ערכי הפקה" אולי נשמעים כממבו ג'מבו מקצועי לקולנוענים אבל זה שטויות – אלו למעשה הדברים שאנחנו רואים מול העיניים כשאנחנו צופים בסרט. הלבוש של השחקנים, התפאורה, הצילום, מספיק שיהיו שני חורים וכל הסרט ייראה דרעק. אבל הסרט הזה לא נראה דרעק, הוא נראה די מדהים – מעביר היטב את תחושת הישראליות של המעברות וכור ההיתוך, בלוק שלאותנטיות הגדולה שלו יש בוודאי מקדם פתינות גבוה לפסטיבלי הקולנוע של הגויים.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
"סוף העולם שמאלה"
|
|
|
 |
|
 |
|
הסטנד-אפ מככב
|
|
|
 |
|
|
|
האווירה הקולוניאליסטית שעוברת כשאנחנו רואים הודים משחקים קריקט במדבר יהודה, פשוט מפעימה. השימוש בשחקנים לא מוכרים בכמה מהתפקידים הראשיים עבד לטובת הסרט והוסיף לאמינות. בדרך כלל קשה לשחקנים שמופיעים בפרסומות, שעשועונים וטלנובלות לשכנע אותנו על מסך הקולנוע שהם באמת הדמות שהם מגלמים, בעיקר אם הסרט מתרחש ב-1968. במקרה הזה, הקאסט כולו עשה עבודה אמינה, למרות ויכול להיות שאולי בגלל שהוא מורכב ברובו מסטנדאפיסטים: הדמות המגוחכת של קטורזה, בתפקיד יוסי בעל הקיוסק שמאורס לג'וזי שושן השמנה (רותם אבוהב שכרגיל מתגלית כשחקנית בעלת איכויות קומיות מעולות), מריאנו אידלמן שדופק כאן תפקיד בורקסי למשעי עם הזקפה שעולה לו בכל פעם שהוא נתקל בניקול השווה ונדב אבוקסיס מתהילת דידי הררי. רובם נותנים כאן את תפקידיהם הקולנועיים הראשונים ולגמרי מצדיקים את ההימור. אני לא יכול לחכות לסרט שאדיר מילר ישחק בו. בטח יהיה חרא.
עוד הברקות ליהוקיות יכולות להימצא אצל רובי פורת שובל בתפקיד האמא המרוקאית המתנשאת ואצל שני השחקנים ההודים הזרים, קרוטיקה דסיי ופרמיט סטי,שנותנים כאן תצוגת משחק שלא הייתה מביישת אף אחד מהעיבודים הקולנועיים לספריו של חניף קוריישי. אפשר היה להסתדר בלי נתי רביץ שנראה טיפה מודבק ולא משכנע בדמות המורה האשכנזי והאידיאליסט בשקל שהלבישו עליו.
אז מתי כן התחיל העולם של נשר להתפורר? ובכן, בערך במהלך השעה השניה כשהבטתי ללא הרף בפלאפון ובשלט שמעל הדלת אשר זרח באותיות מבטיחות את המילה "יציאה". הסיבה לשחיקה שהסרט עבר נתונה בסיפור והפיזור הרב שהוא עובר בדרכו לעין הצופה. במקום סיפור אחד שמתקדם קדימה בנחישות ובמהירות כראש חץ, התפזר הסרט לכמה וכמה סיפורים אשר חלקם לא זכו לכבוד ולבמה להם הם ראויים. "סוף העולם שמאלה" אינו הסרט הראשון שמספר כמה וכמה סיפורים, השאלה היא איך עושים את זה.
אם לקחת, כרגיל, את מקרה "מגנוליה", אז כל עלילה ועלילה זוכה להתחלה אמצע וסוף משלה ללא קיפוח וללא הנחות. ב"סוף העולם", מריץ נשר כמה סיפורים במקביל ולא נותן לכל אחד מהם את הנפח הנכון. המשפחות רבות ביניהן, אב המשפחה ההודי מנהל רומן עם איזו חרמנית מרוקאית, יש איזה משחק קריקט סמלי, סיפור התבגרות, קצת "אסקימו לימון" סקסואלי – בקיצור, די בלגן. זה מותיר את הסרט ללא עמוד שדרה ברור וללא גב שיכול להביא את הצופה לשיא מרגש. הסרט רצוף בהרבה רטבים וממרחים, אם להשתמש בעולם דימויים דוחה במיוחד, העוזרים לצופה להחליק את הסרט. עם זאת, כל ממרח צריך לחם אחיד ואת זה כאמור, קשה למצוא.
"סוף העולם שמאלה" מתרחש באותה שנה בדיוק בו מתרחש "הלהקה", סרטו הראשון של נשר. מעניין ששני סרטים של אותו אדם המתרחשים באותה שנה, מציגים דימוי כל כך שונה של ישראל. ב"הלהקה" המופתי, נשר מביא לנו ישראל של חאקי, של צבא ושל חלוציות, גם אם במסווה של מעט רוקנרול וג'ובניקיות. ישראל של הסרט הנוכחי היא ישראל גלותית, שנראית כקולוניה הודית מחד וצרפתית מאידך. הישראל הזאת עוברת בצורה שלמה, מוקפדת ומדויקת. הבעיה היא כשאנחנו מנסים להיכנס לתוך סיפור אישי בישראל הזאת ומגלים בדקה התשעים, שאי אפשר למצוא אותו עם פנס.
|
|
|
|
|
|
|  | | נטע גרטי (מימין) ולירז צ'רכי | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
