 |
/images/archive/gallery/105/585.jpg
 |
|
|
| מי בכלל צריך את האיש הזה עם הזקן? |
|
|
|
| ניר ברעם חושב שהרצל לגמרי לא רלוונטי למציאות הישראלית |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"הרצל לא הכיר את היהודים", פירש ישראל זנגוויל, מחזאי, פובליציסט, יהודי-אנגלי אשר סייע רבות להרצל ולתנועה הציונית. הרצל, מתבולל למהדרין, זיהה את העובדה שהקמתן של מדינות הלאום המודרנית באירופה עלולה להקשות על היהודים לקבל את החלקה השקטה שלהם במרחב האירופאי. לאום, בעיקר חדש ומלא סתירות, נוטה לחפש אויבים כדי שבאמצעותם יקל עליו להגדיר את עצמו, ואין לך אויב קל יותר מהיהודי. הרצל היטיב לאחוז בהזדמנות ההיסטורית שנוצרה כאשר קולקטיבים שלמים הגו פתאום שרשרת היסטורית מדומיינת והקימו מדינות.
בשנת 1700 רוב האנשים שחיו בגבולות צרפת לא דיברו צרפתית (אם נשאל היום צרפתיים הם יאמרו שהשורשים של העם הצרפתי עמוקים יותר מכל עם אחר באירופה), גם את הגרמנית כשפה לאומית, במקום הלטינית, היה צריך לכפות בהחלטה קיסרית מלמעלה. בלאומיות הצ'כית וההונגרית ניתן לאתר סתירות למפרע ועדיין קמו מדינות שבהן תושבים האמינו בכל ליבם שהם חלק משרשרת בת מאות ואלפי שנים. הרצל נטל את אותו הגיון ובצדק עמל להטות אותו גם לטובת היהודים – אם כולם מתחלקים פתאום ללאומים כדאי להרהר כיצד היהודים יכולים לנצל את המשחק החדש. קשה מאד להתעמת עם הטענה שליהודים יש היסטוריה בת אלפי שנים. האופן שבו הרצל ניער את המחשבה היהודית דווקא מבחוץ, למרות שלא היה מעורה בקרב הקהילות היהודיות, ראוי להיזכר בספרי ההיסטוריה של העם היהודי, השאלה היא איזה מקום יכול לתפוס הרצל בהווה של העם היהודי, האם אנחנו זקוקים ל"יום-הרצל" ממלכתי שמציין מאה שנים למותו של החוזה?
הזמן נע קדימה בנחשולים אדירים, רוב המחשבות לא שורדות את תמורותיו, לכן מתוך אלפי רומנים שנכתבו במאה-19 אנחנו מכירים כמה עשרות, לכן כל-כך הרבה פילוסופיה וספרות ואמנות נדחסו בעליית הגג של ההיסטוריה ועין אדם
לא שוזפת אותם. לקרוא טקסט בקונטקסט היסטורי- זוהי עבודה של היסטוריונים, לעומת זאת טקסטים עתיקים בעלי משמעות אקטואלית הם נדירים מאד. מדינת היהודים היום נוצרה בהשראת הרעיון של הרצל, איש בעל מעוף ואינטואיציות מדויקות שסימן ליהודי אירופה אופק חדש, אולם עבור יהודי-ישראל היום אין לו כל בשורה.
"הרצל לא הכיר את היהודים", קובע זנגוויל. לאחר שהוא למד להכירם הוא אולי הצטער קצת, שכן הרצל מת בודד מאד אחרי שהסתכסך עם חלק ניכר מההנהגה הציונות. הכאוס בתנועה הציונית התעצם משנת 1903 כאשר הקונגרס הציוני צידד בקו של הרצל לגבי תוכנית אוגנדה וכך נוצר קרע עמוק בין הרצל ובין מנהיגים ציונים כדוגמת אוסישקין. זוהי אגב נקודה קריטית להבנתו של הרצל, האיש חיפש טריטוריה לעם היהודי, כל טריטוריה סבירה, הגישה הזו נכשלה ובהדרגה הובילה לדחיקתו של הרצל ממעגל מקבלי ההחלטות. "החזק ביותר הוא הבודד ביותר", כתבו עליו. האם תוכנית אוגנדה אמורה להיות חלק מהמורשת אותה מבקשים לקדם כיום בכנסת באמצעות הצעת חוק "בנימין זאב הרצל" שמבקשת "להנחיל לדורות את חזונו, מורשתו ופועלו של הרצל, לציין את זכרו ולהביא לחינוך הדורות הבאים ולעיצוב מדינת ישראל, מוסדותיה, יעדיה ודמותה בהתאם למשנתו וחזונו" דרך אותו יום זיכרון ממלכתי, "יום הרצל"?
אל יהודי אירופה הרצל התוודע דרך עבודתו למען התנועה הציונית, על יהודי ארצות-ערב אולי שמע קצת בערבי שישי, הם לא היו חלק מהחזון שלו. לא משום שהוא היה איש זדון, אלא כיוון שהוא היה אדם אירופאי שהמודל שלו ליהודים הייתה מדינת הלאום האירופאית. מדובר בחזון נאצל, ילדים מדקלמים אותו יפה בשיעורי היסטוריה ותולדות עם-ישראל, אבל זהו חזון שנשרף בכבשנים ביחד עם מיליוני יהודי אירופה: השלד של הציונות אליבא דה הרצל.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
הרצל
|
|
|
 |
|
 |
|
ציונות, אבל בלי מזרחים
|
|
|
 |
|
|
|
על חורבות יהדות אירופה עלתה ציונות אחרת, היא נבנתה על הגזע שקומם הרצל ואולם היא התנועעה למחוזות אחרים. בשנת 1945, אחרי שלמדו היהודים על מניין המתים שהנאצים זרעו בהם, לא נותרו די יהודים שיממשו על חזונו של הרצל, המדינה היהודית קראה ליהודי ארצות-ערב אליה, צעד ששינה את פני הציונות כנראה לעולמים. מתוך האסון של השואה נבראה היסטוריה יהודית חדשה, שהציגה ליהודים אתגרים חדשים, בחירות שונות, המודל ההרציאלני נותר ארוז בעליית הגג, האם עכשיו הוא הזמן להכריז על "יום הרצל" ולאוורר אותו?
"קהל רב צובא על הבניין המונומנטלי, אולם הבחירות יהיה מלא הדר, רחב ידיים, גבוה ומרוצף שיש. אור טבעי יחדור לתוכו מבעד לתקרת זכוכית שקופה למחצה, ולפני הישיבות הצירים יסתובבו בין האולמות המסדרונות וחדרי הוועדות", כך תיאר הרצל בספרו "אלטנוילנד" את הפרלמנט של המדינה היהודית בירושלים. הקל ביותר הוא להציג את החזון לעומת הפרלמנט אותו אנו מכירים, מודל לעומת מודל, ולשאול בצייקנות האם לכך התכוון המשורר? זו חוכמה קטנה מאד. החזון של הרצל חייב להישפט על פי התנאים ההיסטוריים ועולם הדימויים של הימים הרחוקים ההם. בבד בבד מהמשפטים הקצרים האלה מבינים שבין המודל ההרצליאני וישראל אותה אנו מכירים, המרחק כה רב עד שקשה להאמין שמקורם באותו אב. לפעמים המרחק בין החזון ובין המודל בפועל הוא כה גורף עד שאין הגיון במאמץ לקשר בין השניים.
כן, הרצל הוא אב הציונות, אבל החזרה אליו היא נוסטלגיה עמומה המסיגה את הדיון לערבות רחוקות, ובעיקר אין בה בשורה עבורנו. הנוסטלגיה הרומנטית לימי הנץ הציונות, למחזאי-סופר-עיתונאי היא מרוקנת מתוכן, ההתעטפות בגלימת הנוסטלגיה היא נסיגה אינטלקטואלית שנובעת מהתשוקה לברוא היסטוריה ציונית מתקתקה שכולנו נוכל להזדהות עמה, אלא שהיא מכבסת את השבטיות הישראלית הפצועה של ימינו. כיצד מזרחים (שהם הרוב כאן) אמורים לחגוג את "יום הרצל" בעודם מודעים לעובדה שהם לא היו בתוכניות שלו? האם זה חוקי לכפות היסטוריה נוסטלגית על החברה הישראלית דה-היום? התשובה היא שלילית, לא מכיוון שאנחנו פוסט-ציונים (אי-אפשר שלא להוקיר את התעוזה מלאת הברק של הרצל) אלא שמכיוון שזוהי טקטיקה אינטלקטואלית נואלת ומוכרת בישראל: לחפש את המאחד גם כאשר המאחד (כמו במקרה הזה) הוא אבסורד מוחלט.
אפשר ללמוד את הציונות באופן היסטורי ביקורתי, ודווקא ההתרחקות מהמודל של הרצל, דווקא היותו של הרצל כל-כך לא רלוונטי בהווה, היא הנקודה המרתקת, הפוצעת. "יום הרצל" הוא מאמץ עיקש לשרטט לנו בבואה שקרית מול המראה ולאלץ אותנו להאמין בזיוף, להרכין ראש לעומתו. יש המון עבודה בכל הקשור ללימוד ההיסטוריה הציוניות על כל הקונפליקטים המבעבעים בה, אבל אין לזה שום קשר "ליום הרצל". נוסטלגיה אינה פתרון לשום דבר, היא אמנם מעניקה הנאת קצרת-מועד אלא שאחר-כך מקיצים, תמיד מקיצים, למציאות ומשתוממים על שהיא נראית מייסרת כל-כך.
ערוצי הטלוויזיה יקדישו היום את שידוריהם לציון 100 שנה למותו של הרצל, מה שנקרא "יום הרצל"
אלה פלורסהיים חושבת שהרצל רלוונטי וחצי
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | מחבר הרומנים "ספרי לי סיפור אהבה סגול" ו"ילדי נשף התחפושות", עורך סדרת העיון 972 ובעל טור במוסף הדעות של "מעריב" | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
